"אל תכתבי שאת מתאבלת על הכלב כמעט כמו שהתאבלת על אימא שלך, רק בתדר אחר. אנשים לא יבינו את זה", הזהיר אותי שִכְלִי. כמה עשרות ס"מ תחתיו, הלב שלי גיחך. "אוי מוח מוח, מה אכפת לך שאדוניתך תכתוב את האמת? הרי אמת היא הביזנס שלי, החולשה שלי והעוצמה שלי, לא שלך. אתה עסוק בתעתועי הישרדות, שפיות ועונג, לא תמיד בסדר הזה, אז תן לה להציג את הסיפור". אז הנה הוא:
יום אחד ירדתי לזרוק זבל, והבחנתי שבגינה יש כלב שקוע בשלולית בוץ. ביום ההוא שבו עִיבֵּר המזל את עתידי עוד לא הבנתי שהכלב, שהיה דמוי שועל זהב, נפל מהשמיים כך שלא ייתכן שיש בו שמץ גסות, ולכן עליתי הביתה לעטות כפפה עבה, למקרה שהנטוש ינשוך את ידי כאשר אושיט לו פסטרמה.
שועל הזהב רחרח בזהירות את הכפפה ואכל את העוף בעדינות אצילית, כאילו לא היה רבוץ כבר כמה ימים (נודע לי אחר כך מהשכנים) בשלולית בוץ קפואה ולצווארו שרשרת ברזל עבה. היה זה השבוע הקר ביותר בחורף ההוא. הגשם ניתך כמדקרות חרב, הברד סקל כל חי, אך השועל לא מש ממקומו. אולי הוא משותק כי מישהו השליכו מהחלון? הרי הייתה אופנה כזו בארץ. כנראה לא כל היהודים קראו את קביעת הרב קוק: "הרצון להיות טוב לכול, זהו השורש הפנימי שקיים בנשמה של כל יהודי". עד שהווטרינר הגיע, השועל כבר נעמד על רגליו.
כשנכנסתי איתו הביתה, נמלט אל מתחת לשולחן הסלון. "יופי. הכלב יישאר כמה שנים מתחת לשולחן, יישן שם ויאכל שם, ואנחנו נחיה את חיינו כרגיל, כאילו הוא לא פה בכלל", אמרתי לאבא העתידי שלו, עוד לא מבינה שהנפש הרכה של הדייר החדש תיכנס לנו לנשמה כפי שאור וחום חודרים אל גרניום.
מתגובות הפאניקה שלו הבנו שהיה כלב מוכה. לפי השבב, מישהו לקח אותו מ'תנו לחיות לחיות' חיפה, ואז זרק אותו. לקח לשועל שנים להבין שאצלנו לא ירביצו לו. על חרדת הנטישה לא התגבר, ובכל פעם שיצאתי איתו מהבית וחזרתי לרגע כדי לקחת משהו ששכחתי, היה השועל ממהר להיכנס איתי הביתה, מחשש שאעזוב אותו ליד המעלית.
רק אחרי מותו תפסנו שהיינו בני חסותו לא פחות מכפי שהוא היה בן חסותנו. שאנחנו מכורים לתִקְרוֹנֶת האצילית של נפשו. "אפשר להיגמל מאלכוהול, הרואין וסיגריות, כי רעל, בדומה לרוע – יכול להשתלט רק על הנפש, לא על הנשמה. אבל איך נגמלים מאור? הוא הרי חודר אל הדביר שלנו", שואל אותי ליבי כעת, לאחר שהשועל חזר אל הטוּב-ספרה אשר ממנה נפל עלינו. אני מודה שבחייו לא הבנתי עד כמה הוא חשוב, עד כמה תלוי הבית בפעימה החרישית של הרוך ששידר גם בשנתו, ואולי במיוחד בשנתו.
בזכות הסיבובים איתו הכרתי את האנשים הכי נחמדים בשכונה, אלה שפתחו את הלב למשהו שהוא לא ג'יפ, ילד פרי-בטנם או קרנות גידור, כלומר אימצו איזה אומללניק ממכלאה. במילים אחרות, שועל הזהב תפקד כפייסבוק פרטי שלי (מה-fb הציבורי אני באורגיה של התנזרות). רק עם רוכשי כלבים גזעיים למיניהם ניסיתי לא ליצור קשר.
