קונסנסואלי

מאז המהפך במאי 1977 התברר, שיש בארץ רוב כמעט יציב של אנשי ימין, שפועל בניגוד לעצות העלית והתקשורת; וזה משגע את השמאל, שמפנטז אחוז דיבוק, שהוא הקים את המדינה; ולא היא. לכן, דבָּרי המיעוט השמאלי, גם לא ההזוי, מבזים ברוב תסכולם את הרוב הימני, שאינו מציית להוראותיהם.

בבחירות 2019 התבררה עובדה זו שוב לאשורה; והפתרון היחיד האפשרי - אם כי אינו סקסי - הוא ממשלת אחדות לאומית, למרות משחקי האגו המנופח של השחקנים הראשיים.

כשלמדתי מדעי המדינה, הציע אחד ממוריי, שהמערכת הפוליטית בהולנד דומה ביותר למערכת הפוליטית הישראלית. כדי לצאת מהמבוך, ולהתניע את המערכת הפוליטית, נוקטים ההולנדים בהסכמה (קונצנזוס) דווקא על-רקע הקיטוב הפוליטי, שיכול לשתק את המדינה. מדעני המדינה קוראים לזה, קונסנסואליות; והיא עובדת, למרבה הפלא. כנראה, בגלל שהאגו של מנהיגי המפלגות בהולנד אינו מרקיע שחקים עד כדי סיכון התעבורה האווירית מעל לארצם.

משקרים

מאז שחשפה כרמלה מנשה את העובדה, שקצינים באגף כוח-האדם (אכ"א) בצבאנו שיקרו בדיווחיהם על ממדי הגיוס החרדי, מתרחבת השערורייה. בשלב הראשון נזעק אלוף מוטי אלמוז, ראש אכ"א, להגיד, שהייתה טעות. בשלב השני התבררו פרטים מדהימים, שגרמו למינוי ועדת בדיקה בראשותו של אלוף (מיל׳) רוני נומה. כמו ברבות מוועדות החקירה/הבדיקה, שמינה צבאנו, המשחק מכור: ממצאיה יימרחו, כנראה, הציבור יקבל במסקנותיה סיפור מרוטש ומטושטש, שאין בו ממש, ושום דבר לא ישתנה.

מאז הקמתו, לא הבין צבאנו, שהוא חי על ענף דק, שנקרא אמון הציבור; והוא מנסרוֹ בלי-הרף מתוך הנחה, שתמיד ייחלץ העם לקריאתו.

ובעצם, זה קורה משום שצבאנו המפואר מתנהל ללא בקרה; ולכן, הוא מתנוון, כמו כל מערכת, שאין עליה בקרה. אפשר לראות זאת באי-תחקור הקרבות ובאי-הפקת לקחים מהם; ואפשר - בניהול הכושל של משאבי-האנוש ושל משאבי התחזוקה בצבא.

דברים כדרבנות

אנשים מזלזלים ברעיון, שקיימת "מדינת עומק" - התארגנות של פקידות ממשלתית, כדי לסכל החלטות שרים, ולהנהיג את המדיניות "הראויה" ו"הנכונה" - בניגוד לדעת הבוחר. לרוב יגידו, שזה אינו אפשרי בדמוקרטיה.

מקור הרעיון בארצות-הברית בסוף המאה התשע-עשרה, ושמו, "החוקה החיה"; והיו שופטים עליונים ונשיאים, שדבקו בו. משמע, לדבריהם, הם ידעו היטב להיכן צריכה ארצות-הברית להתקדם, והובילוה לשם, בכל מחיר, גם אם לא קיבלנו מנדט מהחוקה, או מהעם, תוך רמיסת זכויות האזרח, שמובטחות כביכול בחוקה האמריקנית. בין השאר, נודעו בגישה זו שני הנשיאים האמריקניים במלחמות העולם: וודרו וילסון (מלח"ע I) ופרנקלין דילאנו רוזוולט (מלח"ע II), שניהלו משטר די-טוטליטרי בארצם בלי שום קשר למלחמות העולם.

