יש הבדל גדול בין מדינה הסובלת משחיתות לבין מדינה מושחתת. כמעט כל מדינה בעולם סובלת משחיתות, ברמה זו או אחרת. יש פוליטיקאים מושחתים, אנשי עסקים מושחתים, שוטרים מושחתים. כל עוד אין המדובר בתופעות החודרות לליבן של מערכות השלטון, העסקים והאכיפה – זו אינה מדינה מושחתת. כל עוד קיים שוויון בפני החוק, נעשה מאמץ בלתי פוסק להילחם בשחיתות ומי שנתפס משלם את המחיר – זו אינה מדינה מושחתת.

המצב שונה כאשר השחיתות הופכת לדרך חיים, לאמצעי המקובל להשיג מטרות אישיות, עסקיות ופוליטיות. יש מדינות בהן אי-אפשר לקדם דבר – החל באישורי בנייה וכלה ברכש ממלכתי – בלי לשלם שוחד. יש מדינות ששליטיהן חומסים את קופותיהן והופכים למולטי-מיליונרים ואף למיליארדרים. יש מדינות בהן התפקיד המרכזי של מערכת האכיפה הוא לשמש ככלי דיכוי של המשטר נגד יריביו. אלו הן מדינות מושחתות.

לאורך השנים יכולנו להיות בטוחים לחלוטין, כי בישראל יש שחיתות – אך היא אינה מדינה מושחתת. גם פרשות השחיתות הגדולות ביותר היו בסופו של יום נקודתיות: הקמת פרויקטים עירוניים, מתן רשיונות, העדפת ספקים. והחשוב מכל: כל הרשויות ניהלו מלחמת חורמה נגד המעשים הללו. איש לא היה מחוץ להישג ידו של החוק, בכיר ככל שיהיה.

אלא שכיום אנחנו חייבים לשאול את עצמנו, האם ישראל מצויה חלילה במדרון העלול להפוך אותה ממדינה של שחיתות למדינה מושחתת. כל עוד אין הפיכה המעלה לשלטון רודנים חסרי מעצורים, המעבר הזה אינו מתרחש בן-לילה. לרוב הוא איננו רעידת אדמה, אלא שורה של תזוזות קלות שכל אחת מהן בפני עצמה אינה מעוררת דאגה שכזו, אך בהצטברותן יחדיו – יש בהן כדי להדליק נורה אדומה שעוצמתה הולכת וגוברת.

הסיבה להצגת השאלה כעת היא התרחשותם של מספר מקרים בזה אחר זה, לצד מבט רחב יותר על תהליכים פוליטיים, חברתיים ומשפטיים המתחוללים בישראל. אני מתכוון לתיקי בנימין נתניהו, פרשת מינוי השופטים ופרשת הצוללות – וזאת ברקע חוסר האמון הגובר במערכות אכיפת החוק, הכשלים האמיתיים המצויים בהן וההסתה השקרית נגדן. התיקים הללו מצביעים (לכאורה) על השחתה במערכות העומדות ביסודה של ישראל – כמדינה, כמדינת חוק וכמדינה דמוקרטית. ומה שמתרחש במערכות אכיפת החוק מעלה סימן שאלה על יכולתן להתמודד מול תופעות השחיתות.

תיקים 2000 ו-4000 עוסקים בנסיונות להטות אמצעי תקשורת עצמאיים ומקצועיים (ידיעות אחרונות, וואלה) על-פי צרכיהם של בעלי השליטה (נוני מוזס, שאול אלוביץ) לטובתו של ראש הממשלה (בנימין נתניהו). במקרה של וואלה – לפי כתב האישום – זה הצליח בצורה מתמשכת ומשמעותית; במקרה של ידיעות אחרונות ה"עסקה" לא הושלמה. אבל מה שמעורר חלחלה הוא עצם העובדה, שהבעלים של שני אמצעי תקשורת מובילים ובעל המשרה הפוליטית הבכירה ביותר בישראל, בכלל מוכנים לחשוב על הטיות כאלו – שלא לדבר על לבצע אותן. מדובר על פגיעה בלב-ליבו של חופש הביטוי ובכלים שאין בלתם להבטחת הדמוקרטיה: אמצעי התקשורת.

פרשת מינוי השופטים עוסקת (שוב, על-פי כתב החשדות) ביכולת למנות שופטת תמורת שוחד מיני לראש לשכת עורכי הדין. ככל הידוע, מדובר במקרה בודד; ואם אתי כרייף תועמד לדין, זו תהיה הפעם השנייה בלבד בתולדות המדינה ששופט יואשם בעבירות הקשורות לתפקידו. אך לעיתים כאב בטן אינו סתם קלקול קיבה, ובכל מקרה – אין לזלזל בו ויש לבחון האם אינו תסמין למשהו חמור יותר. ושוב: עצם המחשבה שניתן להשחית את תהליך מינוי השופטים, היא המדאיגה באמת.

