אדון הנביאים, הגואל ממצרים ונותן התורה היה גם מנהיג יום-יומי. משה רבינו התמודד עם התלונות הבלתי-מסתיימות של בני ישראל ועם הסכסוכים הקטנים ביניהם, וגם כאשר מינה את השופטים ואת הזקנים – הנטל העיקרי היה עליו. ובסופו של דבר, בתחום הזה הוא התקשה מאוד. הדור שאותו הוציא משה ממצרים ושאותו הנהיג, לא היה כשיר להיכנס לארץ ישראל.

משה ספג מהקב"ה מספר נזיפות לאורך דרכו. הראשונה שבהן הייתה כבר במעמד הסנה: חז"ל אומרים שידו של משה נצטרעה משום שאמר על בני ישראל "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". במבחן המעשה הוא צדק, אבל מנהיג לא צריך לדבר כך. עוד אומרים חכמינו, כי כבר בתחילת השליחות נגזר על משה שלא ייכנס לארץ, משום שטען כלפי מעלה: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשְמֶך, הֵרַע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך".

לדבריהם, הקב"ה אף העיר לו על כך שלא הודיע להם מראש שביום השישי יקבלו מן כפול ולא יצטרכו לצאת ללקט בשבת. משה גם לא היה צריך לומר לשופטים "הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושפטתיו"; בשל כך נתעלמה ממנו הלכה בסוגיית בנות צלפחד. וכמובן – החטא של מי מריבה, בו היכה את הסלע במקום לדבר אליו, חטא אותו מגדיר הקב"ה כ"לא האמנתם בי".

מה קורה כאן? כיצד זה האדם הגדול ביותר בתולדות האנושות נכשל בדברים כאלה? דומה, שהתשובה נעוצה בתואר שמקבל משה ערב מותו: "איש האלוהים". במובן מסוים, משה מעולם לא ירד מהר סיני. התורה מספרת, כי עור פניו קָרן והיה עליו לחבוש מסיכה (ולא בגלל הקורונה). כאשר בני ישראל חטאו בעגל, הוא לקח את אוהלו והתיישב "הרחק מן המחנה". מי שהסתובב כל היום וכל יום בין בני ישראל היה אהרון הכהן, לא משה.

דווקא בשל היותו ענק רוחני שאין דוגמתו, משה התקשה להתמודד עם המשימות המנהיגותיות הארציות. אולי בגלל זה לא יכול היה להכניס את העם לארץ ישראל, בה ההנהגה היא טבעית ולא ניסית, אותה יש לכבוש בחרב ובחנית. אנחנו זוכרים ומעריצים את משה כנביא, כמחנך האולטימטיבי, לא כמלך ומצביא. כי מנהיג חייב להיות עם שתי רגליים על הקרקע, גם אם ראשו מגיע השמימה.

"פני משה כחמה ופני יהושע כלבנה", השוו חז"ל את המעמד הרוחני של המנהיג שכבש את הארץ לעומת רבו שהוציא ממצרים, את מי שהשלים את הגאולה אל מי שהתחיל אותה. אך מבחינת המשימה הספציפית – יהושע היה האדם הנכון במקום הנכון.

יהושע הוא מנהיג שהתחיל לגמרי מלמטה – בתור משרתו של משה. אומנם הוא מופיע כמצביא כבר במלחמת עמלק, חודש אחרי היציאה ממצרים, אך אין לנו רקע המסביר מדוע משה בחר דווקא אותו. את 40 השנים הבאות בילה יהושע – כפי שמתארים חכמינו – בסידור ספסלי בית המדרש. כאשר משה עלה להר סיני, יהושע חיכה לו במורדות ההר. כאשר משה הוציא את אוהלו אל מחוץ למחנה, יהושע עבר להתגורר שם. כאשר נדמה היה שיש המערערים על מנהיגותו של משה, יהושע דרש לעצור אותם. וכאשר המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, יהושע התייצב מולם כמעט בחירוף נפש.

על הרקע הזה, אפשר להבין מדוע יהושע הוא שנבחר לכבוש את ארץ ישראל. מיד כאשר בני ישראל עוברים את הירדן, נפסקת אספקת המן מהשמים. למעט כיבוש יריחו ומערכת בית חורון, אין שום נס במערכות על כיבוש הארץ. ההליכה במדבר לוותה בניסים יום-יומיים; את ארץ ישראל כובשים ומיישבים בדרך הטבע. לשם כך יש צורך באדם היודע להתמודד עם הכנופיות של עמלק, עם הפונים אל המנהיג הקיים, עם הרוב הדובר שקרים ואפילו עם משק הבית.

יהושע ממלא את המשימה בצורה כמעט מושלמת. כמעט – משום שאין אדם מושלם. הוא הופך את ארץ כנען לארץ ישראל, הוא מחלק אותה בין השבטים ללא כל טרוניה, הוא כורת ברית רוחנית מחודשת בין העם לאלוקיו, הוא מהדק את הקשר עם השבטים שבעבר הירדן המזרחי. משה יצר שתיים משלוש הרגליים – עם ישראל ותורת ישראל; יהושע השלים את השלישית והחיונית – ארץ ישראל.

