"בעת הזו, מינויו של ממלא-מקום פרקליט המדינה, אשר אמון על ניהולה של הפרקליטות, על-ידי דרג פוליטי, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, לא רק שאינו תואם את הנורמות המשפטיות המתחייבות, אלא אף מעלה חששות כבדים ביחס להשלכות על אמון הציבור בעצמאות עבודתה של מערכת התביעה".

"בעת הזאת" – ערב בחירות וכאשר תיקי בנימין נתניהו עומדים על הפרק. אבל אנחנו במצב חסר תקדים של ממשלת מעבר לפחות במשך שנה וחצי, ומי יודע מתי יסתיים. נזכיר שמנדלבליט החליט שניתן למנות מפכ"ל קבוע למשטרה. תיקי נתניהו הוגשו לבית המשפט. והעיקר: אם מינוי פרקליט המדינה הוא החלטה מקצועית הנתונה בידי ועדת איתור – בראשותו של היועץ המשפטי לממשלה, וכאשר לשר יש בה רק נציג עקיף אחד בדמות מנכ"ל משרדו – מדוע בעצם לא ניתן למנותו בידי ממשלת מעבר? יתרה מזאת: פרקליט המדינה מכהן שש שנים, ואפילו במצב נורמלי הוא משרת תחת שתי ממשלות; לפי ההיגיון של מנדלבליט, צריך למנותו מחדש בידי כל ממשלה, כדי שלא תהיה כבולה בידי קודמתה.

עושה רושם, שלמנדלבליט דווקא נוח מאוד שכרגע יתמנה רק ממלא-מקום – בתנאי שזה יהיה האיש שלו, מומי למברגר. מינוי כזה יציב את למברגר בעמדת זינוק מעולה לקראת המינוי הקבוע, במיוחד אם מילוי המקום יימשך עוד ועוד בשל המצב הפוליטי. למברגר היה האיש שהביא לסגירת התיק נגד מנדלבליט בפרשת הרפז מחוסר אשמה ולא מחוסר ראיות, ובכך אפשר את מינויו למזכיר הממשלה ומאוחר יותר ליועץ המשפטי. לעומת זאת, דן אלדד השתתף בחקירת הפרשה, וגורמים המכירים היטב את הנושא מעריכים, כי עמדתו הייתה חמורה יותר ואולי אף דגלה בהעמדה לדין של המעורבים.

במילים אחרות: אין סיבה אמיתית שלא לכנס ועדת איתור ולמנות את פרקליט המדינה – דווקא בשל הנימוקים שמעלה מנדלבליט עצמו: "כאשר על הפרק עומדים נושאי אכיפת חוק משמעותיים הקשורים לנבחרי ציבור", ומשום ש"פרקליטות המדינה היא גוף מרכזי וחשוב ביותר בשמירה על שלטון החוק". סירובו לאפשר מינוי של קבע, הקשר האישי שלו למועמדו המועדף וסימני השאלה סביב הקשר שלו למי שהתמנה בניגוד לדעתו לממלא-מקום – כל אלו מטילים ענן כבד סביב מניעיו האמיתיים של מנדלבליט.

"הצגתי לשר את חוות דעתי התומכת בהתאמתם לתפקיד של שבעה מועמדים שונים מקרב בכירי פרקליטות המדינה".

קודם כל, מנדלבליט הציע שישה מועמדים ולא שבעה, אך לא זה העיקר. הוא עשה זאת רק לאחר שתחילה הודיע שלמברגר הוא המועמד היחיד המתאים ונקלע לעימות חזיתי עם אוחנה. ומה שחשוב במיוחד: מנדלבליט הציע מועמדים שאינם עומדים בקני המידה שהוא עצמו הציג, או כאלה שהיה ברור שאוחנה לא ימנה.

אורית קוטב משמשת שלוש שנים כמשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים, ולפני כן הייתה שנתיים פרקליטת מחוז דרום (אזרחי). הניסיון הניהולי הבכיר שלה הוא לפיכך בן חמש שנים – לעומת שש שנים של אלדד. ובשנים האחרונות היא עוסקת בתחום האזרחי, ולא בתחום הפלילי שלדעת מנדלבליט צריך להיות בעל משקל רב בבחירת ממלא המקום.

