לאחרונה התעורר ויכוח ציבורי סביב השאלה האם יש לאפשר לחב"ד להקים דוכנים, בקרבת בתי ספר, שיציעו לתלמידים להניח תפילין. בטלוויזיה צפיתי בעו"ד כנרת בראשי שואלת את המנחה, את המתנגדת שמולה ואת עם-ישראל שמעבר למסך - מה פה בכלל השאלה? כלומר, יש איסור שנער יהודי, במדינה יהודית, יניח תפילין? המתנגדת אמרה, אנחנו מתנגדים לכל ניסיון של הדתה... מי זה 'אנחנו'? שאלתי. כנרת חייכה אליה, היא ידעה. היהדות-החילונית מתנגדת, הסבירה המתנגדת, לחסידים עם תפילין בקרבת בתי ספר...
יהדות חילונית - יש מושג כזה? להבנתי - יש רק יהדות. אחת. אין 'יהדות-חילונית' ואין 'יהדות-התורה'. כשאתם אומרים 'יהדות-התורה' אתם מייצרים אי-הבנה ובלבול, כאילו יש כל מיני 'יהדותות' וכל אחד יכול לייסד אחת נוספת... לומר יהדות-חילונית זה, בעיני, כמו לומר יהדות-נוצרית, יהדות-מוסלמית, או קראית או פרוגרסיבית או פרבוסלבית או יהדות-פגאנית. כוונתי - מדובר בקשקוש.
ישנם יהודים שבעיני עצמם נחשבים חילונים משום אינם מקיימים מצוות. יש אחרים הנחשבים אתאיסטים. אלה אינם מייסדי 'יהדות חדשה'. הם מסוגלים ורשאים, כמובן, לעצב לעצמם דת חדשה כרצונם. כידוע הארכיהגמון של פריס קרדינל ז'אן-מארי לוסטיז'ה היה יהודי ונקבר שם בבית העלמין היהודי. הוא לא כינה את עצמו 'יהדות נוצרית' או חילונית...
האבסורד והבלבולציה בנושא הזה - משתוללים. לבתי-הספר מגיעים הומוסקסואלים (או ילדיהם שאומצו) כדי להסביר את התופעה ולעשות נפשות לעניינם. כל זה מפני שההנהלה סבורה שתצטייר נאורה אם תתיר כניסתם. על רבנים אסרה ההנהלה את הכניסה כי היא נגד הדתה. למרות הצהרת העצמאות החגיגית של בן-גוריון (חילוני) אנחנו לא 'מדינה יהודית'. יום אחד, אולי, גם נחדל להיות 'מדינה של יהודים'. המתנגדים בתוכנו יעלזו וישמחו כי אולי תקום להם סופסוף מדינה יהודית-חילונית מיוחלת.
בלבול המושגים הנ"ל אינו אך ורק פרי בורות. זו תוצאה של שטיפת-מוח ממושכת ומכוונת שמטרתה לסלף את האמת ולהשתלט על השיח הציבורי, לבסס ריבונות אחרת ושונה על הר-הבית. אולי גם 'לסלק את החומות' כולן, לא בברלין, בארץ ישראל ובעולם היהודי. הכול, כמובן, בשם המאבק הנאור למען זכויות-אדם-אזרח-חופש-ביטוי-דמוקרטיה-שוויון-צדק וכל שאר שלוחותיו הנאצלות בעולמנו המיוגע מרוב נגיעות.
למשל, המונח התנ"כי - כושי. ביטוי כזה נחשב היום לגזעני, גנותי, מביש. משטרת המוסר והערכים המכונה פוליטיקלי-קורקט אוסרת להשתמש בו בחוגי תרבות ואקדמיה. נאמר, היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו... האם גם הביטוי 'נמר' יהפוך בעתיד למבוזה? אולי הביטוי חברבורות - משום שהוא מאכלס בתוכו 'בורות'?
למשל המונח משפחה. עד לאחרונה הייתה לו משמעות חד-משמעית: אבא (זכר המכונה בעל), אימא (נקבה המכונה אישה) - וילדיהם. ביהדות זהו מושג הלכתי. במרוצת ימינו הנאורים שובשה המשמעות וקמו הדורשים, בשם חופש הפרט עם הביטוי, להכיל ולהחיל במשפחה גם אבא-אימא בני אותו מין, שאינם מקימים 'משפחה' בכוחות עצמם אלא רוכשים ילד מפונדקאית בארץ זרה. זו לא משפחה. אם תרצו, תנו לזה, בבקשה, כל שם אחר, מתאים, מכובד ככל שיהיה. אנא, אל תסלפו את הערכים שלנו במועדון שלנו. אנחנו רצים-למרחקים-ארוכים ואתם אצנים למאה-מטר. לנו פילוסופיית חיים שונה בתכלית... אני מתאר לעצמי שעתה ינסו להאשים גם אותי בהומופוביה, יצרפו אותי לגינקולוגים מבית-חולים בילינסון שהעזו להביע את דעתם בניכוי סממני נאורות מתבקשים. נו, הנה הופכים הרופאים לחולים במשיכת פולמוס...
