תמרור אדום

פה ושם צפיתי בערוץ הכנסת ובשאר הערוצים, בערב שבו התאבדה הכנסת ה-22. ראיתי את המסדרונות הרוחשים ככוורת של הבניין המוכר לי היטב. ראיתי המוני אנשים מתרוצצים אנה ואנה, ראיתי ישיבה רעשנית של הוועדה המסדרת, ראיתי עסקנים עם טלפונים צמודים לאוזניהם, ראיתי מבטים בוהים של פעילים פוליטיים, מראיינים ומרואיינים לועסים שוב ושוב את אותן "פרשנויות", דברת חסרת תוחלת.

ראיתי, שמעתי, ונאנחתי לרווחה. איזה מזל שאיני שם. שאיני חלק מן הקרקס הפוליטי המביש. עבדתי בכנסת כנציג ציבור ומפלגה במשך עשרה חודשים, וביום פיזורה חשבתי לעצמי - מזל שאינך עוד חבר-כנסת, או יועץ או עוזר או סתם בטלן מכלה זמנו, שרץ מכאן לשם בחללים הגדולים של משכן הדמוקרטיה, מלא חשיבות עצמית.

קרקס, בושה, חרפה, אות קלון - אלה היו מעט מן הביטויים שהוטחו ביום השחור של הפוליטיקה הישראלית. אכן, כבר היו ימים קשים מאלה. למשל, ההפגנה נגד השילומים ב-1952. למשל, ימי "התרגיל המסריח" של 1990. ואיך אפשר לשכוח את 1995, שנת רצח רבין? צלקת אותה טראומה קשה לא הגלידה לחלוטין. בנס נמנע אז הגרוע מכל - מלחמת אחים.

עם זאת, כשחושבים על היום האחרון לניסיון הכושל למנוע מערכת שלישית, צפה השאלה, האם אלה 120 האנשים שמקרבם היינו רוצים כי תורכב ההנהגה הבאה, מתי שתורכב? והרי הדבר האחרון שעניין את רובם, למרות מס השפתיים ששילמו שוב ושוב לרעיון, זה ממשלת אחדות ו"שקט תעשייתי" בצמרת. לבד מהליכוד, שהיה נכון לעשות ויתורים עד גבול מסוים, ראשי שאר המפלגות עמדו הפלא ופלא בתנאיהם, ופרשננו ירון דקל אף שיבח אותם על כך, שמנעו את הקמת הממשלה המיוחלת. כמה אגו, כמה יצרים, שנאה, תחרותיות, שקרים ותיחמונים, צפו מעל פני השטח בסוף השבוע המר הזה ובימים הגועשים שקדמו לו.

הפיצול מתחיל בנו

כשאמרתי שהכנסת רחשה ככוורת, בוודאי עשיתי עוול לשוכנות הקופסאות הנוטפות הללו. איזו אחדות ושיתוף פעולה שוררים בהן. המוני הדבורים רוחשות ומזמזות, לפעמים גם עוקצות, ולפחות משהו טוב יוצא מתזזיתן. הן מייצרות דבש, שאין מתוק ממנו. בכוורת ששמה כנסת ישראל יצאו בסוף שבוע זה רק עוקצים וזמזומי רוע. לא קם מנהיג מפלגה אחד שידע להתעלות מעל לאינטרס המפלגתי-האישי הצר, כדי לחסוך לעם 80 ימים של מערכת בחירות שלישית בתוך שנה וביזבוז של מיליארדי שקלים.

אבל מה כי נלין על הפוליטיקאים המקצועיים? הלא הם שלוחינו לבית המחוקקים, מייצגיה של החברה בישראל, הקרועה ושסועה. האין האשמה בנו, האזרחים, שהפיצול מתחיל בנו? בחרנו בחברי-הכנסת על-מנת לכונן את מוסדות השלטון, קואליציה ואופוזיציה, וקיבלנו שיתוק וקפאון. כבר שנה שלמה שהמדינה בקושי מתפקדת, כי יש דברים חשובים יותר לפוליטיקאים מכל המפלגות לעסוק בהם - כיפופי ידיים, הטחת בוץ אלה באלה, חילופי האשמות ועלבונות. נדחקו הצידה הבעיות הלאומיות שעל הפרק, הכלכלה והבריאות, האלימות והפקקים. מעתה ימתין לאישורו תקציב המדינה לפחות חצי שנה, כי נבחרינו הפוליטיקאים עסוקים שוב במערכת בחירות מיותרת, אולי בדרך לסבב בחירות רביעי.

ככל שהחיזיון המביש של השבוע שעבר מדאיג - מה שצפוי לנו ב-80 הימים הבאים צריך להדאיג הרבה יותר. המפלגות כבר נערכות, המטות כבר מוקמים, יועצים ודוברים כבר מגויסים, יש גם תקציבים נדיבים לשפוך, היצרים מתלהטים. מה שחזינו בו בחודשים שעברו, עלול להיות כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לנו בשלושת החודשים הבאים. מערכת בחירות חריפה יותר, קיצונית יותר, אלימה יותר ממה שהיה בשתי מערכות הבחירות הקודמות.

לחלל האוויר כבר נזרק צמד המלים המזעזע - מלחמת אחים. במדינות אחרות היינו עדים לחיזיון כזה של יד איש אוחזת באחיו, של שפיכות דמים, של קרבות רחוב. ב-71 שנות המדינה היינו כמה פעמים על סיפה של מלחמת אחים. למשל, בפרשת "אלטלנה", או לאחר רצח רבין. את שתי הטראומות הללו עברנו איכשהו בלי שהידרדרנו עוד יותר, אולי בגלל המנהיגות של אותם זמנים. מה יקרה ב-80 הימים הבאים? האם נגיע בסיומם לרגיעה וסוף-סוף גם לממשלה מתפקדת?

ישראל היא דמוקרטיה לעילא ולעילא, אלא שהשנה הזאת הראתה שגם דמוקרטיה עלולה להידרדר אל סף אנארכיה. זה העוקץ שממנו עלינו לחשוש ומפניו להיזהר. זוהי האחריות של מנהיגי כל המפלגות, ובראשן כחול-לבן והליכוד. תמרור אדום נדלק בהחל מערכת הבחירות השלישית. בלי גילויי אחריות לאומית, מה שנמנע ב-1948, ב-1952 וב-1995, לא בהכרח יימנע ב-2020. מנהיגי כל המפלגות, זיכרו את קריאתו של מנחם בגין: מלחמת אחים לעולם לא!