אין לי מושג האם נעמה יששכר היא עבריינית שקיבלה את המגיע לה או קורבן למדיניות צינית וכוחנית. ואתם יודעים מה? לאיש אין מושג. משום שאיש לא טרח לבדוק את העובדות. גם אין לי מושג האם ומה שילמנו תמורת שחרורה. ואתם יודעים מה? לאיש אין מושג. משום שאיש לא טרח להציג את השאלות.

התקשורת הישראלית התגייסה כאיש אחד לטובתה של יששכר - אגב, באותה צורה שהיא התגייסה לטובת חבורת ההוללים בני-העשרה, שלכל הפחות התייחסו אל הצעירה הבריטית בקפריסין ככלי משחק מיני. אבל אלה "הילדים של כולנו" שלכל היותר חטאו במשובות נעורים, אם לא נפלו קורבן להפללה מכוונת. אז למה לבדוק? למה לשאול? מה, אלה עיתונאים שזה תפקידם?

עד היום לא התייחסתי לפרשת יששכר, כי אין לי ידע על נתוני היסוד: החקיקה ומדיניות הענישה ברוסיה בעבירות סמים. אני בהחלט יודע שמדובר במדינה שבמקרה הטוב היא דמוקרטית-למחצה ואשר נמצאת במסלול הבטוח לרודנות. אני בהחלט יודע שוולדימיר פוטין הוא הצאר החדש ושלא הייתי סומך על מערכות האכיפה והמשפט במדינתו. אבל עדיין, צריך את העובדות.

מהו העונש שקובע החוק הרוסי על הברחת סמים? האם יש בו אבחנות על-פי סוג הסמים וכמות הסם? האם הוא מבדיל בין שימוש עצמי לבין סחר? מהי הענישה המקובלת בבתי המשפט ברוסיה בעבירות אלו? האם הם מבחינים בין רוסים לאזרחים זרים? האם רוסיה החליטה לשים קץ להפיכתה של מוסקבה לתחנת מעבר לסמים בדרך להודו וממנה? יש צורך בתשובות לכל השאלות הללו, לפני שמחליטים שיששכר היא קורבן לתרגילים מדיניים ומשפטיים מצד רוסיה.

ייתכן שהמידע האובייקטיבי היה מוביל למסקנה, שאכן הרוסים החמירו איתה עד כדי התעללות. כאמור, זה לא יפתיע איש. אבל קודם כל צריך את המידע האובייקטיבי - ואיש בתקשורת הישראלית לא טרח להשיג אותו ולפרסם אותו. וכך יכלו למכור לנו בלופים ברורים, כאילו מדובר בכמות סמים מזערית (חשיש הוא סם קל מאוד; 9.5 גרמים הם חבילה משמעותית) וכאילו הרוסים חטפו אותה מהשטח הבינלאומי של נמל התעופה אל השטח הרוסי (אין כזה דבר; כל נמל תעופה מצוי כולו בריבונותה של אותה מדינה).

כעת אנחנו לא יודעים מהו המחיר ששילמנו תמורת שחרורה. בהתחשב בכך שיש לנו עסק עם פוטין, איכשהו קשה להאמין שהוא שחרר את יששכר רק כמחווה אנושית. מדברים על כך שישראל הסכימה להעביר לרוסיה שטח ליד כנסיית הקבר. מדברים - כי איש אינו מוסר לנו תשובות רשמיות ומוסמכות. מדברים - כי גם אם היינו מקבלים תשובות רשמיות ומוסמכות, לא בטוח שהיינו יכולים להאמין להן.

ישראל שילמה מחיר כבד תמורת שחרורו של סוחר הסמים אלחנן טננבוים משבי חיזבאללה, כדי למזער את הנזק הביטחוני שגרמה לכידתו. ישראל שילמה מחיר כבד עוד יותר תמורת שחרורו של גלעד שליט משבי חמאס, כי בנימין נתניהו לא יכול היה לעמוד בלחץ הציבורי. אבל אז לפחות ידענו מה המחיר, העסקות אושרו בקבינט ובמקרה של שליט גם בידי בג"ץ. כעת הכל נעשה בידי נתניהו, אולי עם עוד כמה בכירים, בלי דיון מדיני ובלי מסירת מידע לציבור. ובשביל מי? אישה פרטית שביצעה עבירה פרטית. ובשביל מה? כדי שנתניהו יקבל כמה נקודות בדעת הקהל.

בהנחה שאנחנו אכן משלמים משהו, המחיר יהיה כבד בהרבה מאשר בגדרי המקרה הנקודתי של יששכר. שחרורו של שליט העלה מאוד את המוטיבציה של ארגוני הטרור לחטוף חיילים. שחרורה של יששכר מראה למדינות סמכותניות נוספות, כי ניתן לסחוט את ישראל על-ידי שימוש ציני באזרחיה. אם העונש של יששכר היה מוגזם מלכתחילה, הרי שהסחיטה הייתה מתוכננת מראש; ואם העונש שלה היה סביר, הרי שהקרמלין ניצל היטב בדיעבד את הפרשה ואת ההד הציבורי שעוררה בישראל, בסיועם של אמצעי תקשורת אשר כמו בהרבה מקרים - עשו "העתק-הדבק" של המידע שמסרו להם בעלי עניין.

תפקידה של מדינה הוא להגן על אזרחיה ולסייע להם, גם כאשר הם נקלעים לצרה מחוץ לגבולותיה. אבל לתפקיד הזה יש מגבלות וגבולות. בעיקרון, אם אדם פרטי מסתבך בשל טיפשותו או עבריינותו - זו הבעיה שלו. המדינה לא צריכה לממן טיפול רפואי לישראלי שנדרס בניו-יורק, ואינה צריכה לממן את שחרורה של ישראלית שנאסרה במוסקבה. ובוודאי שהיא אינה צריכה לעשות זאת, כאשר התוצאה תהיה פתח לסחטנות אשר מי יודע עד לאן תגיע.