בימים טרופים אלה, מזדמן לידי שפע חומר כתוב, בנושאים פוליטיים ואידאולוגיים מגוונים, שמעסיק באינטנסיביות את הציבור הישראלי. הדברים מכוונים להביע דעות ובמקרים אחרים להתמודד עם דעות המציפות כיום את התקשורת הכתובה והמדוברת, על-רקע המאבק הפוליטי מזה ואי-היכולת להכריע בו (עד כה) מזה. המעניין והמטריד בחומרים אלה הוא ריבוי וגיוון הכותבים ומולם מיעוט הקוראים את הכתוב, שאינם נרתעים מלהגיב עליו, כשבין התוכן לתגובה כמעט כל קשר הוא מקרי בהחלט. בחסות שיטה נפסדת זו מתפתח בין הכותבים לקוראים שיח של חרשים. לאור שכיחות ורציפות התופעה, נראה שלשני הצדדים נוח בכך. מאידך-גיסא, ברור ששיח זה הינו שטחי והמוני בתוכנו ובסגנונו, אינו תורם להבנה משופרת, אך מאפשר מראית-עין של חופש דיבור בשיח ההמונים.
כאשר דברים המתפרסמים בתקשורת נאמרים באופן בלתי-אמצעי על-ידי כותבם ש"חתום" על התוכן והסגנון, חזקה עלינו שהם מושפעים מאוד גם מתחושות הבטן שלו. כאשר מגיבים אינם מקפידים לקרוא את התוכן ומשיבים על הכתוב בעיקר על יסוד תחושות בטן ואסוציאציות, מתקבל מבליל התגובות פסיפס, שעיקרו שיקוף מצבי הרוח של השותפים לשיח ולא דיון בתוכן הפרסום. כאשר הדברים מבטאים באופן בלתי אמצעי את דעות ועמדות הכותב המקורי, ערכם הציבורי העקרי הוא דווקא בחלק האמוציונלי של תגובות הקוראים. כאשר הדברים מובאים באמצעות "מתווכים" – עורכים, מתרגמים או מסגנני-תוכן מסוגים שונים, נודע להם ערך מסוג אחר – הם אינם מבטאים את דעת הכותב הנומינלי, אלא את דעת הארגון שהניח לו לפרסמם. תכלית הפרסום המאורגן בהוויית ימים אלה, היא לשרת את המטרות עבורן עובד כתב העת או ערוץ התקשורת המפרסמם. בשני המקרים, קריאת החומר הכתוב איננה עיקר משום שמדובר בדעת יחיד; העיקר הוא בהבנת המסרים המשתמעים מהעיבוד המערכתי של המקורות או מתחושות הבטן של המגיבים. מבחינת המערכות המפרסמות, עובדות אלה צפויות וברורות; לצערנו, כך נתפס תפקידן כיום. מבחינת הציבור, תחושות הבטן הן שמבטאות כביכול עמדות שקולות או זיקות חזקות לזרמים פוליטיים או אידיאולוגיים הרווחים בציבור. שני הגורמים המתווכים הללו משבשים תדיר את האמת ומטעים את הקוראים.
דעות ועמדות אינן נצחיות. במוקדם או במאוחר הן עומדות למבחן המציאות כשדרכי השכנוע הפועלות לעיצוב דימויה של מציאות זו בעיני המתבונן, משתנות. דינן של העמדות החדשות שווה, כמובן, לאלה של הישנות, אך תוכנן ודגשיהן – שונים. משטר דמוקרטי מבוסס על "שיקוף" דעות הציבור בסוגיות משותפות, כל אימת שהוא מתבקש לחוות דעתו בהן, או שהוא רואה צורך לעשות זאת מיוזמתו, בכללים המקובלים. הצבעה בבחירות לכנסת, היא דרך ההשתתפות האולטימטיבית, בה בוחר הציבור נציגים שייצגו אותו בדרך הטובה ביותר בנושאים השוטפים, שאין דרך או אפשרות לשתפו בהם שיתוף ישיר ופעיל. הצבעה בבחירות היא לא רק מילים, היא גם מעשה. בשאלות קונקרטיות יותר, אם כי לפעמים גם עקרוניות מאוד, משאל-עם הוא דרך נוספת לאותה מטרה. כאשר הציבור בוחר בין "דרכי פעולה" ולא כיווני מחשבה עיוניים, עקרוניים או אידיאולוגיים – הוא מעצב "מדינית-ביצוע" או מסגרת למדיניות כזו.
