בטור קודם סיפרתי על גופים שעוסקים בפעילות ציבורית הקשורה לישראל "לשם שמים". הדבר היחיד החשוב להם הוא התוכן ולא המסגרת. אין הם רצים לעבר אור הזרקורים או הבזקי המצלמות, כי לאלו אין משמעות עבורם. אין הם מתחרים מי מהתורמים יתפאר בסכומי הכסף שהם תרמו, ואין עיסוקם במשלחות-מכניסות-כספים ארצה ופגישות עם כל האנשים-החשובים-ביותר. כל עיסוקם הוא חריש עמוק של השטח - חשיפת נתונים, לימוד, הסבר, הפצת ידע, פעילות של ממש בשטח. הם עושים זאת בצורה שיטתית, עקבית, בלתי פוסקת. במלחמה על מודעות ותודעת הקהל בעולם, הם הלוחמים בקו הקדמי, וחריש עמוק מאפשר צמיחה. חבל רק שהם כל כך יוצאים מן הכלל, לא אופנתיים, לא תואמים את השטנץ המקובל.
"שניים שניים באו אל נח, אל התיבה, זכר ונקבה, כאשר ציווה אלוהים את נח" נאמר בבראשית ז:9, והפעם ברצוני לספר על שני אירועים דווקא בחסות נוצרית, כנס אחד של הכנסיה המורמונית וכנס שני של האבנגליסטים. שני הזרמים האלו לא מסתדרים זה עם זה, וקשה יהיה למצוא אותם באותו חדר. אך כל זרם בנפרד תומך בנו, היהודים וישראל, וסיבותיו שמורות עמו.
המורמונים
הקשר עם הכנסיה המורמונית מזה כשלושה עשורים מתנהל בעיקר בגלל המאמץ המתמיד שלהם לפנות אלינו, להזמין אותנו, להיות בקשר אתנו. הם תמיד מאוד נחמדים, הקונסול הכללי של ישראל לחוף המערבי מוזמן דרך קבע לבקר בסולט לייק סיטי, והמנהיגות הבכירה של הכנסיה נפגשת אתו, דבר משמעותי בפני עצמו. אך אין בכך דבר יוצא דופן, שכן פעילות זהה קיימת לזרמים השונים של הנצרות, לדתות אחרות ולסגל הדיפלומטי בכללו. ההבדל, כמובן, שלנו - היהודים והישראלים - משהו מאוד משמעותי שלהם: ישו, בית המקדש בזמנו של ישו, ירושלים, הברית הישנה, ספר היוחסין של המשפחות השייכות מאז תחילת הזמן עד ימינו אנו.
המורמונים - אנשי הכנסיה של ישו של קדושים בזמנים האחרונים (The Church of Jesus Christ of Latter Day Saints) - הם אנשים דתיים אדוקים. הבסיס המשותף שלנו בנקודת זמן לפני אלפיים שנים והזינוק לימינו בהם אנו זקוקים להם, מהווים נקודת מקפצה מעולה. ארה"ב אינה מוכנה עדין לנשיא מורמוני, כפי שראינו לפני שמונה שנים, אך אין ספק שאחרי תפקידי מושל וסנטור, היום לא רחוק ויהיה סגן נשיא או ביום מן הימים נשיא מהזרם המורמוני. מספר אנשי הכנסיה בעולם גבוה רק במקצת ממספר היהודים בעולם, קרי הם מיעוט שבמיעוט, אך כוחם לא מבוטל ולכנסיה שנוסדה בארה"ב לפני 190 שנה על-ידי ג׳וסף סמית אמצעים כספיים נכבדים. היהודים והמורמונים, כל קבוצה בנפרד, מהווה כשני אחוזים מכלל אוכלוסית ארה"ב. הריכוזים הגדולים ביותר של מורמונים הם ביוטה (68% מאוכלוסית המדינה), איידהו (26%) ומונטנה (12%).
בלוס אנג׳לס לכנסיה קומפלס אדיר בווסטווד. בולט במיוחד הוא הבניין עם מלאך הזהב מעליו שלמרגלותיו משתרעת גבעה שלמה, פעם עם מדשאה, היום עם עצי זיתים. האחראי על הקשר של הכנסיה עם החוץ, קרי "שר החוץ" המקומי של הכנסיה, הזמין את חברי הסגל הדיפלומטי ודמויות בולטות מהעולם הדתי בעיר כמו גם מנהיגים מקומיים למופע מוזיקלי של "אנשי הפסנתר", ג׳והן שמידט על הפסנתר וסטיבן שרפ נלסון על הצ׳לו. הם מופיעים יחדיו מאז כמעט עשור, וצפו בהם למעלה ממילארד וחצי פעמים. הם הופיעו בארבעה משבעת פלאי תבל, בסין, ברזיל, מקסיקו וירדן (וישבו בקהל שגריר פרו ואשתו, וההזמנה כבר הוצגה להגיע לפרו), כמו גם באולמות המפורסמים ביותר בעולם. מדי יום צופים בהופעות שלהם ביוטיוב כשלושה מיליוני פעמים.