בזכות הטיולים עם השועל הכרתי את חתולי הסביבה והאכלתי את מקצתם, כולל עיקורים פה ושם. התחלתי לתחזק תחנות מים לציפורים, אשר היו רוכבות-כמעט על גב השועל. גם הן זיהו את נצנוץ הזהב של אופיו. השועל אילץ אותי בעצם, גם אם בסגנון של "סליחה שאני חי", לא להתפלש בדל"ת אמותיו של האגו החמצמץ ולהיות מעורבת בקהילה, כהמלצתו של מרטין בובר. ואם כך, אולי בכל זאת הייתה ביצור התמים אי-איזו ערמומיות?
מיותר לציין (אבל כיף) שבזכות השיטוטים איתו הצלחתי, על-פי רוב, להימנע מאי-ספיקת קלוריות. וגם ראיתי את יופיו המְעֶבֶרִי של עץ הסיגלון. כתבתי על זה שיר שמחקתי בטעות מהמחשב, וידעתי שאין טעם לנסות לשחזר. האֵד הסגלגל סביב העץ היה רגע שעורר השראה חד-פעמית. גם העולם והאדם נבראו רק פעם אחת, בפרץ סינגולרי של רצון ומחשבה. גם הם יימחקו, אך לא בטעות.
כעבור כמה שנים, כשאימצנו גם כלבה קטנה בעלת מוח חייזר ששוטטה תחת מכוניות בשכונת אפקה, השועל נכנע מיד לכל גינוני הפרימדונה הפולנייה שלה, ואף הכביר עליה נשיקות. רק לעיתים רחוקות, כשהגזימה בחוצפתה וגנבה לו גרגירים מהקערה ממש בזמן שאכל ממנה, כעס עליה קצת. וכעת גם החייזרית יתומה. היא מרחרחת עצים וקירות שהשועל נהג להרים עליהם רגל, בניסיון להבין לאן נעלם, אך הגשמים העזים פוגגו את שרידי ריחו. "אני מתגעגעת לאחיך לא פחות ממך", אני לוחשת לחייזרית, מבלי לנקוב בשמו של השועל כדי לא להכאיב לה. או שמא לי?
מעולם לא נשך, לא בעל חיים ולא בעל סאפיינס. גם כשהעבריין מקומת הפנטהאוס בעט בו פעם, ככה סתם כי תפס איזו קריזה, השועל לא תקף חזרה. ניסיתי ללמוד מהשועל להבליג. מעולם לא הצטערתי על שום מקרה שהבלגתי מול אדם גס או תוקפן. נהפוך הוא: אם לא הצלחתי למחול על עשתונותיי ועניתי לאדם בנבזיות, הצטערתי גם הצטערתי. למה להרבות זיהום בעולם?
כאשר חדר גוף זר לריאות שלו, לא הבנתי שזו הבוהן בדלת של מלאך הסוף, כי אנטיביוטיקה יומיומית סידרה לו יציבות לכמה שנים, במחיר של שיעול פה ושם. אלא שיום אחד השועל נחלש מאוד, והתבשרנו שלחץ הדם בריאות שלו קפץ פי שלושה לפחות, וליבו סובל מאי ספיקה.
החלו פרכוסים, כנראה בגלל חוסר חמצן למוח. השועל נפל פתאום על צידו או על הגב, ידיו ורגליו בועטות באוויר באמוק, פיו פולט קצף. הפרכוס הראשון, חיזיון מחריד, חדל מעצמו, וטיפחנו תקווה שהכדורים שרשמה הקרדיולוגית ירגיעו את הלחץ בריאות.
סוף העולם ניצֵל את רטיית-התקווה הדקה שכיסיתי בה את עיניי, וארב לי לעת ערב. חזרנו שלושתנו מהטיול לאקליפטוסים וחצינו את הכביש בדרך הביתה, ולפתע חשתי שאני גוררת את השועל. הבטתי לאחור, וראיתי שהוא הפך מגוף זהב בעל קווי מתאר ברורים וחדים – למעין ריצוד מטושטש שחרחר-אפרפר. כמו מסך טלוויזיה מקולקלת של פעם. אנסה לתאר זאת אחרת: הגוף של השועל נעלם לחלוטין, ובמקומו הופיע מין רטט קודר דמוי כלב.
עד היום אינני מבינה מה ראיתי בדיוק באותן שניות. אולי ראיתי את הרגע המדויק שבו הנשמה של השועל נמלטה ממנו עוד לפני קריסת הגוף, כדי שלא תיאלץ לנכוח במעמד הנורא. אולי אשאל פעם מישהו שיודע את סודות הרוח מה בדיוק ראיתי באותן שניות. דבר אחד יודעת אני בוודאות: מה שקרה בשניות הללו שבהן כלב הפך לריצוד אינו שייך כל עיקר לתחום הרפואה.
