השנים שחלפו מאז השואה הותירו אותנו עם מחויבות לתעד אותה, ללמוד אותה, ואפילו לגעת בחומרים של התקופה הקשה הזו באצבעות חשופות. היומנים מן הזמן ההוא ממשיכים לכבוש את הלב, ויומנו של משה פלינקר הפך לסיפור תעודה בלתי נשכח.

כפי שאנו אומרים בהגדה, שעלינו לחוש כאילו יצאנו ממצרים, כך בנוגע לטראומה של השואה: ככל שאנו קוראים ביומן של משה, אנו מבינים שזה הסיפור שלנו, ומחשבותיו של משה בנוגע לתקופה שלו, בנוגע לחלומותיו, הם חלק מחיינו: כל אלה הופכים את התקופה ואת דברי הימים של העם שלנו, לסיפור שלא יימחק. זה הצו שלנו, להמשיך ולדפדף בפרקים האלה, הנה הם לפנינו, סיפור חי וקיים.

הדפים של משה נכתבו בימים לא קלים, וממרחק שנים, הוא מביט בנו וחושב לעצמו, הם חייבים לזכור אותי, אני חלק מהחיים שלהם. הנער משה חדור בתחושה, שהוא מותיר עדות, שהמילים הן דרך להאיר תקופה.

גם כשהחלון בדירת המסתור מציב לפניו נופים של חושך וצלמוות. דרכו שלו, של הנער משה, היא לתת זווית אישית, רגשית, ניסיון לצייר מבט פנימי. הנה הוא לפנינו מנסה לשרטט מחשבות של נער יהודי בלב זמן בוער, סגור בחדרו ומחכה לישועה. נסו לחשוב עליו, הנער ויומנו בבדידות אין קץ, ואולי זו דרכו להימלט לרגעים מן המציאות הבלתי אפשרית.

לעתים התחושה היא, שאנו בממלכת הרוח. חוויות אישיות מתוארות בעיניים שמעבר לגשמיות, כמו ניסה הנער מעמיק-המבט לעטוף את החיים הקשים מנשוֹא באבקת מרפּא, שתקֵל עליו, עלינו, לספוג את המאורעות הקשים מנשוא, את הפחדים המצמיתים, את הזוועות.

אנו קוראים ומנסים לחשוב לרגע, כיצד היינו מתמודדים עם האימה הנוראה. לנו קשה לעכּל כיצד ילדים ונערים יכולים היו לשאת את המציאות של האופל ושל התופת, את ההכרח להסתתר. הלב שואל, האם הימים הקשים האלה הם שגרמו לנער תמים ורך לחוש על כתפיו גורל כבד, להתמודד עם שאלות עולמיות, עם מצוקה לאומית.

אנו קוראים ומנסים להבין, כיצד יכול היה הנער התמים להתרגל לקני מידה כה שבריריים, לעמוד נפעם מול עולם שאיבד את הצֶלם, כיצד יכול היה להבין מה קורה במציאות העוועים המטריפה הכול.

וכך כתב משה: "כשאני עובר על פני איזו חנות, ורואה אני בחלון הראווה מאפיות קצף שמושכות את העין, ורוצה אני להיכנס לחנות, אז עולה זיכרון עמי בי, ונהרסות כל התאוות, כל התשוקות. וכאילו אני מתבייש בפני עצמי שיכולתי כה לשכוח באיזה מצב הוא עמי החבול".

לרגע אין הנער הכותב חש, שהמצוקה שלו היא סבל אישי, טראומה פרטית. בחושיו החדים, וביכולת ההזדהות שלו עם בני עמו - הוא מחובר. הוא חלק מאותה אמונה עתיקה - "כל ישראל ערבים זה לזה". זה בעצם מה שמאפשר לו להחזיק מעמד. הכוח הפנימי והרצון החזק להיות שייך, להיות חלק מקבוצה גדולה שיש לה ייעוד, שיש לה אמונה, כל אלה הם המעניקים לו כוח:

"אין לך דבר יותר יפה בעולם מאשר להאמין. האמונה הקדושה, שלעומתה כל המציאות החיצונית נעשית לאפס. האמונה שממנה אנחנו שואבים את כל הכוחות. אשר אליה שבים כל כוחותינו כדי לשאוב אמונה חדשה. האמונה, אשר כל ניצחון מחזקה פי עשרה, והתבוסה אין בידה אלא לעשותה מוצקה יותר ושורשית יותר.

יהודי בלכתך. יהודי בעמידתך. יהודי במחשבותיך. יהודי במעשיך. יהודי בצרותיך. יהודי בשמחותיך. יהודי בחייך. יהודי במיתתך. יהודי בשמים. יהודי בארץ. יהודי נולדת. יהודי תמות". כשאנו מנסים לפענח את פשר האמונה שלו הוא מפליא לצייר אותה במילים: "האמונה שאנחנו נושאים בקרבנו ואשר אחרי מותנו יקבלוה על עצמם הבאים אחרינו ביתר שאת כדי ליצור את הכוח להמשיך ולשאת את האידאל" - עמוד 114.