התכנסו המוזמנים מהדתות השונות כמו גם נציגי ארצות וגופים שונים, לקבלת פנים שעיקרה היה אוכל טרם הקונצרט. המיוחד היה שלתריסר המוזמנים היהודים הוזמן אוכל כשר שהונח על שולחן מיוחד. לאחר כמה זמן, כשהמגשים עם חותמות הכשרות נשארו מיותמים, פתחו אותם להנאת הבאים כולם.
הקונצרט היה אינטימי במיוחד, כששני החברים - כשנשותיהם יושבות בשורה הקדמית - מספרים על נפלאות החיים וגדלות האלוהים. שמידט גם נשכב על הגב וניגן בפסנתר בצורה הפוכה. בקיצור, הם ממש נהנים ממה שהם עושים. בנוסף לנגינה, הם גם יוצאים עם הקלטות וידאו במקומות שונים בעולם, ואת כל הנוכחים הם לקחו אתם להופעה בסקוטלנד, שפשוט השאירה חותם של סיפור, מוזיקה ומראה, וכל זאת נשזר ברקע העובדה שישבנו בכנסיה המורמונית. עד כמה חשוב ליצור קשרים ולמסדם, כי יום יבוא וקשרים אלו יהיו מועילים עד מאד. ההזמנה הבאה, אגב, היא שלנו לבלות אתנו ערב עם מוזיקה "משלנו". יחסי גומלין מורמונים-ישראלים-יהודים.
האבנגליסטים
האבנגליסטים, כאמור, לא יהיו במחיצה אחת עם המורמונים, נקודה שחשוב שנזכור: הכנסיה הנוצרית אינה גוף הומוגני אחיד, והאפיפיור עומד בראש הכנסיה הקתולית אך אינו הדמות הבכירה ביותר בעולם הנוצרי. כל עשרות מיליוני האבנגליסטים מתייחסים לאפיפיור בדומה ליחסם למורמונים, יחס של תעוב והתרחקות. במידה רבה, הסתכלותנו על הנוצרים דומה להסתכלותם עלינו. עבורם, יהודים הם מקשה אחת (עד כמה הם טועים!) וכולנו מאמינים (ניחא, כאן לפחות הם צודקים כי היהדות היא אצלנו בדם, גם אם אנחנו מתכחשים לעובדה זו), והעומד בראש ה"כנסיה" של היהודים הוא הרב הראשי (נא לא לבלבל אותם, כי אצלנו היהודים יש שני רבנים ראשיים, כיון שאחד ודאי לא מספיק).
קליפורניה נחשבת מדינה בה המפלגה הדמוקרטית שולטת ביד רמה, והרפובליקנים המעטים חוששים לדבר, או שמזמן הרימו ידים כיון שהבינו שבין אם יצביעו ובין אם לאו, אחת תהיה התוצאה. בעוד הרפובליקנים "בארון", ישנה תופעה מוזרה מאד: קליפורניה היא הבית של כמה כנסיות ענק, "רשתות" של כנסיות למעשה, ויש אומדים את מספר האבנגליסטים כאן במספרים אדירים של מיליונים רבים. הכיצד ייתכן, שואלים את עצמם כמה מראשי הכנסיה? היכן כל האבנגליסטים, האם הם לא מצביעים? האם הם לא מתמודדים בבחירות ברמות השונות - המקומיות, במדינה או ברמה הפדרלית?
המצב בקליפורניה בכי רע. מחד-גיסא, זו המדינה הליברלית ביותר בארה"ב. כאן הכל מותר, מערי מקלט למהגרים בלתי חוקיים, לעמידה נגד כוחות הביטחון הפדרלים המנסים לעשות עבודתם עבור ביטחון הפנים של כולם, להנפקת רשיונות נהיגה ותעודות זהות למהגרים הבלתי חוקיים, בתי ספר בהם תלמיד יכול לסיים 12 שנות לימוד בלי לדעת אנגלית אך מגיל צעיר ביותר מלמדים אותו איך להשתמש בקונדום בהדגמה על קישואים. אותם בתי ספר בהם מלמדים ילדים שהם יכולים להיות בנים או בנות, או לשנות את זהותם פעם כך ופעם כך, נישואים הם קומבינציות ככל העולה על הדעת, המדינה מסוממת (נמכרים כאן חומרים אסורים, והחנויות פועלות בכל מקום, כולל ליד בתי ספר, נהגים נוהגים ומעשנים כל מיני חומרים, וכו׳) ועוד דברים שעדיף לא למנות. מספר ההפלות הוא כנראה הגבוה ביותר בארה"ב, רצח רשמי. הדם של האבנגליסטים רותח - קליפורניה, ביתם, הפכה לסדום ועמורה.
