"דעליך סני לחברך לא תעביד
1 ."..
"הביריון מהתיכון" (יעל מרים סיני, 1.1.2020)
2 הוא מאמר טיפוסי של אמת אלטרנטיבית. הכותבת משדרת עמדה חד-צדדית אובססיבית לשאלת אפלייתן של נשים ממוצא מזרחי בתפקידים ציבוריים, במקרה זה בתחום התקשורת. ההסבר שלה: "הסיבה לבחירה באופירה אסייג וברינה מצליח, כיעד למתקפות...", איננו נסיון להוכיח כעובדה, או לנמק באמת את סיבותיו של
יאיר נתניהו לבחור בהן כמושא "להתקפותיו וביקורתו". ההסבר של יעל מרים סיני הוא רפלקס מותנה, שלדעתי אין בינו לבין האמת האובייקטיבית קשר.
יש בתקשורת הישראלית לא מעט נשים נוספות ממוצא מזרחי, מהן נאות, חכמות ועוקצניות משתי הדמויות הנ"ל שגם הן עוקצניות וביקורתיות. להבנתי, הסיבה שיאיר נתניהו בחר 'להטיח' באסייג ומצליח את ביקורתו, היא השנאה השופעת מהן לאביו, העובדה שהן משתתפות לעיתים קרובות מאוד במסע ההשמצה וההכפשה שלו ועושות לשם כך שימוש שלילי תדיר בשליטתן במיקרופון בהיותן מגישות תוכניות בטלוויזיה. בעשותן כך הן נרתמות למאבק הפוליטי נגד אביו חרף היותן עובדות ציבור כביכול. סיבה נוספת קשורה באמוציות המניעות את מעשיהן. ביקורתן לרוב איננה רציונלית; הן אינן מעריכות מעשה כזה או אחר על-פי אמות מידה מוגדרות שניתן לשפטן ואינן מנמקות את עמדותיהן; מרבית הדברים נשענים על פרובוקציות מילוליות, התייחסותן גורפת ומוטה על-פי כל אמת-מידה סבירה למגיש חסר-פניות. זאת ועוד, הוולגריות השופעת מהאופן בו הן מנהלות את דיוני "האנטי" שאותם הן מנחות ו/או בהם הן משתתפות, הופכת אותן לצד בוויכוח כשמוצאן בסיטואציה כזו הופכת חסרת משמעות.
וולגריות, חרף השוויון המוחלט בין המינים, אצל אשת ציבור (לרבות ואולי במיוחד עיתונאיות), בתרבות "המתקדמת" שאני מכיר, מעולם לא נחשבה מעלה יתרה. בעינֵי חלקים נכרים בציבור, זהו חסרון מהותי וההתייחסות הנגזרת מכך מקבלת ביטוי בעוצמות שונות ובצורות שונות, ובצדק.
כלל ברזל הוא שמצופה מאנשים חזקים ומפורסמים, החיים לאור הזרקורים, שיקיימו דרך קבע הוגנות ויושר בעבודתם המקצועית כדרך חיים. כשמסתבר שאין זה כך, משתנה לרוב יחס הציבור התומך במושאי התקפתם והם הופכים למוקצים, לשקרנים במכוון וליריבים פוליטיים או אידאולוגיים. אצל אחרים, מיקוד המיאוס הוא בסגנון, בתרבות השיח ובאישיות המשתקפת מדרך התנהלותם.
במאבק פוליטי שנשען במידה רבה על התקשורת, סביר למצוא חריגות וחריקות שאינן באות, מדרך הטבע, רק מצידו האחד של המתרס. "עבירה גוררת עבירה", שנו חז"ל; אמת בסיסית שכדאי לזכור ולהפנים.
מי שפתח במסע הכפשה טוטאלי או משתתף בכזה, כאושיה מרכזית או כשותף פעיל, ימצא עצמו במוקדם או במאוחר עומד על הפודיום כמושא לפעולות תגובה וגמול.ככל שהאמוציות חזקות יותר, לא רק יוזם הביקורת הבלתי מרוסנת "מפשל" ומפריז, גם מתנגדיו ומבקריו עשויים לחטוא בחטא ההיבריס. לכן, גורסת היהדות תמיד: "חכמים, הזהרו בדבריכם!"
יעל מרים סיני, שוגה בכתיבתה בדברים שנגדם היא יוצאת, מה שמעיד שהיא אינה מיטיבה להבין את התופעה על כל הבטיה. כאשר היא כותבת: "יאיר נתניהו כבנו של ראש הממשלה, מסמן מטרות עבור חבורת הבריונים שמסתובבת איתו ב'חצר בית הספר'. אלו המטרות, זאת השפה וזאת הדרך הטובה ביותר לבנות את הכוח." משפט זה הוא השמצה מתחילתו עד סופו על משפחת נתניהו. אין בו דיון פוליטי, אידאולוגי או נורמטיבי וגם לא דיון מדיני או ביטחוני; אין בו אפילו התייחסות לשאלה האקטואלית מאוד: דמוקרטיה מהי ומה ביטוייה האופייניים והראויים בנסיבות העכשוויות. יעל מרים סיני, כמודל שכיח, מנסה כאן באופן בוטה ומכוון להתעלם משפת התקשורת והרשתות החברתיות המשתלחות במשפחת נתניהו כבר שנים בצורה אלימה, בוטה, פוגענית ונבזית - ובמיוחד בשנה האחרונה. כל מה שתורמת המבקרת לשיח הציבורי, הוא התזה המאוד מפוקפקת שמשפחת נתניהו אינה זכאית לזכות ההגנה העצמית, מפני שהגב' סיני אינה אוהבת אותה... היתכן?!
עם שופטת כזו ואובייקטיביות כל כך "מתקדמת", נראה שעליה לכתוב עבודה סמינריונית במחלקה למדעי המדינה של אוניברסיטת באר- שבע, ולא מאמר תוכחה לציבור בעיתון יומי נפוץ.
