שלוש נשים בלבד כתבו ביוגרפיות של ג'ורג' וושינגטון. אלקסיס קואו היא השלישית, והראשונה לעשות זאת מזה 40 שנה. בראיון לוושינגטון פוסט טוענת קואו, כי נקודת המבט הגברית על הנשיא הראשון של ארה"ב גרמה לכך שהיא גם פחות מעניינת וגם פחות מדויקת.

כולם מכירים את וושינגטון, אבל מה באמת יודעים עליו? "אני לא יכול לשקר", אמר ג'ורג' הצעיר לאביו – על-פי האגדה – לאחר שכרת את עץ הדובדבנים; אבל קורות חייו מלמדות שהוא דווקא כן שיקר מדי פעם. והאם היו לו שיני עץ? לא, משיבה קואו; אכן היו לו שיניים תותבות, אבל הן היו עשויות משנהב, שיני פרות וסוסים ואפילו שיניים שרכש מעבדיו במחיר מבצע.

"כאשר אנחנו חושבים על האהבה הראשונה שלנו, החבר הראשון שלנו, הניסיון הראשון שלנו במשהו – הזיכרון שלנו לגביו אינו המדויק ביותר. אותו הדבר קורה עם וושינגטון", אומרת קואו. לדבריה, היסטוריונים גברים הוסיפו לתמונה הבלתי-מדויקת בכך שנטו להתמקד בהיבטים הצבאיים והפוליטיים של האיש. למשל: הם כמעט ואינם אומרים דבר על אמו, מרי בל וושינגטון, או שמתארים אותה כאישה אנאלפבתית שניסתה לשלוט בבנה ולעיתים הביכה אותו. למעשה, היא ידעה קרוא וכתוב, והייתה אם יחידנית חכמה ונחושה, שבנה העשיר והמפורסם היה אמור לטפל בה טוב יותר בערוב ימיה.

היסטוריונים גברים גם הדגישו את העובדה שלוושינגטון לא היו ילדים ובכך רוממו אותו למעמד של "אבי האומה". נכון שלא היו לו ילדים ביולוגיים, אומרת קואו, אך הוא אהב ילדים וגידל את צאצאיה של אשתו, מרתה, מנישואיה הראשונים, וגם את אחייניו ואחייניותיו. הוא שיחק איתם, מצא עבורם את המורים הטובים ביותר והעניק להם עצה אוהבת. כאשר בנו החורג, ג'ק קוסטיס, מת מטיפוס במהלך מו"מ קריטי לאחר הקרב ביורקטאון, וושינגטון עזב הכל לשבוע כדי להיות עם משפחתו.

ספרה של קואו עמוס בתרשימים נוסח באג-פיד, מציין הפוסט, ומלא במידע משעשע ומשמעותי כאחד. "אם היסטוריה משעממת, זו אשמת ההיסטוריון", היא טוענת. רוב הביקורות והתגובות על הספר היו חיוביות, אם כי כמה מהמבקרים טענו שהיא מתייחסת לוושינגטון בחוסר כבוד. "אנחנו מצפים מביוגרפים נשיאותיים להיות מכבדים", מגיבה קואו. "אם מישהו מכבד את נושא הכתיבה שלו, הוא לא יכול לספר עליו בצורה אמיתית; הוא מוטה".

גישה זו בולטת במיוחד בדיון של קואו על וושינגטון והעבדות. ככל הידוע, היא הראשונה המגדירה את מאונט ורנון – אחוזתו של וושינגטון – כ"מחנה לעבודות כפייה", תיאור מדויק אך מעורר מחלוקת. "כל ביוגרפיה חייבת לציין שהיו לו עבדים, ונכון לגמרי לומר שהוא ירש עבדים כאשר עדיין היה אלמוני, אבל לא נכון לומר שזה היה העולם היחיד שהוא הכיר". וושינגטון בילה זמן באיזורים בהם העבדות הייתה טאבו או אף בלתי חוקית, חבריו הקרובים לחצו עליו לשחרר את עבדיו והוא טען בכזב שאין לו מספיק כסף כדי לשלם את האגרות שהיו כרוכות בכך.

בצוואתו אומנם סלל וושינגטון את הדרך לשחרור עבדיו, אך קואו טוענת שהוא עשה יותר בעיקר בשל החשש לתדמיתו ולא משום שבאמת דאג להם. "הוא היה מודע לכך שאנשים ברחבי העולם, אותם העריץ, ישפטו אותו בחומרה על היותו בעל עבדים". בקטע מטריד במיוחד, קואו מתארת כיצד עבד ניסה להימלט, נתפס ונשלח בידי וושינגטון להימכר באיי הודו המערבית, בידיעה ברורה שלמעשה הוא דן אותו למוות.

קואו מדגישה, כי מטרתה איננה "לבטל" את וושינגטון, אלא לספק לקוראים – במיוחד אלו הקוראים לראשונה ביוגרפיה נשיאותית – את האמת המלאה, כך שיוכלו להסיק בעצמם את המסקנות. "אני מקווה שהוא ייראה אמיתי. אני רוצה שהוא ייראה כדמות מלאה", היא מסכמת.