מאידך-גיסא, כאן בקליפורניה, ביתם של אין ספור כנסיות ענק ובינוניות וקטנות, יש בעיות פנים לאבנגליסטים: הכנסיות סוטות מדרך הישר, והן מוטות יותר למספר משתתפים ולתרומות המעשר מאשר ל"ערכים של התנ"ך". פחות אנשים מגיעים לכנסיות (דבר מקביל קורה גם אצלנו), והדור החדש לא מרגיש קרוב באותה מידה כפי שהוריו או שני דורות מעליו (כך בדיוק גם אצלנו, גם ביחס ליהדות וגם ביחס לישראל).
ההתקפות הן גם מבית וגם מחוץ, ובמקום בו שוהה בלבול, האויב תוקף ביתר שאת, שכן הוא מזהה נקודות תורפה וחולשה. אויבי ישראל מנצלים גם הם את המצב ומציבים "אלטרנטיבות", בדיוק כפי שהם עושים בקרבנו (ג׳יי סטריט).
אלא שבדת הנוצרית ישנו ציווי או אמירה לפיה "אמונה ללא פעולה מתה". כך יוצאים להם מנהיגים אבנגליסטים בנסיון לדרבן את האבנגליסטים בקליפורניה לשנע את אנשיהם בכנסיות לצאת ולהצביע כמו גם לרוץ למשרות שונות. הרעיון דומה למשנת הנקסוס הישראלי-נוצרי של פעם (בימיו של שמעון ארם ז"ל): אם נגיע לפסטורים (שווי ערך לרבנים), הרי שדרכם נגיע למכפלות: לאלו 200 חברים, ולאלו 20,000, וכך הלאה, כך שהמסר עובר לכל המאמינים, כשנקודת הממשק היא למעלה. בנוסף למתמטיקה פשוטה, קיים תנאי נוסף שגם הוא היווה את הבסיס לפעילות הנקסוס: פעילות מתמדת, לא רק בשעת צרה וצוקה. אנחנו היהודים באים אליכם לא רק כשאנחנו צריכים אתכם כי אם בשוטף. אנחנו בונים גשרים בין יהודים לבין נוצרים ומחזקים אותם כל הזמן.
כך בדיוק עושים האבנגליסטים: מדי שנה הם עושים חריש עמוק בקליפורניה, מהדרום לצפון ולהפך, ובכל אזור הם מזמינים את הפסטורים ובני/בנות זוגם ליומיים במלון, כשכל ההוצאות מכוסות, ומטרת אותו כנס להדריך, לחזק, לעמוד איתנים יחד, ללמד, לשתף ולחשוף. פסטורים שכל אחד ואחת עומדים בראש כנסייה בגודל זה או אחר נמצאים בצוותא בסיר לחץ, ופתאום הם כולם שווים בפני האלוהים. פתאום הם מוקפים באנשים חשובים לא פחות, מוצלחים אף יותר, והם מרגישים קרבה ושייכות, הם מרגישים כחיל גדול מאד. פעם אחר פעם, לא רק "שגר ושכח".
לאחר יומיים בכנס כזה, כשהרוח משולהבת והגב זקוף, כל הנוכחים מרגישים שרעידת אדמה גדולה צפויה, שבבחירות הבאות קליפורניה תחזור לשורשיה ותהפוך למדינה שמרנית המכבדת את התנ"ך ואת ציוויו; וכל זאת לא קורה. למרות מפח הנפש בבחירות, האנשים לא מאבדים תקווה וממשיכים לחרוש את האדמה, כי "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו" והדברים נעשים לפי לוח הזמנים של הקב"ה, לא לפי מה שנראה לנו מתאים או כדאי.
ממש כמו בכנסיות, גם מהלך הכנס ישנה להקה ונישאות תפילות ומניפים את הידים כלפי מעלה בחיזוק ובתפילה כנה. אך כאן יש להתמודד עם כוחות חיצוניים חזקים, כוחות המנסים להפריד בין הממשל לבין הכנסיה, המאיימים על הכנסיה שתאבד את מעמדה (מבחינת רשויות המס) אם היא תעסוק בפוליטיקה.
