חז"ל מונים כמה גלויות של עם ישראל; הראשונה היא גלות מצרים והאחרונה היא זו שבסיומה אנחנו עומדים. בגלות הראשונה היו שלא רצו להיגאל, לא האמינו באפשרות של שינוי כל כך קיצוני ומתו במצרים. כתוב שגם מהגלות האחרונה יהיו כאלה שלא ירצו להיגאל אבל על כרחם הם ייגאלו. בסוף הם יודו על כך, אבל זה יקח זמן. ומי יכריח אותם להיגאל? ומי יגבר על המקלות שהם תוקעים בגלגלי רכבת הגאולה? ובכן, בשלב הזה מרתק להשוות בין שיבת ציון אחרי החורבן הראשון ובין השיבה בימינו. גם אז היו יהודים שהספיקו להתבסס בגולה, הם עשו זאת בהוראת הנביא (ירמיהו כט) כמובן: [ה] בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן: הם עשו כך וחלקם הגדול הצליחו לא רע.
המצליחים לא רצו לעזוב את הנכסים שצברו ולשוב לארץ שממנה גלו ולחלשים לא הייתה יכולת לשוב. ואז באה הכרזת כורש מלך פרס: (כג) כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וְיָעַל: זהו הפסוק האחרון בספר דברי הימים ובתנ"ך כולו. ובפסוק הקודם כתוב: (כב) וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כלומר כאשר היהודים מצד עצמם מהססים או חלילה מסרבים להגאל, הקב"ה מעורר שליט גוי ליזום מהלך שמקרב את הגאולה של עם ישראל. ולא מכריחים אף אחד, רק מי שרוצה שיעלה.
אבל מה עושים כשהחזקים נשארים ורק החלשים רוצים לעלות? בתחילת ספר עזרא הוא מצטט את הכרזת כורש ומביא גם את המשך דבריו: [ד] וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: זו הוראה, או לפחות עצה טובה, ליהודים שכרגע לא מתכננים עליה לתמוך כלכלית באחיהם העולים. וכך אכן עשו. גם כורש עצמו הרים את תרומתו לטובת סיוע לעולים כמסופר שם בהמשך. מסתבר שכאשר מגיע זמן הגאולה, לקב"ה יש את הדרכים שלו. וגם אם זמנית זה הופך אותנו לניצבים בלתי פעילים, הגאולה חייבת להתממש. כי האמת היא שאנחנו עצמנו היינו אמורים להביא את הגאולה, לפחות בכך שנבקש אותה.
בימים ההם ובזמן הזה
דבר דומה להכרזת כורש בימים ההם קורה לנו עם הכרזת טראמפ בזמן הזה, מה שמכונה 'תוכנית המאה'. והמעניין הוא שזה קורה בשבוע של פרשת בא שמספרת על היציאה ממצרים ובתחילת חודש שבט שידוע כראשי תיבות ש'יהיו ב'שורות ט'ובות. מרתק לעקוב אחר התגובות מימין ומשמאל אצלנו; בימין מתקוממים נגד החלק המדבר על מדינה לפלשתינים ובשמאל מתקוממים נגד החד-צדדיות. בימין שכחו ש'כך הקב"ה מתגלה לישראל, קמעא קמעא' (מדרש תנחומא, דברים א). ואפילו במצרים משה ניסה את הדרך הזאת, שעל כן אחרי מכת עָרוֹב הוא אומר לפרעה (שמות ח): [כג] דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר; וְזָבַחְנוּ לַה' אֱלֹקֵינוּ, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ. נותנים זמן להתרגל לרעיון, לא בבת אחת.
ומשמאל זה נשמע כאילו יש שם מי שהתוכנית הזאת מתנגשת קשות עם תפיסת המציאות שלהם. נראה שהם לא יכולים לעכל אותה וגם לא מנסים. מה באמת מפריע למתנגדים, מימין ומשמאל? דומני שהחידוש הוא שמפריע. בפרשת השבוע אנחנו כעם זוכים לקבל את המצווה הראשונה וזה עוד לפני מכת בכורות (פרק יב): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. [ב] הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. במה זכתה מצווה זו להיות ראשונה? ובכן הכי קשה זה להתחדש, המניעה הכי פנימית לצאת ממצרים היא הפחד מפני חידוש. לאדם יש נטייה טבעית לחיות את חייו כפי שהתרגל גם אם אלה לא ממש חיים אידיאליים. באה המצווה הראשונה ומטילה עלינו את המשימה להתחדש ואת התפקיד להוביל את החדשנות בעולם.
ברובד הטכני, אנחנו ממלאים את התפקיד הזה בששון, זה מה שזיכה אותנו בכינוי 'אומת הסטארטאפ'. ברובד הרוחני קצת פחות, עדיין קשה לנו עם זה. לכן קשה לנו לקבל את הכינוי 'העם הנבחר', רואים בזה גזענות ר"ל. אבל האמת היא שלכך בדיוק הקב"ה בחר בנו, להוביל את ההתחדשות בעולם. ואין לאנושות התחדשות גדולה יותר מהגאולה האמיתית והשלמה שכבר דופקת אצלנו בדלת ואפילו נדחפת בכוח ומנסה להכנס. קשה לנו לקבל את זה, קשה לנו לעכל מציאות שבה אנחנו לא נרדפים ולא מבוזים אלא מובילים את העולם לעתיד מזהיר של שלום עולמי. אנחנו לא מאמינים בעצמנו ולא מודעים לייעודנו, אז הקב"ה מעביר לנו את המסר בדרכים שלו, בימים ההם באמצעות כורש ובזמן הזה באמצעות טראמפ. וגם אם תתמהמה עוד כמה ימים או שבועות היא תגיע, הגאולה האמיתית והשלמה.
