ומה הלאה?!

אלוף (מיל׳) רוני נומה הגיש לרא"ל אביב כוכבי, הרמטכ"ל, את מסקנות ועדת הבדיקה, שעמד בראשה, אודות זיוף (סליחה, הגזמתי - הטיית) נתוני הגיוס של החרדים באגף כוח-האדם (אכ"א) בצה"ל, ובינתיים טרם הודיעו על מסקנות לגבי המעורבים בשערורייה. כנראה, עסוקים כרגע במטכ"ל בשיפוץ הדוח - עוד כסת"ח צבאי, כפי שהורגלנו מאז ומתמיד.

הצבא טרם הפנים, שהוא תלוי באמון העם. "תדע כל עברייה, כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך", קבע בזמנו בצדק דוד בן-גוריון. בלי א̤מון האימהות (קרי - העם), לא יצליח הצבא לפעול. אולם, נראה, כי מפקדי צבאנו אינם מאמינים באמירות של זקני ציון, והם מנסרים בהתמדה את הענף הדק, שעליו הם יושבים.

רא"ל כוכבי צריך להוכיח במעשים, כי משהו השתנה, ויפעלו נגד האחראים לפרשה החמורה. כלומר, הוא צריך לענות על השאלה המטרידה, מה הלאה?! אלוף מוטי אלמוז, ראש אכ"א, נטל על עצמו, בהפגנתיות, את האחריות לשערורייה. כלומר, ממנו יש לתבוע הסברים, אחריות ונשיאה בעונש משמעותי, כנאמר בספר בראשית, "מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ..." (פרק מ"ג, פסוק ט').

מניסיוני, כחייל וכאב לחיילים, איני מאמין, שזה יקרה. לצערי, שוב נקבל מריחה בנוסח משטרת ישראל - נזיפה, הערה והתרעה, שלא ימנעו את הישנות השערורייה, וכבר נרמז, שלא יהיו הדחות בעקבות מסקנות ועדת נומה.

חיסיון

בטורי הקודם דנתי בענייני חיסיון, שהעסיקוני רבות בעבר. החיסיון נותן לרשות המבצעת אפשרות לפעול, לקבל החלטות ולבצען, אך יש לאזן בינו לבין חובת הרשות לדווח לציבור דיווח מלא ואמיתי על מעשיה. לכן, מוגבל החיסיון לתקופה מסוימת. בארצנו הוגבל החיסיון לשלושים שנה, ולפני כמה שנים - הוגדל לחמישים שנה. עתה מתברר, שיש אפשרות לקבוע חיסיון של שבעים שנה ואף של תשעים שנה למסמכים ממשלתיים.

החיסיון קיים אם הרשות לא פעלה בניגוד לחוק, שמרה על מסמכיה, והעבירה אותם לארכיון המדינה. התברר, שאפילו ראשי החונטה המשפטית דואגים למנוע מהציבור יכולת לבקרם (עיינו בערך יומניו של שי ניצן, מי שתודה לאל, כבר אינו פרקליט המדינה, אך רוחו הרעה ממשיכה לנשוב בזירה).

ביקורת הציבור על שלוש רשויות הממשל הנה בסיס הדמוקרטיה ולא הבחירות, כפי שרבים חושבים בטעות. חופש העיתונות, הסביר בזמנו תומאס ג'פרסון (מהאבות המייסדים של ארצות-הברית וממנסחי התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, שהבטיח את חופש העיתונות), קיים אך ורק כדי שהעיתונות תביא לציבור מידע מהימן ומדויק על מעשי הממשל. ביקורת על הממשל יכולה להיעשות רק אם המידע חשוף לעיני הציבור, או שליחיו, רצוי בזמן אמת - דבר, שהנו לצנינים בעיני הרשויות. האיזון בין שני האינטרסים - חשיפת מסמכים בזמן אמת לעיני הציבור אל מול הצורך לשמור על חשאיות תהליך קבלת ההחלטות, כדי לאפשר פעילות של רשויות הממשל.

בזמנו היו משמידים מסמכים באמצעות אש. לכן, התהליך נקרא, ביעור. כיום עדיין קיימת, כמובן, אש, אך גם מגרסות. לפי מיטב ידיעתי, אין מחיקה סופית של קובצי מחשב, אבל יכול להיות שאיני מעודכן.

מחקר היסטורי נשען גם על מסמכים, שהועברו לארכיון המדינה (חובה חוקית על הרשויות), אך מתברר, שלא כל משרדי הממשלה מקפידים למלא את המוטל עליהם מבחינת העברת מסמכים לארכיונים. יתר על כן, מסמכים בעייתיים בוערו (קרי - הושמדו), כדי לא להשאיר עקבות, שיסגירו את מעשי הרשות לציבור ולחוקרים. לא מכבר נחשף, כפי שכתבתי בטורי הקודם, שהשב"כ ביער בסוף שנות החמישים מסמכים, הנוגעים לפעילותו בתוך המדינה נגד אזרחים ישראלים. כלומר, היו מסמכים ואינם עוד - בפקודה מפורשת של ראש השירות דאז. יש חשש, כי עוד תיקים לאו-דווקא ביטחוניים סיימו את חייהם באותה הדרך הנלוזה והבלתי-חוקית בעליל.