דברים אלה נשמעים בנאליים, אבל אין הם כאלה. כאשר אני קורא את תגובותיהם או תלונותיהם של מבוגרים וצעירים על עצם העובדה שהדעה ה"תקשורתית" שהביעו אינה מוצאת ביטוי ממשי במעשה או פעולה מוסדיים, ברור לי שאין הם מבינים את המנגנון שבמסגרתו הם פועלים; כך בדיבור וכך גם במעשים כהפגנות רחוב, שביתות או הבעות תמיכה או הסתייגויות במסגרות פעלתניות אחרות. אותה מסקנה מתבקשת לטעמי גם כאשר אנשים מחליטים, חרף זכותם להצביע ולהשפיע, להעדיף הימנעות או היעדרות מהצבעה. הבעת מחאה בדרך של השארת זכות ההכרעה לאחרים היא אי-הבנה של מהות הדמוקרטיה ושגיאה פוליטית חמורה. עבור מרבית הציבור, הבעת דעה שמתלווה אליה מעשה ההצבעה, היא אמירה תקיפה וודאית יותר מכל דרך אחרת.
השתתפות בהכרעה דמוקרטית מורכבת משלושה חלקים: א. בחירת דרך; ב. בחירת מנהיגות; ג. מתן סמכות ולגיטימיות למנהיגות שנבחרה לבצע את ההחלטה שמציגה את הדרך הנבחרת. החמצת היכולת להשפיע בהכרעות דמוקרטיות מובילה לעיתים לשינויים בלתי-הפיכים או לקשיים ומחירים שניתן היה למונעם. דומני שהמציאות הפוליטית שבה אנו נתונים כיום, היא שעת הכרעות בנושאים עקרוניים רבים ומכאן מתבקש שהציבור ישתתף בה וישפיע, במקום להביע כעס ואכזבה בדיעבד, כפי שהיה בשני מחזורי הבחירות האחרונים. מאמרי-דעה של כותבים מקצועיים לא מעטים, מלינים על הצורך ללכת פעם ופעמיים נוספות להצביע, משל הוטל עליהם בכך עונש או נטל בלתי-נסבל. מוטיב העצלנות מובן לי היטב, אבל מוטיב שעת-ההכרעה בה אנו נתונים והשותפות הדמוקרטית המתבקשת, אינו משתקף בהם כלל ועיקר; ואולי זו הבעיה הגדולה באמת בשעת בלבול זו. למקרא דבריהם קל יותר להבין את הפילוסופים האתונאים, שפקפקו במידת הרציונליות שבהענקת זכות בחירה לכל אדם במקום להגבילה לפילוסופים המבינים את "גודל השעה".
להתלבטות יש מחיר - מחיר בחיים האישיים ומחיר בחיים הלאומיים. בחירות חוזרות הן ביטוי מובהק להתלבטות. בשעה כזו יש לחזור ולשקול עניינים קשים ולא לברוח מהם לבילוי חסר תכלית של עוד יום קניות. מדינת ישראל שילמה כבר מחיר יקר עבור הבחירות החוזרות של 2019, וצפויה לשלם עוד, אם לא תשכיל להכריע הפעם. אילו היה הדבר תלוי בי, הייתי מחייב אזרחים ללכת להצביע ושולל מהם את יום החופש (או אפילו קונס אותם) אם לא יתייצבו בקלפי. יום הבחירות איננו יום חופש, הוא יום "חג הדמוקרטיה", אבל רק למי שבאמת חוגג. דמוקרטיה אינה מובנת מאליה וניתן לאבדה בקלות ללא השתתפות ציבורית רחבה בתהליך, הנובעת מהבנה מלאה של חיוניותו. לא מעטים המקרים בהיסטוריה העולמית בהם אבדה הדמוקרטיה משום שהציבור היה אדיש והגייסות החמישיים שביקשו להפילה ולתפוס את מקומה, לא נחו ולא שקטו עד שהצליחו.