נער יהודי בלבה של תקופה שחורה ואפלה יודע לשאוב כוחות וחיים חדשים מן האמונה שלו, מן האמונה העתיקה.

לנער כה צעיר יש הבנה על הכוח הסגולי של העם, ויש לו בגרות לתת לבני עמו משנה סדורה כיצד לשמור על קיומם, על ייחודם. כשאתה קורא זאת, אתה שואל את עצמך, כיצד יכול היה הנער משה לשבת ולכתוב, כשאבן גדולה ניצבת ממעל ועומדת בכל רגע להחריב את כל חייו. התפיסה הכוללת שלו, מחזקת אותו, וכל אמירה שלו מעניקה משמעות אוניברסאלית לחייו.

ממרחק שנים, הוא השאיר לנו אבן זיכרון, אנדרטה אדירה, שנזכור, שניתן כבוד לתיעוד. חשוב שהנוער שלנו יידע לשוב ליומן הזה, למילים הבוערות, החרותות כאותיות אש על מצבה. אתה קורא את הדברים וחש, כיצד ביד אמן הצליח נער לגלֵף את חייו ואותו הווה היה לפנינו כתמונת עבר לדורות. בכתיבה מאופקת, אנושית, ידע משה הנער לתת לנו את התמצית, את האמת הפנימית, שמעבר לסבל ולפחד.

נותרת לדורות אותה מורשת - ואנו חשים כבוד ותודה לנער הזה: הנה לפנינו גחלת הזיכרון שאינה מרפה, הזיכרון של ימי השואה הנוראים. אנו מלווים בדפי היומן חיי יומיום ומנסים להבין, כיצד עולם מטורף יכול להיראות במסכת של חיי שגרה. מה פלא, שהוא מוסיף למסכת הכביכול שגרתית, מחשבות ותהיות והרהורים.

האם יש דרך אחרת להתמודד עם המציאות הרוטטת, שכל כולה פחד קיומי, חלומות ביעותים. ובין השיטין, אנו קולטים את ההכרח לבטא את הסֵבל של התקופה, לא להימלט מן הסיוטים, שרודפים את חייו באותו גיא-צלמוות. בחדר בודד, ידע הנער לתת לעצמו מובן לדברים, פשר לעמו, ניסיון למצוא תקווה.

נסו לדמיין את הנער משה מקבל משימה מן המורה להבעה - אנא, כתוב לי מה אתה רואה בחלון, נסה לתאר לי נופים, שקיעה, עננים. אילו הימים היו ימים של שגרה, היינו מקבלים תיאור שבו היחיד חי את חייו, מנסה להתמקד במבט אינדיבידואלי אישי, במבע פיוטי של עולם אישי. ביומן של משה הדברים נשמעים אחרת. גם הצבעים מקבלים פרשנות אחרת, הזוועות של התקופה אינן יכולות למצוא להן מסתור:

"בין הערביים. זמן מנחה. הנני יושב ליד החלון, מתכונן לתפילת מנחה. מביט אני לשמים והנה הכל אדום. כל האופק אדום. השמים מכוסים מראה דם. נפחד אני ממראה זה. מהרהר אני במוחי, מאין באו עננים אלו. ענני הדם, מאין אתם? אבל פתאום הכל בהיר, הכל מובן, הכל פשוט.

האינך יודע? מימי הדם. הימים שנהיו על-ידי מיליוני היהודים שנשבו ומי יודע איפה הם. הננו אנחנו, ענני הדם, מימי הדם באנו. הננו לך לאות שלום. העוד זוכר אתה, משה? הננו להזכיר לך את עמך. הננו שליחים ממנו להעיד על צרותיו. עוד מעט ועלינו לפני אלוקים, אלוקי ישראל".

ובפרקי הרהורים שמביא היומן בהמשך כותב משה: "הנה אנחנו ענני הדם מימי הדם באנו. באנו אליך ממקומות עמך, ...הננו עדים להראותך צרותיו" - עמוד 105.

גורלו של הנער משה תמיד ילווה אותנו. מדהים אותנו לקרוא, כיצד נער שנמצא במצב אישי קשה מאד, חש בכל רגע נתון לא רק את גורלו, אלא רואה את כל המכלול, מעלה באופן מעורר השתאות את גורל העם שלו. גם כשהוא מתאר שלג שמכה בחלונות, שהופך למצוקה קיומית, הוא מחובר לסיפור העם שלו, לגורל הלאומי:

"היום בבוקר נפל השלג הראשון בחורף וגם בפעם הראשונה קפא. באמת חושב אני שהקור היה כתשע מעלות מתחת לאפס. בצאתי מן הבית ללכת לקחת תפוחי אדמה, כארבעים קילו, הרגשתי את הקור, ופתאום ביתר חוזקה, חשבתי שוב בגורל אחיי בני עמי...". עמוד 62.