ציון אילוז הוא פרקליט מחוז דרום (אזרחי) מזה שלוש שנים ולפני כן היה מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין. הניסיון הניהולי שלו דומה לזה של אלדד, בעוד הניסיון המקצועי שלו הוא בצורה מובהקת בתחום האזרחי. מנדלבליט הסתפק באמירה שיש לו ולקוטב "ניסיון במשפט פלילי", בלא לפרט ובצורה בלתי משכנעת.

מנדלבליט הציע גם את המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, נורית ליטמן, שלפני כן הייתה פרקליטת מחוז ירושלים. לליטמן אכן יש ניסיון ניהולי ופלילי רב, אבל היא עמדה בראש הפרקליטות שטיפלה בתיקי שרה נתניהו. וכמובן שלא היה לרגע סיכוי שאוחנה ימנה את ליאת בן-ארי, שהובילה את הטיפול בתיקי בנימין נתניהו. וכך, למעשה הותיר מנדלבליט את אוחנה עם מועמד אחד בלבד – וממש לא מפתיע: מומי למברגר.

"שר המשפטים החליט, מטעמיו, למנות דווקא מועמד שהסברתי לו בפירוט כי אינו מתאים לתפקיד... אני סבור, כי עו"ד אלדד שגה בכך שהסכים בנסיבות הקיימות לקבל על עצמו את התפקיד. צר לי כי בחר לפעול כפי שפעל".

דומה שמעולם לא הייתה הלבנת פנים פומבית שכזאת בצמרת מערכת שלטון החוק. היועץ המשפטי מודיע שמי שיהיה, לפחות זמנית, מספר שתיים במערכת – אינו מתאים לתפקיד ולא היה צריך לקבל אותו על עצמו. והוא עושה זאת בלי לתת לנו שום נימוק, דהיינו: פוסל את האיש בצורה קטיגורית וחד-צדדית (אבל מאשים את אוחנה בכך שהחלטותיו אינן מנומקות).

בואו ננסה להבין מה יכולות להיות סיבותיו של מנדלבליט. כאשר פסל את מינויה של אורלי בן-ארי גינזברג לתפקיד, כתב מנדלבליט לאוחנה, כי ממלא המקום צריך להיות "פרקליט מהדרג הבכיר ביותר, בעל ניסיון וותק רב, שמילא מספר תפקידים ניהוליים בכירים. יש להעדיף לתפקיד זה את מי ששימש קודם לכן כמשנה לפרקליט המדינה או לכל הפחות כפרקליט מחוז". אלדד משמש מזה שש שנים כמנהל המחלקה הכלכלית, וכאמור – יש לו יותר ניסיון ניהולי מאשר לחלק ממועמדיו של מנדלבליט עצמו.

הלאה. "על המועמד להיות מעורה היטב בתהליכים המתקיימים כבר בפרקליטות, כך שיוכל להמשיך ולטפל בנושאים המרכזיים שעומדים על הפרק בתחום אכיפת החוק". ראשית, אלדד חבר בהנהלת הפרקליטות ואינו זר למתרחש בה. שנית ועיקרית, לפי ההיגיון הזה – לא ברור כיצד התמנו לתפקיד היועץ המשפטי מי שבאו הישר משורות צה"ל (מאיר שמגר), מהאקדמיה (אהרן ברק), מבתי המשפט (מיכאל בן-יאיר ואליקים רובינשטיין), מהמגזר הפרטי (יהודה וינשטיין) וממזכירות הממשלה (אחד בשם אביחי מנדלבליט). מבין כל היועצים המשפטיים ב-50 השנים האחרונות, רק אחד (מני מזוז) בא מתוך הפרקליטות.

כשם שהיועץ המשפטי לממשלה יכול ללמוד את הסוגיות שעל שולחנו, כך גם פרקליט המדינה. אם הפרקליט חייב להיות מישהו ש"מעורה היטב בתהליכים המתקיימים כבר", אז אולי הכי טוב יהיה למנות אדם אחד לכל ימי חייו – כי הרי רק הוא בקיא ברמה הנדרשת מפרקליט המדינה. ובוודאי שהדברים נכונים כלפי מי שמעליו, היועץ המשפטי לממשלה. אז הבה נתפלל כולנו, כי הקב"ה יתן לאביחי מנדלבליט חיים ובריאות לפחות עד גיל 150, כדי שלא יהיה חלילה צורך שמישהו אחר יבוא וייאלץ ללמוד את התפקיד.

