"בראשית היה מחנה הריכוז", כתב ניצול השואה
אפרים קישון. זהו הבסיס לכל משטר דיקטטורי: עליו לדכא את מתנגדיו כדי להבטיח את עצם קיומו, ואין לך דיכוי יעיל יותר מאשר השמתם מאחורי סורג ובריח, או מאחורי גדר ומגדל. הנאצים ידעו זאת היטב, והקימו בגרמניה וברחבי אירופה אלפי מתקני כליאה מסוגים שונים: בתי סוהר, מחנות ריכוז, מחנות עבודה, מחנות שבויים, מחנות השמדה.
וזה היה ממש מבראשית.
אדולף היטלר מונה לקנצלר ב-30 בינואר 1933. חודש מאוחר יותר השתמשו הנאצים בשריפת הרייכסטג (שיש הטוענים שהייתה מעשה ידיהם) כדי להעביר חוקי חרום, אשר ביטלו למעשה את כל זכויות האזרח הבסיסיות. ובחודש מארס כבר נפתחו המחנות הראשונים, גם אם לא כולם הוגדרו ככאלה.
אחד מהם היה בית סוהר קטן של ארגון הס"א (SA) ליד Geberal Pape Strasse במזרח ברלין. SA - ראשי תיבות בגרמנית של "פלוגות הסער", ארגון כנופיות צבאי-למחצה של המפלגה הנאצית, שהיה המכשיר העיקרי שלה לערעור הדמוקרטיה בשנותיה האחרונות ולהבטחת המשטר הנאצי בשנותיו הראשונות. אנשי הארגון השתוללו ברחובות, תקפו באלימות יריבים פוליטיים ונהנו מאוזלת יד - לעיתים מכוונת - של הרשויות ברפובליקת ויימאר.
לאחר שעלו הנאצים לשלטון, יכלו רבבות חברי הארגון להשתולל בסמכות וברשות. כפי שמתאר פרופ'
שלמה אהרונסון, "אנשיו גויסו בעיקר למשטרת העזר, ובאמצעותה אסרו, עינו והפחידו אויבים פוליטיים, אידיאולוגיים ואף אישיים, בצריפים נטושים או בחצרות בתי חרושת, והללו נקראו מחנות ריכוז". אחד מאותם מקומות היה כאן.
במקור שימש הבניין את משמר הרכבת הפרוסית, אך הס"א השתלט עליו ומיקם משרדים בקומות שמעל הקרקע. את המרתף הוא הפך לכלא, בו נכלאו 500 איש בין מארס לדצמבר 1933. זהו אחד ממקומות הכליאה המוקדמים ביותר של הנאצים והיחיד מתקופה זו ששרד בברלין. האסירים סבלו מתנאי חיים קשים, התעללויות ועינויים - כל מה שעתיד להפוך למדיניות מכוונת ומתואמת באלפי המתקנים הדומים של הנאצים ברחבי אירופה - אם כי חלקם השתחררו. לפחות 19 מן האסירים נרצחו ועוד כתריסר מתו בשל תנאי המאסר.
בתקופה ראשונית זו של המשטר הנאצי, היהודים לא היוו מטרה מרכזית לטרור הממלכתי - אם כי הרדיפות כבר החלו. לכן, בין האסירים בכלא זה של הס"א היו גם כמה יהודים שנעצרו לאו-דווקא על-רקע גזעני; ביניהם היו הרופא מקס לבקוביץ והאחים עורכי הדין פריץ בול וקורט בול. עם זאת, על-פי כל העדויות - היחס אל היהודים היה אכזרי במיוחד.
בכלא זה נרצח אריק יאן הוסמאן - יהודי שעל-פי דברי ההסבר בתערוכה, ניהל כנראה עסקים מפוקפקים עם הס"א ואף העמיד לו מימון. ההערכה היא, שמפקד הארגון בברלין, קרל ארנסט, הורה לחסל את הוסמאן כדי שלא ייחשף ה"חטא" הנורא: זרוע המחץ של הגזע ה"ארי" נעזרת ביהודי. רשויות האכיפה פתחו בחקירת נסיבות מותו של הוסמאן, אך שלא במפתיע - היא הסתיימה בלא כלום. כך עלה גם בגורל חקירת מותו של הרופא היהודי ארנו פיליפשטאל, שאף הוא נרצח בכלא זה.
מי שבקיא בתולדות ענישת הפושעים הנאציים במערב גרמניה, לא יופתע גם מכך שכמעט איש לא שילם את המחיר על הפשעים שנעשו בכלא קטן זה. אחרי המלחמה לא התנהלה שום חקירה מקיפה על המקום, וכפי שאומרים דברי ההסבר: זוהי "דוגמה נוספת לצעדים המשפטיים לטיפול במכלול הפשעים במחנות הריכוז". רק נגד שלושה פושעים נפתחו הליכים: השוטר אולריך גגונס נדון לעשר שנות מאסר ועונשו הופחת לשש שנים; הפעיל הקומוניסטי פרנץ הובנר נדון ל-12 שנים על הסגרת פעילים אחרים ועונשו הופחת בשליש; והשוטר אריך קראוזה לא הועמד לדין בשל התיישנות.
הקמת מרכז ההנצחה בכלא באה אחרי שנים של מאבק ציבורי. רק ב-1981 נקבע לוח זיכרון בחזיתו, וכעבור עשר שנים החלה פעילות מאורגנת בדרישה להפוך את המקום למוזאון. נדרשו 12 שנים עד שמועצת רובע טמפלהוף אישרה תוכנית זו, ועוד שמונה שנים עד לפתיחת את ההנצחה; תצוגת הקבע נחנכה בשנת 2013.