נער הולך לשאת שקי תפוחי אדמה, ולא גורלו שלו לשאת משקל כה כבד מטריד אותו אלא הגורל של העם שלו. הערגה לארץ ישראל היא חלק מחייו, והוא יודע שרק שם צפון עתיד טוב ליהודים. כשאתה קורא את דבריו, אתה חש, שנפשו משוטטת כאן בערי ארצנו, ממש מסע תענוגות בארץ הקודש בגרסתו של הנער משה:

"הו, כמה אהובה היא לי מולדתי, כמה עורגת נפשי אליה. בכל פעם בעומדי להתפלל תפילת שמונה עשרה, אני מכוון את כל רוחי ואת כל מחשבותיי אליה, אל אהובתי - ואני רואה אותה לפני עיניי: רואה את קו החוף, רואה אני את תל אביב, את יפו ואת חיפה. ובתוך הארץ רואה אני את ירושלים וסמוך לה את הירדן, מהלבנון עד ים המלח רואה אני אותו זורם", עמוד 97.

הנוער שלנו חייב לקרוא את הדברים, אולי זו הדרך להנחיל להם את אהבת הארץ דרך עיניהם של הנערים, שלא הצליחו להגיע לכאן.

אתה קורא את משה הנער ומבין את ילדי הדור השני לשואה. משה חי בתוך הזוועות, ואנו שואלים עצמנו כיצד יכולים היו ההורים להעביר לילדיהם, בחלוף זמן טראומות קשות. אין ספק, קשה לגעת בזיכרון הכואב, בהדחקה המכבידה, בשתיקה החונקת. כתיבה של ילדי הדור השני לשואה סוחפת אותנו לעמידה אל נוכח האימה, למבט בנפשות שנשרטו בסתר, לניסיון להבין כיצד אפשר לספר את החוויה הזו, שנראית בלתי ניתנת להבעה.

קראנו אותו מתאר נוף מבעל לחלון, מתאר עננים ורואה ענני דם. לעתים זו הרגשה שהדור הקודם ידע להנחיל לנו. אנו חשים, שגם כאשר המציאות השתנתה, עלינו להיזהר. לדעת להבחין בענני הסכנה מבעוד מועד.

משה נשלח ביום כ"ח באייר תש"ד לאושוויץ. הנער היה חלק מצעדת המוות, וממנה לא חזר. משה נולד בהאג בתשעה באוקטובר 1926. אביו נולד בפולניה, והמשפחה גרה בהולנד, שם היה מקום העבודה של האב. חייו של משה עברו טלטלה כאשר בשנת 1942 החלו הנאצים להציק ליהודי הולנד, לאסור אותם. הנער בן ה-16 עבר ימים אפלים: המשפחה נאלצה להסתתר. גם כאשר ברחו לבלגיה, נאלצו לחיות בדירת מסתור. בערב חג הפסח בשנת 1944 הצליחו אנשי הגסטאפו ללכוד את המשפחה, בעקבות סיוע של מלשין.

בדף יומן שלו, בטרם נתפס, הוא מספר על יהודים שנתפסו על-ידי הנאצים, וכל זאת בסיוע 'מוסרים', והפחד הזה מופיע בחלקים שונים של היומן: "הרבה יהודים נחבאו מפני הגרמנים, אי-אפשר להם לתופשם. אבל למרות שהם נחבאים, נחטפים בכל יום שוב יהודים, כי אומרים שיש 'מוסרים' לגרמנים את מקומם של אלה היהודים... ובוודאי משלמים הגרמנים היטב היטב בשביל מסירה כזו", עמוד 88.

הימים של משה בדירות המסתור, המחשבות, הפחדים, האמונה - כל אלה נותרו לנצח חקוקות בתולדותינו. משה ידע לנתח את גורל העם, וביומנו הבין, כפי שהבין בנימין זאב הרצל בזמנו, כי הדרך היחידה לקיומו של העם, היא בנתיב הגאולה.

ביומנו נמצא שורות שנראות כלקוחות מחזון 'מדינת היהודים' - הדרך להצלת העם היהודי היא באמצעות שיבתו לארצו, הקמת בית בארץ ישראל. בצעדת המוות הסתיימה פרשת חייו, וכאשר שבו אחיות ממחנה הסגר נאצי, מצאו במרתף הבית בבריסל, ברחוב קולונל פיקאר מספר 1 את היומנים, שכתב הנער משה במחברותיו. עיניהם שוטטו אחר השורות, ואי-אפשר היה לדלג על דף. רק אז נחשפו לעולמו המיוחד, לסיפורו הפנימי, לסיפורה של התקופה דרך עיניו. משה כתב הכל כשהיה מבודד בחדרו, כשנחבא מעין זרים, אבל היום הדפים הם דפי עדות, הם נחלת העם כולו.

דף אחר דף, אנו נחשפים לאישיותו העמוקה, לתמורות שחלפו בו כאשר חש כי חייו וחיי עמו קלועים בתווך, לשאיפה שלו לבטא חזון של גאולה לעמו, רצון לצייר מציאות עתידית של תקווה.

משה לא זכה לזה, אבל היומן שלו והאמת שלו - הם תעודה נצחית, ואת זאת לא נשכח, נהפוך זאת למורשת שהיא חלק מחיינו.