אחרי הבחירות

אחרי הבחירות חייבת ישראל לעיין עיון משוחרר מחרדות אלקטורליות בסוגיית היחס של האוכלוסייה היהודית הישראלית לאוכלוסייה הערבית הישראלית. זה בנפשה של המדינה. בקמפיינים, מולכת אסטרטגיה שיווקית. מחד זו אומרת כי מגבשים תמיכה על-ידי הוקעת אחר, המזוהה כאיום, אם אפשר כאיום קיומי, כעוין מעצם בריאתו. מאידך-גיסא, שמגייסים תמיכה על-ידי העלמת כל דיון בסוגיות מורכבות מפני שלסוגיות מורכבות יש טבע רע. הן מחייבות התייחסות מורכבת, והתייחסות מורכבת היא אסון הסברתי, היא לא כובשת את המשוכנעים, היא מרבה שיממנון בקרב המסופקים, היא אנטי פשטנית בעליל.

אין סיכוי שישראל, הנמצאת כבר שנה בקמפיין בלתי נלאה של בחירות סדרתיות, תוותר על הסוגיה של ערביי ישראל כסוגיה המלכדת או המפחידה את הבוחרים מזה, או המאלצת את הבוחרים מזה לחשוב. בתוך השנה הזאת, הולכת הדמוניזציה, או סטיגמאטיזאציה או ההתעלמות וזוחלת לתוך מערכות חיינו, וביום בו ידעכו הקמפיינים - ונשוב לחיות במציאות נעמוד מול האמת, ולא נוכל לה.

האמת היא שמדינת ישראל, כמות שהיא, היא מדינה בה יהודים וערביים הם אזרחים בחברה מודרנית, שואפת קדמה טכנולוגית, כלכלה סמי קפיטליסטית, רב תרבותית, ובה בעת חברו בה הזהות הדתית יוצרת הזהות הלאומית, והזהות הלאומית מעודדת הזהות הדתית, ואף לא אחת מהן נשארת אך ורק בתוכה, היהודית חובקת גם את יהודי העולם, והערבית גם את האיסלאם באשר הוא שם, ונוצר מצב בו כל זהות עורכת מצור על החברה הטכנולוגית האחת, המשותפת, מאיימת לרסק אותה, ועל כן הופכת לזהות אויב.

הערביים הם כאן להישאר. היהודים הם כאן להישאר. גם הזהויות הן כאן להישאר. איך משמרים אותן תוך כדי פירוק המאפיינים המאיימים שבהם? איך נשארת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ומדינת כל אזרחיה בעת ובעונה אחת, ואיך נשארת האוכלוסייה הערבית מזוהה עם גורלה של פלשתינה בחורבנה או בהקמתה ושלימה בעת ובעוינה אחת עם אזרחותה הישראלית המלאה והשוויונית? זה לא פשוט, אבל זה הכרחי. זה קיומי, גם ליהודים גם לערבים. הפוליטיקה הכוחנית או הדיכאונית לא תוציא את ישראל למרחב מתוך הסבך הזה.

בדיקה מעמיקה

תוכניות השלום, למן ועדות פיל והחלטות האו"ם, ודיוני אנפוליס, ותוכניות המאה של הבית הלבן לא תוצאנה את סוגיית החיים המשותפים בין יהודי מדינת ישראל לערביי מדינת ישראל מן המיצר. אין פה מנדט בו יהודים מחפשים בחסות זרה רוב יהודי, וערבים בחסות מעצמות הגבלת הישוב היהודי. פה יש עכשיו מדינה אחת, ריבונות אחת, אחריות אחת ובעיית קיום אחת שיכולה להיפתר אך ורק אם תיעשה בדיקה מעמיקה, מנווטת על-ידי חכמי היהודים וחכמי הערביים, אנשי הגות, ומשפט, וכלכלה, וחינוך, ודת, שייפתחו בעיון מעורר השראה על עתידה של הישות בה אנו חיים ונאמנים לחיות בה בכל עתיד.

בדיקה מעין זו איננה ועדה מלאכותית, ממלכתית או אחרת. היא תהליך, היא משימה ציונית מן המדרגה הראשונה. אם ציונות היא תנועה המבטיחה קיומה של מדינת ישראל בעולם, תהליך של פיוס הארץ עם העובדה שיש בה יהודים שהם גם דת וגם לאום וערביים שהם גם מאמינים בדת ומזדהים עם אחיהם הפלשתינים, ושאלה גם אלה הם אזרחים שוויי זכויות במדינה אחת.

הציונות אינה יכולה להיות אחראית להקמה או לאי הקמנה של מדינה פלשתינית. היא אחראית לקיומה של מדינת ישראל. בגבולותיה, לפני שנקבעו ואחרי שייקבעו. כמות שהיא. הקמה או אי-הקמה של מדינה פשלתינית היא סוגיה כשלעצמה, וכל כמה שהיא משפיעה השפעה גדולה עד למאוד מאוד על מה שמתרחש בתוך המרקם של מדינת ישראל על אזרחיה, היא שונה במהותה מן הסוגיה של מרקם היחסים בין אזרחי ישראל היהודים לבין אזרחי ישראל הערביים במדינה. היא סוגיה קיומית כשלעצמה, דחופה.

היא נוכחת כל יום. היא איננה יכולה להמתין לפתרון מדינה אחת או שת מדינות, או להסכמות בינלאומיות, או אזוריות, או חד-צדדיות, או כל כיוצא באלה. החיים הם דינאמיים. הם צוברים אנרגיות. אם אלה אינן מתועלות לברכה, הן מתפרצות חלילה לקללה. הימים הארוכים בהם נלכדה ישראל לתוך הקמפיינים המבקשים לצוד מנדטים בכל מחיר, גם במחיר של טיפוח מודע של עוינות או בטיפוח מודע של התעלמות, חשפו את הנפיצות המאיימת של בעיה יהודית ערבית לא פתורה בארץ.

הבחירות לא יצרו את הבעיה, אבל העצימו אותה, ניצלו אותה לשימוש מידי ומשאירים מאחור מתחים שיחפשו להימתח ולקרוע. אחרי הבחירות, כי אי-אשר כבר לפני, מצוות פיקוח נפש היא לחבור יחדיו, יהודים וערביים, ולפתוח תוך מחויבות אמת לעתיד בתהליך שתכליתו להגדיר הגדרה בונה ומפייסת את מהותה האזרחית של המדינה המורכבת מאין כמוה, שהיא מדינת גורלנו.