המלחמה ההיסטורית נגד קווי חינם

פעולתן של עיריות למען תחבורה ציבורית בשבת, באמצעות הפעלת מערך הסעים, שכביכול אינו חוסה בהגדרת "קו שירות", ולו בשם העובדה שאין גובים תשלום מכל נוסע, כנראה לא הייתה יכולה להתקיים בעבר.

עיון בארכיון מגלה כי לפני כעשרים שנה הופעל שירות דומה, לא בשבת אלא בימי חול, לא בגוש-דן אלא בירושלים וסביבותיה. אלא שאז, בניגוד לעמדה המסופקת של משרד התחבורה היום, הופעלה יד קשה כנגד המארגנים.

מי שהפעיל את השירת לא הייתה עיריית ירושלים, אלא חברת "מהיר ירושלים בע"מ". החברה, שלא הייתה שבעת רצון בלשון המעטה מכך שבאגד אין הפרדה בין המינים, ביקשה לתת לנוסעים ולנוסעות קווים בהפרדה.

אוטובוס המיועד לשימוש כלל הציבור ומהווה חלק מרשת קווים נכנס בגדר המרחב הציבורי, ועל כן מהווה שירות ציבורי. במשרד התחבורה אף הדגישו כי גם קווי תחבורה המשרתים בפועל בעיקר בני קבוצת מיעוט מסוימת, הם עדיין חלק מהמרחב הציבורי, וכלולים במסגרת התחבורה הציבורית, הנותנת מענה כולל לצורכי התחבורה של כלל האוכלוסייה.

לצורך הערמה ועקיפת החוק, השירות פעל באמצעות חמישה אוטובוסים בתוך שלוש שכונות חרדיות. המימון היה חיצוני מתרומות, ונוסעים לא היו משלמים בעלייה לאוטובוס.


לא רק על סוגיית התשלום הצליחו להתגבר, אלא גם על סוגיית הנסיעה במסלול קבוע והשעות הקבועות, מאפיינים מובהקים של תחבורה ציבורית. השעות השתנו בהתאם לכללים שנקבעו בקהילה החרדית, וגם המסלול - בדומה למסלולים שוברי שגרה של הצבא - היו שוברי שגרה. האוטובוס היה עושה סיבובים לא קבועים בין הרחובות שטראוס, ישעיהו והמע"ר חרדי.

גם לסוגיית העצירה בתחנות המשמשות תחבורה ציבורית נמצא פתרון יצירתי באמצעות עצירה בסמוך אליהן, מחוץ לשטח המפרץ המסומן בצהוב-אדום. בחלק מן המקומות אף צוירו עיגולים על הכביש במרחק של כ-15-10 מטרים מהן. אגב כך יצוין, כי נוסע המועד ונפצע במהלך עלייה או ירידה לאוטובוס תחבורה ציבורית בתחנת תחבורה ציבורית מבוטח. לעומת זאת, נוסע שימעד בקו הסעים של ארגון פרטי או של העירייה אינו מכוסה ביטוחית.

משרד התחבורה לא אהב את ההתחכמות, פסק שהשירות החינמי הוא תחבורה ציבורית לכל דבר ועניין, ושלל ממשרד הנסיעות את הרישיון להסיע נוסעים. החברה נסגרה.

הקיצוניים הצליחו באמצעות כוחניות

מי שכן הצליח להכניע את משרד התחבורה הם נוסעי קו מבית שמש לירושלים ופנימי בבית שמש. עסקנים חרדיים קנו שני אוטובוסים ובאמצעות ארגון "משאלותינו" מפעילים קווים. השירות הוגדר כ"שירות קהילתי", שירות המיועד עבור קהילה מובחנת. המימון היה חיצוני מתרומות, ונוסעים לא היו משלמים בעלייה לאוטובוס. עצם הזכאות לנסיעה כמו גם מספר הנסיעות נגזרו מן התרומה לקהילה, לאו-דווקא בכסף אלא גם בשווה כסף, ומהשתייכות לקהילה בפעולות כגון מינוי למקווה השכונתי והסכמה לתקנות ולקוד התנהגות. גם החסידות הקנאית "תולדות אהרון" מפעילה כ-10 אוטובוסים חדשים מהניילונים מתוצרת סין באמצעות המסיעים "אלמוג" ו"נטופה" שאוספים נוסעים מבלי שיופיעו עליהם מספרי קו עליהם.

במאבק מול המפעילים הלא-מוסדרים משרד התחבורה הרים ידיים. הסיבה לכך היא התעקשות ארוכת שנים על קיום אורח חיים בדלני שכלל צעקות על נהגים, משחיתנות באוטובוסים והשארת טיטולים ולכלוך. באגד התחננו בפני משרד התחבורה שיפטור אותם מעונשם של קיצוניים אלה, והבקשה נענתה בלית ברירה.

למרבה האירוניה, לנוכח נסיונם רב השנים (כ-30 שנה) של אותם ארגונים בדלניים בהסעות, רואה בהם משרד התחבורה "מומחים", ובמהלך ל"ג בעומר מאפשר להעביר חלק מהנסיעות בקבלנות עבור נתיב אקספרס, כדי להתגבר על העומס ולתת מענה לביקוש העצום ביום זה בנסיעות לקבר הרשב"י במירון.