למשל המושג - הומו, שכבר נקטתי בו למעלה. מדויק ככל שיהיה הוא מבטא סטייה מהנורמה. הרוב נמצא במקום אחר ולא ניתן לטשטש את האחר. שימוש בביטוי 'סטייה' גם בהקשר זה אינו ביזוי תופעה, השפלתה או גיחוכה. הוא מבטא שוני. האם סטטיסטיקנים המרבים להשתמש במושג סטייה בכל תחומי המחקר מבקשים לבזות מישהו? האם נאסר לתאר בחדשות 'טיל הסוטה ממסלולו...? האם שימוש בביטוי 'סטיית תקן' מרתיח מישהו? בתקופת המקרא אישה שבגדה בבעלה כונתה סוטה כי הנורמה הייתה במקום אחר והיא השתייכה למיעוט זעום. היום המצב שונה, ויש לשער שבאוכלוסיות רבות ה'סוטה' היא דווקא אשת-איש נאמנה...
מטמורפוזה
לפניכם קטע מהגותו של
עמוס עוז ז"ל: "...תנועת גוש אמונים היא "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על-מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף" [בשם החיים והשלום -
ידיעות אחרונות, 8.6.89].
עמוס ננטש בילדותו על-ידי אמו. זו מכה קשה מנשוא שהילד קלויזנר לא התאושש ממנה. הכאב שחש הוא כאב בגידת הרחם היולדת. כאב שהותך לשנאה עזה לכל מה שהאם ייצגה, לבית ולעולם שבתוכו גדל והתחנך. סיפור חייו הפך לגלגול קפקאי בעיני יהודים בארץ ישראל. הוא נטש את בית הוריו, שינה שמו לעוז והלך לחיות כטרוצקיסט גולה בקיבוץ חולדה. אולי אמר לעצמו: אימא תחבק את השמים, אני אחבק את ה'שמש'...
כדי לעמעם את הכאב והעלבון - 'מעניש' עוז את האם, מתחשבן עמה באכזריות, הופך אותה להרפתקנית מעורערת בסיפורו 'הר-העצה הרעה'. כתיבתו התוססת כבשה והכמינה את שנאתו החמוצה לאם ולביתה, זיכתה אותו בפרסים נוטפי פרסטיז'ה בארצנו ובגרמניה. שם מאוד אוהבים קריקטורות מרושעות-מגוחכות של יהודים בצרה. במקרה הפרטי של אהבתם לעוז לא יהיה ניתן להאשימם שוב בשנאת היהודי. עוז עיצב לעצמו אליבי - וגם לאנטישמיים. הוא תמונת ראי לתמורות שחלו בנו לאורך הגלות.
כבודו במקומנו
יצאנו מלבנון כברק בקיץ. זה היה בשנת 2000. רבים סוברים שברחנו משם כמו שיהודי שומר-מצוות בורח מיצר הרע (עם שמץ נהנתנות). עשינו כל-מה שהבטחנו לפני הבחירות. בנוסף, הפקרנו את משפחות צד"ל כיונים בין חגווי הסלע - השלום פרח מעליהם. בעקבות ההבטחה נחלנו ניצחון כביר בבחירות. בעקבות הנסיגה - גם בקרב הקהילה האירופית (ששרפה את יהודייה לפני כמה עשורים) המייחלת לשריפה נוספת. את הגפרורים היא ממשיכה לספק לערבים (עם הוראות היצרן) בצירוף תמיכה דיפלומטית-משפטית והמון פוליטיקלי-קורקט. כסף זרם לכל הכיוונים, השפריץ כמו דם... גם אנחנו קיבלנו אמריקה והסתחבקנו בכמויות עם קלינטון.
יצאנו משם בכבוד חד-צדדי, זכינו ל'השתלת שיער' של כמאה-חמישים אלף טילים. מאז אנחנו שבויים, בני-ערובה, בידיהם של חומיני ונאסראללה. כולם, כמו שאומר שייקספיר, אנשים מכובדים... אפילו נגיב לירי רקטות בעזה, קיים חשש שהאירנים יורו להפגיז בגבול הצפון ואירופה תורה על סגירת נתב"ג... מן ההפקר זכינו בהפקרות. המינימום, לדעתי, שהיה אז על יהודי נאמן לעשות: להבטיח שלבנון (חיזבאללה) לא תחומש. גם עזה לא. אבל ברק מיהר לצאת משם, כסופת ברקים משוכפלת, כדי להיכנס כדף חלק להיסטוריה. לא, הוא לא ברח ולא הפקיר את עתידנו. הוא פרט אותו לפרוטות ואנחנו שילמנו באבוה... האם זכור לכם במקרה קיץ 2006 לוהט עם המון ברקים שהתחולל סביבנו? הייתה גם אינתיפאדה, אבל זה סיפור אחר... בכל אביב נעוריו, ברק נהג בנו - כמלאך משחית.