גררתי את הריצוד למדרכה, והכלב, שקווי המתאר חזרו אליו פתאום, החל מיד לפרכס. הפעם זה לא פסק מעצמו. אנשים התגודדו סביב השועל הבועט בטירוף ברגליו ובידיו ופולט קצף, חלקם ניסו לנחם את האישה הבוכה שלצידו. אחד המתגודדים צילם אותי. כנראה צער ודמעות עושים לו את זה. גם נהגים עצרו. אחד מהם נזף בי "למה לא קשרת אותו ברצועה"! הוא חשב שהשועל נדרס. חבורת נערים ונערות הזעיקה את הווטרינר, שתקע בו זריקה שהפסיקה את הפרכוס הבלתי פוסק. השועל הורדם.
כנראה מתוך רחמים עליי לקח הווטרינר את כלבי המורדם אל ביתו במושב, לצורך השגחה בלילה. כל אותן השעות שהשועל היה בבית הרופא צעקו ובכו אביו ואמו. האב אמר שחייבים לנצל את העובדה שהוא מורדם כדי לסיים את חייו. "אם השועל יתעורר ויביט לנו בעיניים, לא נוכל לבקש המתת חסד". ידעתי שהוא צודק. הרי בשום כוח בעולם לא אוכל לקחת שועל חי ואהוב, לצעוד איתו למרפאה, ולבקש לתקוע בו זריקת רעל! ידעתי שזה הרגע, כי אסור לנו להניח לו לסבול עוד פרכוס חנק. "זה יהיה אנוכי מצידנו לנסות להחזיק אותו בחיים", אמר האב, מנסה לשמור על צלם שפיות. ידעתי שהצדק עמו, אבל עם צדק לא קונים במכולת של האושר. כל הלילה התווכחתי עם רוע הגזרה, עד שלפנות בוקר שלחתי לווטרינר סמס חנוק המבקש לתת את הזריקה.
השועל נגאל אולי, אך אנו נידונו לייסורים של געגוע, וגם לתחושה שבגדנו בו. אימא הרגה את השועל יפה הנפש, ועוד בסמס פחדני. את האֵבֶל הזה איש כמעט אינו מבין, הוא שקוף. הרי מדובר בכלב בסך הכול, סתם פיסת פרווה שיש מאות אלפים כמוה, ועוד כזו שהגיעה חינם. לא מוצר גזעי ויקר מהסוג ששכניי רוכשים מסוחרי חיות ללא הינד מצפון.
הסובבים אותי מתקשים לדמיין שגם לכלב יש אופי ייחודי, חד-פעמי. שגם כלב יכול להיות אציל נפש. שאפשר ליצור איתו (והוא איתנו) קשר עמוק של אמון וחיבה המבוסס על מאות גינונים, הסכמים שקטים והרגלים, ועל תקשורת מילולית ושאינה. "תיקחי כלב חדש", הציעה דודה אחת שמעולם לא נקשרה לאף נפש, לא של אדם ולא של עכבר. ואולי עליי לקנא בה על ליבה המגולוון. לא עניתי לדודה: האם כאשר נפטר ילד, תגידי למתאבל אחריו "לא נורא, קח ילד אחר, יש הרבה ילדים בעולם"?. או: "לא נורא שאביך נפטר, אמץ לך קשיש ערירי חלופי"?
רק מעטים הבינו שקילו נוצות שוקל כמו קילו ברזל, כלומר: געגוע לנפש אריסטוקרטית על ארבע יכול להיות תלול כמו געגוע לנפש על שתיים. יעקב פרידלנד, שהתואר 'מרצה לקולנוע' לוכד חלק מאשכולות רוחו, כתב לי: "ייסורים שמתוך אהבה יש עמהם תפילה, ייסורים שאינם מתוך אהבה אין עמהם תפילה". תובנה יפהפייה של חז"ל, אשר 'מעלה' את הצער בנוסח המזוהה יותר עם מקובלים יותר מאשר עם פוסקי הלכה.
הדמיון בין השועל לאמי מפתיע. שניהם, מבלי להכיר כלל את ערכי החסידות, ביטלו את עצמם ולא נבחו על העולם, לא תבעו ממנו דבר ומחלו על כבודם. השועל ביטל עצמו בטבעיות שקטה, ואמי ביטלה עצמה בחן משועשע, משופע אירוניה עצמית. אם יתמזל גורלי, אז בסוף המסדרון החלומי הזה הקרוי חיי, שפותח אליי דלתות וטורק אותן בפרצוף של שפיותי, אֶמָּצֵא ראויה להיאסף אל אותו מקום שהשועל ואמא שלי חזרו אליו.