משחק ההסתברויות של תהליכי בחירות מחולל לעיתים צירופים שנקל לרְצותם וקשה לממשם, משום שהם נדירים ורוויי-ניגודים. להערכתי, הציבור היה בוחר שוב בנתניהו לראש הממשלה ברוב ברור, אילו היה מתייצב לפניו ללא כתבי האישום, או משתחרר מהם בבית משפט קודם לבחירות (משום כך הודבקו לנתניהו כתבי האישום הללו, דווקא בעיתוי זה, והוא לא השכיל להבחין במלכודת מבעוד זמן). המצב הנוכחי מחייב פשרות של ציבור הבוחרים – מי שיעדיף סימבוליזם משפטי מניפולטיבי ומנהיגות חסרת מעוף וניסיון מדיני ופוליטי, יעדיף את כחול לבן; מי שיעדיף למצות את כישורי נתניהו ויכולותיו בשילוב עם קשריו בארה"ב ובעולם על פני מיצוי הדין בתרגיל המשפטי המתנהל לפנינו ויהיה מוכן לשלם על כך במחיר ויתור משפטי פורמלי על תהליכים מפוקפקים לפחות עד תום הקדנציה הקרובה, יעדיף ימין ונתניהו. לשיפור הסיכוי להגיע להכרעה, הייתי גם מעלה את אחוז החסימה מ-3.25% לפחות ל-4.5%. אם מותר להקים ועדת כנסת ולכנס מליאה להמשך רדיפת נתניהו, מותר לעשות כך גם למען העלאת אחוז החסימה.
הדמוקרטיה הישראלית מאוימת על-ידי כוחות רבים ומגוונים – כל אחד מהם ומניעיו. השתתפות פעילה של הציבור בפעילות מפלגתית ובבחירות לכנסת היא יסוד היסודות של שמירה והגנה על אורח חיים זה. בחירות אינן ימי מבחן של הפוליטיקאים, הן ימי מבחן של הבוחרים. ימי המבחן של הפוליטיקאים הנבחרים [סיפור כחלון כשר האוצר הוא דוגמה "קלאסית" למבחן מסוג זה. עצם העובדה שמפלגתו נשחקה עד כדי צורך לחבור לליכוד ובמערכת הבחירות הנוכחית לפרוש בקול ענות חלושה מפעילות פוליטית, היא שיעור ציבורי מהמעלה הראשונה. גם לגבי התחייבות הנבחר והצלחתו, בעיני הציבור, לממש את הבטחתו, וגם לגבי איש הציבור עצמו, שיכולתו לקרוא נכון את תחושות הציבור כלפי עמידתו בהתחייבותו, מהווה עבורו כלי לשיפוט עצמי מהמעלה הראשונה. דוגמה מסוג שונה לגמרי היא זו של
סתיו שפיר, שנפלטה לאחרונה מהמערכת הפוליטית משום שלא השכילה להתמודד על דרכה מבלי לקרוא תיגר על זכותו של הציבור להחליט על דרכו. ניתן לומר במילים אחרות: מפני שביקשה להכתיב לציבור דרך ודרכי ביצוע] הם אלה שאחרי הבחירות, הימים בהם עליהם להוכיח לבוחרים שלא טעו בשיקוליהם.
בדמוקרטיה הכל נזיל והכל משתנה מפני שזה טבעו של העולם הדינמי. מה שאינו משתנה הוא מקור הסמכות לכל המבנים והמסגרות בהן מתפקדת מערכת חברתית דמוקרטית – כלל הציבור כישות חברתית מאורגנת. הביטוי המעשי של סמכות זו הוא בחירת בית מחוקקים שאמור לקבוע את כללי המשחק בפועל ואת סמכויותיהם ומגבלותיהם של יחידים, קבוצות וכל רשויות הממשל. שחיקת הסדרים אלה, היא איום על הדמוקרטיה ומעורבות הציבור בהשפעה על האופן בו יתנהל סדר החיים הממוסד במערכת החברתית, היא אמצעי ההגנה החשוב והקריטי ביותר.