אקונומיסט בדק ומצא לאחרונה, כי 33 מבין 45 נשיאי ארה"ב היו גבוהים מן האמריקני הממוצע, כולל כל הנשיאים מאז תחילת המאה ה-20. זהו חלק ממה שקרוי באנגלית "presidential look" – המראה הנשיאותי. המלך הראשון בתולדות עם ישראל, שאול, היה גם הוא כזה: התנ"ך מתאר אותו במילים "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". מעבר לכך, אין בידינו מידע על הסיבה שדווקא אותו בחר הקב"ה למלך, אך מיד לאחר הכתרתו אנחנו למדים על ענווה לצד רוח קרב, ועל סובלנות לעלבונות אישיים לצד תקיפות ממלכתית – תכונות בהחלט ראויות למנהיג.

אבל שאול הוא אחת הדמויות הטרגיות ביותר בתנ"ך. כישורים היו לו, והוא אף זכה בגלוי לרוח נבואה – מה שלא נאמר על איש מן המלכים שאחריו. למרות כל זאת, הוא סיים את דרכו כחולה-רוח למחצה, בתבוסה צבאית קשה, במותם של שלושת בניו, בהתאבדות ובביזוי גופתו בידי אויביו. מה קרה?

סיפור המפתח הוא המלחמה בעמלק, כאשר בניגוד לציוויו המפורש של שמואל מפי ה' – שאול אינו הורג את המלך אגג ואת הצאן והבקר. כאשר שמואל מוכיח אותו על כך, יש לשאול תירוצים מתחלפים וכוזבים. הוא טוען: העם רוצה להקריב את הבהמות לה'; שמעתי בקול ה'; זה העם, לא אני; פחדתי מהעם ושמעתי בקולם. רק כאשר שמואל מבהיר לו שעונשו הוא אובדן המלוכה, מודה שאול בחטאו.

מנהיג אמיתי יודע להודות בטעויות. מנהיג אמיתי אינו מסתתר מאחורי מי שמילאו את הוראותיו (הפסוק אומר במפורש: "ויחמול שאול והעם" – לשון המלמדת שהיוזמה הייתה של שאול). מנהיג אמיתי איננו משקר כדי לטייח את מעשיו. הכשל של שאול במעשה עמלק הוכיח שבשעת מבחן – הוא איננו מתנהג כמנהיג. כל מה שקרה לאחר מכן – הקנאה בדוד, הרדיפה האובססיבית אחריו, אובדן אמונו של שמואל – הוא תולדה של ההתנהגות הפגומה הזאת.

דוד, בדומה ליהושע, מתחיל מלמטה. התנ"ך, כדרכו, מקמץ בפרטי רקע ואנו יודעים מעט מאוד על קורותיו של דוד לפני ששמואל מושח אותו למלך. מקטעי הדברים ניתן להסיק, שהוא היה רועה צאן במשפחה מכובדת, גילה אומץ וגבורה בלתי רגילים, אך גם ענווה רבה שכן הוא לא סיפר על כך לאיש (עד שהיה צריך להסביר לשאול מדוע יש לו סיכוי נגד גלית). בניגוד לשאול, דוד איננו מרשים מבחינה פיזית: "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב", אומר ה' לשמואל כאשר הלה מחפש את המלך המיועד בין בני ישי.

דוד יוצר את השושלת הנצחית של מלכי ישראל, ממנה ייצא גם המשיח, משום שהוא מצליח בדיוק במקום בו שאול נכשל: כאשר הוא חוטא. מדובר כמובן בסיפור דוד ובת-שבע. כאשר נתן הנביא מוכיח את דוד על הניאוף עם בת-שבע ועל רצח בעלה, אוריה החתי, תשובתו של דוד היא בת שתי מילים: "חטאתי לה'". על אותו רקע כותב דוד את מזמור נ"א בתהילים, ומדגיש בראשו: "בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת-שבע". זהו פרק שכל-כולו הכאה על חטא, חזרה בתשובה ובקשת מחילה, ואשר פסוק מתוכו פותח את כל תפילותינו: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך".

מובן שהתנהגות כזאת איננה נוצרת בחלל ריק. דוד הוא מגדולי ההיסטוריה העולמית, לא רק כמנהיג צבאי אלא גם ובעיקר כאדם המניח את היסוד לספר תהילים. הוא מכיר היטב בכך שדווקא מי שנמצא במעמד רם, עלול ליפול לתהום. הוא מוכן לשמוע תוכחה וממהר לקבל אחריות. הוא אינו רוצה מסביבו אומרי הן, אלא אומרי אמת. כך נראה מנהיג אמיתי.