מהלך שמונה שנות כהונתו של הנשיא אומבה, הנוצרים היו גוף נרדף. בבתי הכלבו לא נשמעה מוזיקת חג המולד. אלוהים נשלח לעמוד בפינה כשפניו הלאה מאתנו. כל זאת השתנה עם עליתו של הנשיא טראמפ לשלטון. אלוהים הורשה לחזור, והוא מתקבל בהתלהבות אדירה. אנחנו חוזרים אט אט להגיון בריא, למורשת של ארה"ב (שהיא אינה, כפי שטען הנשיא אובמה, איסלאם מראשית קום המדינה). מקימי ארה"ב שאפו לבנות את "ירושלים החדשה" ב"ציון", וכל עמודי התווך הקיימים עד היום נוצרו על-ידי פסטורים, אנשי דת, בעיקר בדרשות שהם נשאו ופרסמו בכתב. מי ידע? מי יודע?
בדומה בדיוק לתהליך שקורה בקרב יהדות ארה"ב הפונה למגזר המשפטי בכדי להשיב מלחמה שערה, כך גם אצל הנוצרים. קמו ארגונים והתארגנויות של עורכי דין ואחרים שיגנו, ללא כל עלות, על כל כנסייה שתתוקף אם היא מעודדת את אנשיה לצאת להצביע, אם היא מרשה לעצמה להציע להצלחת מי להתפלל, אם היא תרשה למתמודד לחצות את מפתנה ולהופיע בפני אנשיה. ישנם ארגונים שצורת עבודתם היא הפחדה, והם מאיימים על הכנסיות ואף פועלים לתבוע כל כנסייה שמעזה לפעול שלא לפי שיקול דעתם. באופן מוחשי מאד, כמו גם בתת מודע, הפחדה פועלת. קמים אלו העומדים מנגד ואומרים "לא עוד! אנחנו חומה בצורה! אנחנו השומרים על חומותיך ירושלים, לא ננום ולא נשן, ונגן על כל המאמינים".
משך יומיים עוברים הפסטורים תדרוך אחר תדרוך, ומקבלים חיזוק אחר חיזוק. אמונתם איתנה, והנה הם נוכחים שאין הם לבד, שיש כה רבים אחרים כמוהם. למה דומה הדבר? האבנגליסטים בארה"ב שנואים, שכן הם מאמינים באלוהים ובארה"ב. ובארץ? ה"
מתנחלים" (כיפות סרוגות, בעיקר ביהודה ושומרון) שנואים כי הם מאמינים באלוהים ובישראל. ערכים תנ"כיים. אמונה המתרגמת לעשיה. שרות צבאי מלא, שרות קרבי. פעילות בשטח. פעילות בשוטף. השקעה ששכרה בצידה, אם כי רק ברבות הימים. ימשיך הצד מנגד לשנוא, ונמשיך אנו לעבוד את השם ולהעלות על נס את עצם קדושת החיים.
כך הנוצרים. כך גם אנחנו. פלא הוא? הלא כל מה שקיים בנצרות מאתנו הגיע. עץ אדיר הוא ששורשיו הם אנחנו, ובלעדנו אין העץ ולא כלום (כך גם לכל המאמינים שהנוצרים החליפו אותנו, נסו למצוא אב שיחליף את ילדיו אותם הוא יצר ובהם הוא בחר).
זכינו שאחת הפסטורים ביקשה רשות מיוחדת להזמין קבוצה של נציגים יהודים, וכך שנה אחר שנה אנחנו משתתפים, וכה גאים אנחנו כשהם שואלים "אתם יהודים משיחיים"? "לא"! אנחנו עונים, "אנחנו יהודים-יהודים, הדבר האמיתי"! ובדרך זו נפתחת הדלת והשיחה קולחת על ישראל ועל הקשר ההדוק בין ישראל לבין ארה"ב, על הערכים המשותפים, על העתיד בו אנו תלויים אלו באלו ועל שיתוף פעולה שחייבים למסד ולהדק.
אנחנו מתפרצים דרך דלת פתוחה ומחבקת, והנוצרים יושבים ופשוט נעתקת נשמתם כשאנו באים אל חיקם ואל קרבם, דניס פרגר וקומץ היהודים-אורחים. יהודים המכירים שישו הוא דמות היסטורית אך עבורנו אין הוא בן האלוהים או האלוהים עצמו (חלק מהשילוש הקדוש). על דבר אחד אנחנו מסכימים בכל לב: אנחנו מצפים ומייחלים לביאת המשיח בימינו, שיזדרז כבר ויגלה את עצמו, משיח בן דוד, ונשאל אותו, בכדי לישב את חילוקי הדעות פעם ולתמיד: "הכבר היית פה בעבר"?