בפרשת הצוללות מדובר (וגם כאן אנחנו בשלב כתב החשדות) על שחיתות בקודש הקדשים של החברה הישראלית: מערכת הביטחון. על-פי הנטען, אישים שעמדו עשרות שנים בצמרת הממסד הביטחוני ומילאו תפקידים רגישים ביותר, היו מוכנים להטות החלטות ביטחוניות משמעותיות תמורת שוחד. אם החשדות יוכחו, זו פרשה חמורה בהרבה מפרשת רמי דותן: שם היה מדובר על קצין אחד, שהחליט "לגזור קופון" מעסקות בלתי חוקיות שנעשו בשליחות המדינה; כאן מדובר על שורה של קצינים, בשירות ובמילואים, הפועלים בצורה שיטתית לטובתם האישית בלבד.

אז מה יש לנו (לכאורה) בשלוש הפרשות הללו? הטיה פוליטית של אמצעי תקשורת מרכזיים, בחירה נגועה של שופטת והחלטות ביטחוניות המושפעות משלמונים. במילים אחרות: מעשי שחיתות במערכת שתפקידה להבטיח את עצם קיומה של המדינה, במערכת שתפקידה להבטיח את שלטון החוק ובמערכת המופקדת על הביטוי הדמוקרטי והביקורת על השלטון. וכאשר מתחוללות פרשות שחיתות משמעותיות במערכות אלו, מתעוררת השאלה האם ישראל בדרך להיות מדינה מושחתת.

מה שמחמיר את המצב הוא המתחולל ברשויות האכיפה. במשטרה משרתים שוטרים אלימים, למעשה עבריינים לכל דבר, שלרוב אינם משלמים מחיר משמעותי – אם בכלל – על מעשיהם. חוקרי משטרה פוגעים דרך קבע בזכויות חשודים ומפרים הוראות ברורות של החוק ובתי המשפט. אנשי פרקליטות נותנים גיבוי לחוקרים כאלו, לעיתים עד כדי אמירת שקרים בבית המשפט. בראש הפרקליטות עומד מזה שש שנים שקרן כרוני (שי ניצן). הביקורת העצמאית על הפרקליטות אינה משמעותית. בתי המשפט מוצפים במאות אלפי תיקים, חלקם הגדול תיקי סרק, ובשל כך הם שמים דגש-יתר על היעילות ועל המהירות, לעיתים על חשבון עשיית הצדק במלואו.

מי שמסתכל מן הצד על רשויות האכיפה, עלול להגיע למסקנה בת מילה אחת בלשון הילדים: חבל"ז. חבל על הזמן. למה לי להתלונן במשטרה, אם בסוף אני עלול לחטוף מכות וגם להיות מואשם בתקיפת שוטרים? למה לי לפנות למשטרה, אם ממילא חלק ניכר מן התיקים אינם מפוענחים? מדוע שאסמוך על הפרקליטות, אם אנשיה מסוגלים לשקר לבית המשפט? איזה אמון אני יכול לתת במערכת שהעומד בראשה אינו מסוגל לומר אמת? ומדוע שאפנה לבית המשפט, אם תורי יגיע בעוד שנתיים ואז ילחצו עלי לוותר ולהתפשר?

ואם כך עלול לחשוב האדם מן השורה – מפחיד לחשוב מה עובר בראשיהם של אנשי שררה וממון. הם רואים כיצד עמיתיהם נוטלים ונותנים שוחד, הם רואים כיצד תיקים קורסים בשל התנהלות פסולה של החוקרים והתובעים – ועלולים להגיע למסקנה: להיות ישר זה להיות פראייר. וגרוע מכך: להיות ישר פירושו להישאר מאחור, כי המתחרים שלי ישלמו שוחד ויזכו בעבודות, כי היריבים שלי יקבלו שוחד ויתקדמו במעלות השלטון.

התמונה המשולבת הזאת היא שצריכה להוביל לשאלה, האם אנחנו מידרדרים לתהום של מדינה מושחתת. תמונה של מעשי שחיתות שכבר אין להם שום גבולות, לצד תמונה של רשויות אכיפה המצויות בבעיות קשות משלהן. ועל כל זה נוספות ההתקפות הפוליטיות הבלתי-פוסקות נגד המערכת, הבאות בעיקר מצידם של חשודים ומלחכי פנכתם, כולל מצד מי שלא אמרו דבר כאשר יריביהם הועמדו לדין, ומצד מי שלא עשו דבר לשנות את המצב בעשר שנות שלטונם.

שיהיה ברור: לכאורה יש לכל הפחות שאלות קשות, אם לא פגמים משמעותיים, בשלושת התיקים עליהם אנו מדברים. בתיקי נתניהו נחשפו לכאורה תרגילי חקירה בלתי לגיטימיים כלפי עדי המדינה. בתיק מינוי השופטים מתעלמת הפרקליטות מכך שהראיות הראשוניות הושגו דרך רכוש גנוב (הפלאפון של אפי נוה). בתיק הצוללות מתעוררת התמיהה מדוע היה בכלל צורך בעד מדינה – שלפי כתב האישום היה מחולל השחיתות – אם בסופו של דבר התיק חי וקיים גם בלעדיו.