לשלמה המלך היו כל הנתונים הדרושים כדי להיות המלך הדגול ביותר בתולדות עם ישראל. הוא מקבל את המלוכה על מגש של כסף מאביו הנערץ, דוד. לבקשתו מעניק לו הקב"ה חוכמה שאין דומה לה. הוא מכיר במגבלותיו ("אין בנו איש יודע לכרות עצים כצידונים", הוא אומר למלך חירם), אך אינו מהסס לנהל מיזמי בנייה ענקים. הוא אינו יוצא למלחמות, אלא מוביל לשגשוג חסר תקדים: "יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב, אוכלים ושותים ושמחים"; "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה".

ובכל זאת, שלמה נכשל. הוא אוהב נשים נוכריות ובונה עבורן, או לפחות מאפשר להן לבנות, מזבחות לאלילים מול בית המקדש שהוא עצמו בנה לה'. "נטה לבבו מעם ה'", חורץ התנ"ך את משפטו במילים קשות. ויש גם עונש, המשנה לנצח את תולדות עם ישראל: בימי בנו של שלמה תתפלג הממלכה, ומיד נעסוק באירוע הזה.

איך זה התרחש? חז"ל נותנים לנו את התשובה. חוכמתו של שלמה הביאה אותו לחקור את טעמי המצוות ולרדת לעומק סודותיה של התורה. אותה חוכמה גם גרמה לו לחשוב, שהיא תגן עליו מפני נטיות הלב מפניהן מזהירה התורה את המלך. משה ציווה שהמלך "לא יַרְבה לו נשים ולא יסור לבבו" וש"לא יַרְבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הַרְבות סוס". אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, אני ארבה ולא אשיב. הטעמים הללו מיועדים למלך מן השורה; לי הרי הובטח "לב חכם ונבון, אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך".

התוצאה הייתה, שתחילה שלח שלמה לקנות סוסים במצרים – והוא אפילו לא הרגיש את המדרון בו החל להתדרדר. משם הייתה קצרה הדרך לעבודת האלילים של נשותיו ואולי אפילו שלו עצמו. הלקח ברור: ביטחון עצמי הוא תכונה חשובה וחיונית למנהיג, אך ביטחון עצמי מופרז הוא הרסני. אין מנהיג המצוי מעל החוק, אין מנהיג הרשאי לומר: עלי זה לא חל.

המשותף למלך הראשון של ממלכת יהודה ולמלך האחרון שלה, הוא חוסר הנכונות לשמוע לקול ההיגיון. פילוג הממלכה נגרם כאשר רחבעם הקשיב לילדים במקום לזקנים, והחורבן בא כאשר צדקיהו סירב להקשיב לנביא ירמיהו.

השפע של ימי שלמה בא במחיר מיסים כבדים וכנראה גם אינפלציה דוברת. אחרי מותו ביקשו ראשי העם מבנו רחבעם להקל את הנטל והבטיחו לו את נאמנותם. היועצים הוותיקים של שלמה הציעו לו להיענות לבקשה, אך הוא סירב לשמוע אליהם, ובמקום זאת "וייוועץ את הילדים אשר גדלו איתו". הללו הציעו תשובה שחצנית: "אבי יִסַר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". רחבעם אימץ עצה זו, והתוצאה המיידית הייתה "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי" – הפילוג בין יהודה לישראל. שתי הממלכות, אשר התקוטטו לא-מעט ביניהן, הפכו להיות חלשות מכדי להחזיק מעמד, וממלכת ישראל אף הייתה למוקד של עבודת אלילים אשר מדי פעם חלחלה לממלכת יהודה.

כאשר נבוכדנצר מלך בבל הטיל מצור על ירושלים, וירמיהו הנביא קרא להיכנע כדי להציל את חיי התושבים ואת בית המקדש, הזמין אותו צדקיהו לפגישה חשאית. ירמיהו נשבע לו בשם ה', שאם ייכנע – הוא יישאר בחיים וירושלים תינצל; ואם לא – העיר תישרף והוא ישלם בחייו. צדקיהו כמעט משתכנע, כי יש לו רק חשש אחד: שהבבלים ימסרו אותו לידי מתנגדיו היהודים והם יתעללו בו. זה לא יקרה, מבטיח לו ירמיהו וחוזר על שתי האפשרויות שבפני צדקיהו.

בעינַי זהו אולי הפרק הטרגי ביותר בתנ"ך. כמעט-כמעט ניתן היה לשנות את ההיסטוריה של העם היהודי: להותיר ללא פגע הן את מלכות בית דוד והן את בית המקדש. צדקיהו כבר יודע שירמיהו צודק; הוא ניבא במשך שנים על האיום מצד בבל. הוא מבין שירמיהו מדבר בשם ה'. אבל הוא מפחד ושבוי בקונספציה. הוא אינו מסוגל לקבל את ההחלטה הנכונה, קשה ככל שתהיה.

מנהיג חייב להסתכל בתמונה הרחבה, לשקול את טובת העם לפני טובתו האישית, ללמוד מנסיון העבר, להיות מסוגל לשנות את דעתו, להכיר בטעויותיו. מנהיג אינו צריך להיות רחבעם וצדקיהו; הוא צריך להיות יהושע ודוד.