הנה רעיון לעורך דין שרוצה לעשות הרבה רעש והרבה כסף: לעתור נגד הוועד האולימפי הבינלאומי בדרישה לשוויון בין המינים. מדוע נשים צריכות להתחרות בנפרד מגברים? ומדוע נשים מתמודדות באתלטיקה רק בקרב שבע, בעוד מלך האתלטים הגברי הוא מי שמנצח בקרב עשר? ומאחר שכידוע בגד הים מגביר את החיכוך במים, יש להתיר לשחייניות להסתפק בחלקו התחתון של בגד הים, כדי לקרב את הישגיהן לאלו של הגברים.
זה כמובן לא יקרה. אפילו בארה"ב, המלכה הבלתי מעורערת של הליטיגציה המופרעת, איש אינו דורש לשלב בין המינים באירועי ספורט. בוודאי שאיש אינו מעלה על דעתו לכפות על ליגת הפוטבול לשלב נשים, או לשלוח אישה לקרב איגרוף נגד גבר. למה? כי כולם יודעים שיש הבדלים פיזיולוגיים בין המינים. תמיד היו ותמיד יהיו. הגברים ירוצו מהר יותר ויקפצו גבוה יותר ויהדפו רחוק יותר ויחבטו חזק יותר - בעוד הנשים יבצעו תרגילי התעמלות ושחייה צורנית מרהיבי עין בזכות ממדיהן הקטנים.
יש ענף ספורט אחד ויחיד בו גברים ונשים מתחרים יחדיו: רכיבה על סוסים - כי כאן לכל היותר ייתכן שהרוכבת תהיה קצת יותר קלה מהרוכב, ומסתבר שזה לא משמעותי. בטניס יש זוגות מעורבים - גבר ואישה מול גבר ואישה. אבל עוד לא שמענו על קבוצת כדורגל בה יהיו חמישה גברים, חמש נשים ואחד טרנסג'נדר; זה בלתי אפשרי מבחינה פיזיולוגית, כי תיקול רגיל של גבר עלול לשבור את רגלה של אישה.
אז מאיפה צה"ל מביא את רעיון העיוועים, כאילו גברים ונשים יכולים לבצע בצורה שווה משימות לוחמה המצריכות מאמץ פיזי? למעט נשים חזקות במיוחד וגברים חלשים במיוחד, הטבע מכתיב שנשים יהיו איטיות יותר וחלשות יותר. זו אינה אמירה שיפוטית; הוא חוק הטבע. ואת זה אפילו הפמיניסטיות האדוקות ביותר לא יכולות לשנות, ולא משנה כמה יצעקו. התוצאה המתחייבת היא, שכאשר משלבים גברים ונשים בתפקידים פיזיים - כולם מתיישרים לפי המכנה המשותף הנמוך יותר, שהוא ההישגים הנשיים. וכאשר מדובר בכשירות צבאית ומבצעית, זה מסוכן - לחיילים/ות ולמדינה.
עכשיו צה"ל הולך על בהונות עם הדרישה לשלב נשים בתפקידי לחימה בשריון. במקום להגיד את המובן מאליו, צה"ל מנסה להיאבק בחוקי הטבע. והמובן מאליו הוא: הכושר הגופני של שריונרית יהיה נמוך מזה של שריונר. והמובן מאליו הוא: המדינה תתחרפן לחלוטין אם לוחמת תיפול בשבי. והמובן מאליו הוא: בתנאי שדה קשה מאוד לשמור על הצניעות המינימלית של שני המינים. לכן, המובן מאליו הוא: אין היתכנות ממשית לתפקיד של שריונרית מבצעית. מדריכת שריון? בבקשה; יש כבר לא מעטות. בשדה הקרב - זה לא ילך.
אבל כולנו הרי יודעים מה יעשו לרמטכ"ל שיעז להגיד את האמת הזאת. במקרה הטוב ביותר מבחינתו, יכנו אותו "שונא נשים", "סקסיסט", "שוביניסט", "חשוך", "איש ימי הביניים". במקרה היותר-גרוע, יקבעו ש"הוא נכנע להדתה" וש"רבנים מנהלים את צה"ל". ובמקרה הכי גרוע, מישהו ימצא - או ימציא - אמירה שלו שתוצג כאילו הוא הטריד מינית, ואולי אפילו חיבוק שנתן לפני 30 שנה לחיילת שלו, והקריירה שלו תחוסל.
אביב כוכבי - רמטכ"ל המצטייר כאחד הטובים ביותר שהיו לנו - צריך לבזבז זמן יקר על השטות הזאת: דיוני מטה, התייעצויות, החלטות, מעקב. כוכבי פשוט מבין, שמוטב לו לבצע את המהלך המטופש הזה, במקום להיות יעד לחמת הזעם הצדקנית של ארגוני הנשים ותומכיהן בתקשורת. והוא גם לא יסתכן בכך שבג"ץ יתערב ויכפה על צה"ל את השילוב הזה, בעוד צעד של אקטיביזם שיפוטי פורץ גבולות, אז הוא מנסה לכל הפחות לשלוט על התהליך. והשיא: צה"ל מוכן לדחות את הגיוס של שתי בנות שרוצות להיות שריונריות, כדי שיוכלו להשתלב בפיילוט המתוכנן. כלומר: לא הצרכים של צה"ל יקבעו, אלא הרצון למצוא חן.
בהקשר אחר לחלוטין אמר לפני עשרות שנים הנשיא דאז, יצחק נבון, כי צבא שיש לו העוז לומר למשפחה "בנכם לא יחזור", צריך להיות לו העוז לומר למשפחה "בנכם בשבי והמחיר תמורתו גבוה מדי". אבל אחרי שצה"ל איבד את היכולת לומר את המשפט השני, מה הפלא שאין לו יכולת לומר "מצטערים, אישה לא מתאימה". מתברר שהרבה יותר קל להילחם נגד
חסן נסראללה מאשר מול פמיניסטית זועמת, ושאיום הטילים מאירן גורם להרבה פחות פיק ברכיים מאשר כמה שלטי מחאה.