טוב, יאמרו, כדי להרגיענו, או כדי לסנוורנו, זה רק בארצות-הברית. והנה מתברר, שגם בארצנו פגע הנגע קשות. זו דרכם של אהרן ברק ושל משובטיו, והם מצהירים על כך בפומבי מעל כל בימה אפשרית. מי שרוצים להיווכח בכך, שיקראו, למשל, את הספר, 'ביורוקרטיה כפוליטיקה' (הוצאת נבו, 2006), שחיברה דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי. כדאי לקרוא זאת, כדי להבין לאיזו תהום הם מוליכים אותנו.

"טענתי היא שבמדינה המינהלית, חשיבותו של המינהל הציבורי ראשונה במעלה - כותבת זילבר. לפיכך, חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים ...

"המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות [ושל] מומחיות אובייקטיווית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי [ההדגשות שלי - אב"ץ]". מדהים, שזילבר חשפה את עצמה ואת מניעיה בפומבי מבלי שתוכל להיתמם אחר כך, שהדברים הוצאו מהקשרם.

כדאי היה לשמוע את הדיווחים על דברי זילבר בכנס למשפט ציבורי בחיפה, שהניפו (גם בחצאי-אמיתות) את דגל המאבק של מערכת אכיפת החוק. הגיב עליהם רז נזרי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, באותו הכנס: "אני חושב, שהנזק הכי חשוב לשלטון החוק הוא שיזהו את מערכת המשפט כמזוהה עם צד אחד", כיוון שזה מגביר את אי-האמון במערכת האכיפה, שממילא קיים.

יום לפני נאום זילבר בכנס בחיפה, אמר נעם סולברג, שופט בית המשפט העליון, באותו הכנס, "ממשבר אפשר לצמוח ... הצמיחה לא תבוא מאליה. צריך להיפתח, להכיר בטעויות, להיות נכונים לשינוי ולתיקון".

הופתעו

ביום שבת, שבעה בדצמבר, מלאו 78 שנה למתקפת-הפתע היפנית על ספינות חיל-הים האמריקני, שעגנו בנמל פרל הארבור בהוואי, שהכניסה את ארצות-הברית למלחמת העולם השנייה מחד-גיסא ופתחה במבצע טיוח רב-ממדים להסתיר את החרפה מהעם האמריקני מאידך-גיסא. בסופו של דבר, אדמירל הסבנד קימל, מפקד חיל-הים האמריקני בזירת האוקיינוס השקט, וגנרל ואלטר שורט, מפקד הצבא האמריקני בזירה (אז חיל-האוויר היה במסגרת הצבא האמריקני), הוכתמו, ולא הצליחו לתקן את הנזק, שנגרם לשמם - למרות שהבעיה הייתץה בוושינגטון הבירה, שעסקה בהאזנה ליפנים, ולשני המפקדים לא הייתה גישה לנתונים שנאספו. הנזק בכלי-שיט ובמטוסים היה כבד, ויותר מ-2,400 לוחמים אמריקניים קיפחו את חייהם.

האמריקנים חקרו את הפרשה, אך מסקנות החקירה (מתשע ועדות חקירה) הותירו אותה עמומה, וסיפקו כר נרחב לתיאוריות קשר (קונספירציה) - גם כיוון שחלק מהנתונים שגויים, עדים שינו את גרסותיהם ומסמכים נעלמו.

בשמונת העשורים האחרונים אירעו עוד התקפות-פתע ברחבי העולם, כולל בארצנו, ומחקרן מוליך, פחות או יותר, למבוי סתום - כנראה, מאותן הסיבות, שאין תשובה מדוע הופתעו האמריקנים בפרל הארבור.

אדמירל איסוֹרוֹקוּ ימאמוֹטוֹ, מפקד חיל-הים הקיסרי היפני, שלמד הנדסה בארצות-הברית, והיה נספח צבאי בוושינגטון, הגה את הרעיון לתקוף בפרל הארבור, בהנחה, שהאמריקנים לא יגיבו על התקיפה. אם כי, לדעתו, אין לדעת האם האמריקנים יפנו בעקבות ההתקפה על פרל הארבור למשא-ומתן, או שישיבו מלחמה; והוא צדק. כשנתן ימאמוטו את הפקודה לפעול בשבעה בדצמבר, הזהיר את עמיתיו, "החרדנו אריה מרבצו ...".

באמצע אפריל 1943 יירט המודיעין האמריקני שדר על טיסת סיור של ימאמוטו באיי שלמה. הוכן מארב אווירי, והאדמירל נהרג כשהופל מטוסו.