לדעתי, אי-אפשר לקיים ביקורת ציבורית על הרשויות כשהן מסתתרות מאחורי חיסיון כה מתמשך - 90,70,50,30 שנה, למרות חוק חופש המידע, וכתוצאה מכך נפגמת הדמוקרטיה הישראלית קשות. הפתרון המעשי מוזר למדי: כשלמסמך יש עותקים, ייתכן, והוא נשאר גלוי אצל אחד, או רבים, ממכותבי המסמך, שאינו פועלים בהתאם לכוונת כותב המסמך להסתירו לעד. חוקר ינסה לשער היכן מסתתרים עותקי המסמך, שמוסתר מפניו, וללכת בעקבותיהם.

פרשת אראל

אראלים ומצוקים נאבקו יחד שכם אחד נגד ההחלטה הצבועה בלשון המעטה של הנהלת תאגיד השידור 'כאן', שהוקם על חורבות רשות השידור, להשעות את אראל סג"ל משידור עקב השתתפותו ב"מופע" זמר עם בנימין נתניהו, ראש הממשלה. ההחלטה בוטלה, אך טעמה המתועב עדיין נותר באוויר, ומעלה סימני שאלה על הצדקת קיומו של תאגיד שידור ממלכתי, כביכול, שעובדיו עסוקים קבל עם ועולם בהסתה מפלגתית ובתעמולה, בעודו משעה את סג"ל על דברים, שעשה שלא בשידור. כידוע, אין התאגיד בודק מה כותבים ואומרים עיתונאיו בשידור ובמדיה החברתית, שהרי כמעט כולם נמצאים עמוק בחיקו של השמאל, ונהנים בשל כך מחסינות, גם כשהם מצפצפים על תקנון האתיקה של התאגיד.

עִזבו את הסכר

מפלס הכינרת עלה בחורף הנוכחי במטר ותשעים ס"מ, וברשות המים מתגלגל רעיון עיוועים לפתוח את סכר דגניה, כדי לרוקן מים מהכינרת, ולהזרימם במורד הירדן לים המלח. אומנם ערוץ הירדן זקוק מדי פעם לשטיפה רצינית, וים המלח זקוק לעירוי דחוף של מים חיים - אך חבל על המים, שיאבדו, ואין מי שיכול לחזות האם יתמלא האגם שוב בחורף הבא.

רשות המים צוטטה כאומרת, שדי בעוד אירוע גשם חריג כדי להביא לפתיחת סכר דגניה. עם זאת, יש סיכוי רב, שסכר דגניה לא ייפתח השנה.

רשות המים מתכוננת לפתוח את הסכר עקב חששה מהצפות של שכונות ושל יישובים על גדות הכינרת. אפשר למנוע זאת בהפעלה נמרצת של משאבות המוביל הארצי, ולאגור את המים באגם בית-נטופה בגליל התחתון.

הר-הבית אינו בידינו

השפלתו של ח"כ לשעבר יהודה גליק בהר-הבית - איזוקו, השכבתו על רצפת ההר והחיפוש הלילי בביתו, הנה סגירת חשבון של המשטרה עם גליק, שמאבקו למען עלייה חופשית של יהודים להר-הבית כפה על המשטרה לשנות את מדיניותה; וכיום עולים המוני יהודים להר-הבית.

הר-הבית היה בידינו שלוש-ארבע שעות עד שמשה דיין, שר הביטחון דאז, החליט להחזיר את השליטה בהר לוואקף. אומרים, שזה נעשה תמחורת הבטחה, שיוכל לחטט בנבכי ההר במסגרת מסעותיו לשוד עתיקות.

כתוצאה מכך נותר סטטוס-קוו מביש, שבו נאסר על יהודים להתפלל בהר-הבית - לא ביחידות ולא במניין; ובהסכם השלום עם ירדן החזירה ממשלת רבין את ירדן למעמד של אחראית על הנעשה בהר.

השתוללות השוטרים בעניין גליק אינה מפתיעה. היא עוד חוליה במסכת ארוכה, שנחשפת באחרונה, של התנהגות בלתי חוקית בעליל של המשטרה. דרך אגב, גליק נעצר משום שהלך לאט בהר-הבית. כלומר, לפי משטרתנו ירום הודה, יהודים, העולים להר-הבית, צריכים להיות אצנים.

בשנתיים-שלוש האחרונות חל גידול מדהים בשיעור היהודים, שעולים להר-הבית, למרות שיש חילוקי דעות הלכתיים לגבי העלייה להר. בסמינר של עמותת 'אבות ומייסדים' במעלה-החמישה, בתחילת החודש, חשף הרב ד"ר צחי הרשקוביץ מאוניברסיטת בר-אילן, כי אשתקד עלו להר-הבית 37,708 יהודים - לעומת 5,568 ב-2009. בחודש תשרי האחרון (תש"ף) נרשם זינוק של 42 אחוזים בעליית יהודים להר-הבית לעומת תשרי אשתקד (תשע"ט) - וזו המגמה לגבי השנה.

כיצד יודעת המשטרה, שמנהלת רישומים, מי הוא יהודי? שיטתה גזענית במפגיע: יהודי הוא מי שחובש כיפה, חובשת שביס, או ציציותיו מתנפנפות. תיירים, ערבים, נוצרים, בודהיסטים והוטנטוטים אינם מוגבלים בעלייה להר-הבית; וכידוע, רק לערבים, לבושתנו, מותר להתפלל ברחבת הר-הבית.