אבל לצד זאת יש לזכור, כי במישור הראייתי – לפחות בתיקי נתניהו והשופטים המצב ברור למדי: נתניהו, מוזס ואלוביץ היו מעורבים במזימות להטות סיקור עיתונאי; נוה וכרייף ניהלו רומן במקביל למינויה לשופטת. גם בתיק הצוללות, טענת הגנה מרכזית היא שהיו קשרים בין המעורבים – אך לגיטימיים. כלומר: לא מדובר בתיקים מצוצים מן האצבע, אלא בעיקר במחלוקת בשאלה האם המעשים היו פליליים, או "רק" בעייתיים, בלתי אתיים ופגומים מבחינה ציבורית.

מכל מקום, צריך להתעורר עכשיו כדי להבטיח שישראל אכן לא תהפוך למדינה מושחתת. זו צריכה להיות המשימה הראשונה במעלה של הממשלה הבאה (ואגב, התוהו ובוהו הפוליטי תורם גם הוא לאווירת השחיתות, כי נוצר רושם ברור שלפוליטיקאים לא אכפת מטובת המדינה), משום ששחיתות מציבה איום קיומי גדול בהרבה מאשר תוכנית הגרעין האירנית. ההיסטוריה מלמדת, כי מדינות רבות יותר קרסו מבפנים מאשר נחרבו מבחוץ – ושחיתות היא הסרטן הפנימי הקשה ביותר. ובראש ממשלה שתיאבק בשחיתות, לא יכול לעמוד מי שמואשם בעצמו בשחיתות ומשתלח ברשויות האכיפה.

המאבק בשחיתות צריך להיות רב-זרועי ולהתמקד בגורמים המאפשרים לה לצמוח ולפרוח. המטרה חייבת להיות הרתעה מפני עבירות ואוזלת יד – הן של מושחתים-בכוח והן של מי שאמורים לחקור אותם ולהעניש אותם. הדרך לכך עוברת בשיקום האמון ברשויות האכיפה, ואין כאן קיצורי דרך. הציבור חייב לסמוך על השוטרים, הפרקליטים ובתי המשפט – ואלו צריכים לקבל שיניים חדות עוד יותר נגד אישי ציבור מושחתים. הנה כמה צעדים חיוניים:

• קביעת עונשי מינימום על עבירות השחיתות העיקריות – שוחד, מרמה והפרת אמונים – ועל העבירות הנלוות להן, כגון העלמות מס והלבנת הון.

• הגדרה בחוק של עבירת המרמה והפרת האמונים, כך שיסתיימו הוויכוחים על תקפותה ותחולתה.

• קביעה סטטוטורית של עבירות שיש עימן קלון והרחקת המורשעים בהן מן החיים הציבוריים למשך עשר שנים.

• החמרה ניכרת בטיפול בשוטרים המפרים את החוק ואת הנהלים, כולל חובת פיטורים במקרים שיוגדרו.

• הפיכת נציבות הביקורת על הפרקליטות לגוף עצמאי לחלוטין, שהמלצותיו מחייבות.

• הקפדה על כל תג ותג בזכויות החשודים ובנוהלי החקירות ועריכת הסדרי טיעון והסכמים עם עדי מדינה, כולל עיגונם בחוק וקביעת סנקציה פלילית על הפרתם.

• החמרה ניכרת בטיפול המשמעתי בעורכי דין, כך שיורחקו מן המקצוע מי שאינם ראויים להיות בו ובכך יופחת העומס על בתי המשפט.

• העלאה משמעותית של רף הכניסה למקצוע עריכת הדין וביצוע בדיקות נפשיות כחלק מהבחינות, שוב – כדי להקטין את העומס על בתי המשפט.

• הקטנת הלחץ על השופטים לסיים כמה שיותר תיקים בכמה שפחות זמן.

• הטלת הוצאות ריאליות ואף עונשיות בתיקי סרק או בעת ניהול הגנת סרק.

• אפס סובלנות כלפי שקרים ושקרנים – הן במישור הפוליטי והן במערכות האכיפה. יצירת אווירה ציבורית אשר תוקיע אותם, וקביעת נהלים אשר יביאו להרחקתם.

מובן שמדובר ברעיונות בלבד, וייתכן שיהיו מי שימצאו בהם כשלים ויציעו אחרים. החשוב ביותר הוא להבין, שאנחנו מצויים על-פי תהום – וחלילה לנו לעשות צעד גדול קדימה. אם לא נפעל כעת, אנו עלולים לגלות בעוד לא-יותר-מדי שנים, שהחמצנו את השעה. לישראל יש יסודות דמוקרטיים וחוקיים איתנים, שבהחלט מצדיקים גאווה עליהם. חובתנו לא רק להבטיח את המשכיותם, אלא גם לחזק אותם נגד החותרים תחתיהם.