כדאי גם לשים לב לשני מקרים להשוואה. גדעון האוזנר נכנס לתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה במחצית השנייה של 1960, כאשר אדולף אייכמן כבר היה במעצר בישראל. הוא החליט לייצג בעצמו את המדינה, למרות שלא הכיר את הנושא, והשקיע שלושה חודשים מאומצים בלימוד הסוגיות ההיסטוריות והמשפטיות המורכבות שהיו כרוכות בו. כידוע, הצלחתו הייתה מסחררת.

ודוגמה קצת שונה, מהשבוע האחרון. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אנס, שעדותה של המתלוננת נגדו נשמעה לאחר שאחד מחברי ההרכב פרש לגמלאות והוחלף בידי שופטת אחרת. המתלוננת לא זומנה שוב לעדות, ובית המשפט העליון אישר את ההרשעה, למרות שאותה שופטת הייתה אחת מן השניים שקבעו אותה (שופט שלישי זיכה), ולמרות שהיא לא התרשמה אישית מן המתלוננת – התרשמות שהיא חשובה במיוחד בעבירות מין. הא למדנו, כי ניתן ללמוד תיק בדיעבד מתוך המסמכים המצויים בו.

מנדלבליט לא אמר זאת במפורש, אך נראה היה שלדעתו יש לתת עדיפות לבעל ניסיון בתחום הפלילי: "הרגישות הנודעת בשגרה למינויו של פרקליט המדינה, מקבלת בימים אלה משנה תוקף, נוכח היותו מופקד אף על עבודת הפרקליטות בכל הנוגע לתיקי ראש הממשלה, וכן בכל הנוגע לתיקים אחרים הנוגעים לנבחרי ציבור בשלטון המרכזי". על-פי אותו מכתב, זו גם הייתה אחת הסיבות המרכזיות לדרישתו למנות את למברגר, ה"אחראי על כלל החטיבה הפלילית" וש"מידת ההיכרות שלו עם הנושאים המרכזיים שעומדים על הפרק בתחום אכיפת החוק היא גבוהה ביותר".

ושוב נעיר שתי נקודות. האחת: כפי שראינו, לחלק מן המועמדים של מנדלבליט עצמו אין ניסיון של ממש בתחום הפלילי. השנייה: לאלדד יש ניסיון רב בתחום זה, שכן המחלקה הכלכלית בראשותו מטפלת בעבירות שחיתות רוחביות ובין היתר עסקה ועוסקת בפרשת ישראל ביתנו, בפרשת צבי בר ובפרשת דני דנקנר. הוא עצמו בילה את רוב 27 שנותיו בפרקליטות בעיסוק בתיקים פליליים, כמו למשל תיק המינויים ברשות המיסים. לכן, הפסילה שלו נראית לכל הפחות תמוהה – אם לא נובעת חלילה משיקולים זרים.

"לעת הזו, נדרש מכולנו לשלב כוחות כאיש אחד ולהתמקד באתגרים הרבים העומדים בפני מערכות החוק והמשפט".

מנדלבליט באמת מאמין שניתן "לשלב כוחות כאיש אחד" עם אדם שהוא משפיל בפומבי באותו עמוד ממש?

"החלטתי – לא בלי היסוס – כי... לא אעמוד על התנגדותי למינוי עו"ד אלדד לתפקיד, לעת הזו".

מה אומר לנו מנדלבליט? שהוא מאפשר למנות לתפקיד רגיש ביותר אדם שלדעתו אינו מתאים לו. אז בשביל מה היה כל הזובור במכתב הזה? ומה פירוש "לעת הזו"? האם מנדלבליט מותיר מעל לראשו של אלדד חרב מתהפכת בדמות אפשרות שידרוש בעתיד להדיחו מהתפקיד?

"יש בו כדי לפגוע בעבודת הפרקליטות ובאמון הציבור, ומכך יש להישמר... למען אזרחי המדינה והאינטרס הציבורי".

הפגיעה באמון הציבור בפרקליטות אינה נובעת מסאגת מינוי ממלא-מקום פרקליט המדינה, אלא מגורמים עמוקים ורחבים בהרבה שלא כאן המקום לפרטם. התנהגותו של מנדלבליט בפרשה רק העמיקה את הפגיעה הזאת, וקשה מאוד ליישב אותה עם פעילות "למען אזרחי המדינה והאינטרס הציבורי".