שלושה סעיפים או רעיונות בתוכנית המאה של הנשיא טראמפ צריכים להדאיג במיוחד. הראשון כמובן - עצם ההכרה ביישות מדינית עצמאית ששמה מדינה פלשתינית. בכמה הזדמנויות "הרגעתי" את עצמי בכך שאין המדובר במדינה לכל דבר, אלא ביישות שדומה יותר לאוטונומיה. כל סממניה כבר קיימים למעשה בשטח - כלומר, בשטחי A ו-B, אך עתה היא תוגבל למרחב "שוויצרי".
הרעיון השני הוא מסירת שטחים באזור חלוצה לאותה "מדינה". המביט במפה רואה את האבסורד שבדבר. וכי סיפוח זה הוא מה שירצה את הפלשתינים? מדוע על ישראל לוותר על שטחים שבריבונותה? רק משום שהם חולות, כביכול? ושמא מצרים תקצה רצועת חוף בצפון סיני, כהמשך ישיר לעזה? חלוצה - זהו רעיון עוועים שלא יקום ולא יהיה.
הסעיף השלישי, העברת שטחים שמאוכלסים בערבים, למשל ה"משולש", לריבונות פלשתינית, אף הוא לא יקום ולא יהיה. על-פי ההצעה, יישובים כמו אום-אל-פאחם או כפר קאסם, לא יהיו עוד חלק ממדינת ישראל, אלא יסופחו למדינה שלמען הקמתה הם נאבקים, ולו רק כמס שפתיים. טרנספר של שטח, לא של אנשים, מבית היוצר הליברמני. זעקה קמה ביישובים הערביים: אנחנו אזרחי ישראל וכך נהיה גם בעתיד!
אבל בעוד הם מכריזים זאת, יצאו בהפגנות נגד תוכנית טראמפ, הניפו את דגלי פלשתין, קראו קריאות לאומניות, וקרעו תמונות של נשיא ארה"ב. צריך לדייק: רק מיעוט מקרב כמעט שני מיליונים בני מגזר המיעוטים מפגינים ומתריסים. כך בהפגנות של סטודנטים ערביים, וכך בעצרות גדולות בהנהגת הפלג האיסלאמי הצפוני, ולעתים גם בחסימות צירי תנועה מרכזיים. בה בעת שקולות נהי והזדהות עם האחים מעבר לקו הירוק עולים ממחאה זו או אחרת, ממשיכים רוב האזרחים הערבים בשגרת חייהם הטובה. שיגרה שבאה לידי ביטוי בחיי היומיום ביישובים עצמם, כמו גם במקומות העבודה ברחבי הארץ, בבתי החולים, במערכות המשפט, באתרי הבנייה, במגרשי בכדורגל, ואפילו בערוצי הטלוויזיה. השתלבות מבורכת ומתרחבת.
היישובים הערביים מושכים אליהם המוני ישראלים, לביקורים, לקניות, לתיקוני רכב מוזלים, לזלול חומוס-בפיתה. הבאים אינם יכולים להתעלם מהכתובות בעברית, מתנופת הבנייה, מבנייני הפאר, מרמת החיים הנוסקת, מחיים שוקקים ונורמליים. כפרי המיעוטים הם חלק בלתי נפרד מהמרקם היפה של המדינה.
71 שנות עצמאות, מהן 18 שנה שבהן היה המגזר הערבי נתון לממשל צבאי, הוכיחו, כי אכן הדו-קיום מתקיים ואפילו מתעצם. יש להדגיש זאת, שהרי בעוד הערבים הם מיעוט במדינת היהודים, ישראל היא מיעוט במרחב הערבי-איסלאמי, מצב שאין לו אח ורע על פני כדור-הארץ, ביחסי רוב ומיעוט. יתר על כן, כשם שהערבים "שלנו" מתערים יותר ויותר במדינה, כך ישראל מתערה משנה לשנה באזור, כשהיא מחזקת קשריה במרחביו, לא בלי ערנות מוגברת אל מול האיומים המתעצמים מאותו מרחב.
לכאן נכנסת תמונת ההנהגה הערבית בישראל. הנהגה קיצונית זו נבחרה בידי הרוב המכריע של האזרחים הערביים. הנהגה שעיקר עיסוקה - ולא רק בתקופת בחירות - בהסתה נגד הממשלה והימין, אך גם נגד זהותה של המדינה, תוך שהם קורצים ל"אחים" מעבר לגבול. הרעיון שהם מנפנפים בו - ישראל כמדינת "כל אזרחיה" - משמעו, קץ מדינת היהודים.
ראש הממשלה אינו חוסך שבטו מהנהגה זו, מזהיר מפני שיתוף פוליטי עמה. לדאבון הלב, הוא מטיל בתעמולת הבחירות צל כבד על כלל האוכלוסייה הערבית. את המאבק נגד יריבים פוליטיים יש לנהל בלא לחצות קווים פלגניים, שיסיגו לאחור את מגמת השילוב וההכלה של אזרחינו הערביים. למרות זאת, הליכוד אינו רואה במגזר הערבי פלח אוכלוסייה אבוד מבחינתו. יש לברך על פתיחת קמפיין מטעם התנועה, המיועד למגזר הערבי, בתקווה לקטוף בגליל, במשולש ובנגב, חצי מנדט או אפילו מנדט שלם.
ח"כ
איימן עודה שואף, כי הרשימה המשותפת שבהנהגתו תשיג 16 מנדטים ב-2 במרץ. זוהי כמובן משאלת לב יומרנית. אנחנו מקווים שה"משותפת" לא תעבור את 12 המנדטים. תהיה זו תחילת מגמת התפכחות בקרב האזרחים הערביים. אות לכך שהם מתחילים להבין שלא מפלגות ערביות-לאומניות-בדלניות-משסעות יביאו להם רווחה ושוויון. הכרה בכך שדווקא תחת שלטון הליכוד, מצבם הכלכלי והחברתי משתפר והולך, הגם שהדרך עוד ארוכה.
אנחנו מזדהים עם תושבי כפר קאסם ואום-אל-פאחם במאבקם נגד רעיון סיפוחם למדינה פלשתינית. לא נוותר עליהם. הם היו ויהיו חלק מישראל הדמוקרטית, וככל הנראה גם "פלשתין" לא תקום ולא תהיה.
