האם ייתכן שמספר השרים בממשלות ישראל נמצא ביחס כלשהו למספר הכרונולוגי של הממשלה? משום שכעת מדברים על כך שהממשלה ה-35, ממשלת נתניהו-גנץ, תהיה בת 30 שרים. אז מי יודע כיצד ייראו הממשלות הבאות, שבקצב הנוכחי באות עלינו פעם בשנתיים.
האמת היא, שזה ממש לא מצחיק - ודאי לא בשעת החרום בה אנו מצויים. ידידי איציק וולף נוהג לומר, שהפוליטיקאים שלנו יוצרים שוב ושוב את הרושם, שהם עושים הכל כדי להרוס את האמון בהם. להקים כעת ממשלת ענק - ייראה כמו הוכחה משכנעת לטענה הזאת. במילים פשוטות: השתגעתם לחלוטין?!
נחזור לבסיס. ועדה יעילה, הראה פרופ' נורתקוט פרקינסון באחד מחוקיו הידועים, היא בת חמישה או שבעה חברים. מתחת למספר זה אין מספיק דעות, מעל מספר זה העסק נעשה מסורבל. בחינה עניינית תעלה, כי מספר המשרדים הנחוצים באמת בממשלה במאה ה-21 הוא תשעה בלבד: ראש הממשלה, ביטחון, חוץ, אוצר, פנים, משפטים (כולל ביטחון פנים), חינוך, בריאות ותקשורת. כל שאר המשרדים, בגדול, לוקחים כסף מהאוצר ומעבירים אותו הלאה, או עושים פעולות שניתן לכלול במשרדים אחרים.
נכון שברוב העולם יש יותר משרדים ויותר שרים, בעיקר מסיבות פוליטיות או היסטוריות. אבל אותנו מעניינת מדינתנו היחידה והקטנה. 20 שרים על פחות מ-9 מיליון תושבים - זה כבר הרבה מאוד. אז עכשיו יהיו 30? שר על כל 300,000 תושבים? בקבינט האמריקני יש 23 חברים - אחד לכל 14 מיליון תושבים. בבריטניה יש 26 - אחד לכל 2.6 מיליון. ממשלת גרמניה מונה 16 שרים - אחד לכל 5 מיליון תושבים. אפילו במצרים היחס הוא אחד לכל 2.5 מיליון (37 שרים). ואנחנו צריכים אחד לכל 300,000?
עלותו של כל שר היא 6.5 מיליון שקל בשנה. עשרה שרים מיותרים יעלו לנו 195 מיליון שקל בשלוש השנים הבאות. וזה בלי המנגנונים של המשרדים החדשים שייווצרו כעת. מן הסתם נקבל משרד תרבות ומשרד ספורט, משרד הנגב ומשרד הגליל (ואולי גם משרד בקעת הירדן), משרד ירושלים ומשרד מורשת - הכל כיד הדמיון הפרוע של הפוליטיקאים שלנו, שמוחותיהם עובדים שעות נוספות לטובת עצמם. כל משרד חדש יצטרך מנכ"ל ולשכת מנכ"ל ועוזרים וסמנכ"לים - בטח עוד הרבה מיליונים בשנה. ויהיה צורך להדפיס טפסים ולהחליף שלטים ולהתאים חוקים ותקנות. ניחוש זהיר: העלות של השרים החדשים ומשרדיהם לאורך הקדנציה יכולה להגיע לחצי מיליארד שקל.
וכל זה - כאשר המדינה מצויה בעיצומו של אחד המשברים הקשים בתולדותיה. מספר החולים ומספר המתים עולים מדי יום, זכויות אזרח בסיסיות מצומצמות כדי להיאבק במחלה, ההיסטריה גוברת, הנזקים לכלכלה ולאוכלוסייה גדלים בכל שעה - והפוליטיקאים מחלקים ביניהם את השירות הציבורי כאילו הוא אחוזתם הפרטית. מיליוני ישראלים אינם יודעים כיצד יגמרו את החודש - והפוליטיקאים נוטלים מאות מיליונים לעצמם ולמקורביהם. מבחינה פלילית, ניתן לקרוא לזה מרמה והפרת אמונים. מבחינה ציבורית, זוהי בגידה בשליחות שהופקדה בידיהם.
כאשר הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ערב מלחמת ששת הימים, קיבל משה דיין את תיק הביטחון מידי ראש הממשלה, לוי אשכול.
מנחם בגין ויוסף ספיר צורפו כשרים בלי תיק מטעם גח"ל (גוש חרות-ליברלים) - וזהו. לא נוספו משרדים, לא הייתה תחלופה של שרים. הכל הבינו, שצריך להתמקד בדבר אחד ויחיד: הצלת המדינה. היום, אל מול סכנה כלכלית-חברתית שלא ראינו כמותה מזה עשרות שנים, מה שמעניין את הפוליטיקאים שלנו הוא הכסאות שלהם. פעם חשבנו שהם עוסקים בכיסוי תחת (כסת"ח בלשון העם); מתברר שחשיבות התחת אצלם היא קודם כל היכן יניחו אותה.
שלא לדבר על כך שמדובר בפגיעה גסה בעקרון הפרדת הרשויות. הפוליטיקאים הממהרים לשפוך אש וגופרית על התערבות בג"ץ בענייניהם, הופכים כעת רבע מחברי הרשות המחוקקת לחברים בכירים ברשות המבצעת. במילים אחרות: רבע מחברי הכנסת יפקחו על עצמם. או במילים פשוטות: לא יהיה פיקוח. מי שהתגוללו על פסק הדין של בג"ץ השבוע בנוגע לבחירת יו"ר הכנסת, נותנים כעת את ידיהם לעיקור הבית מאחד מתפקידיו המרכזיים.
איש אינו יודע מה יהיה מחירו של משבר הקורונה בחיי אדם; נתפלל שהוא יהיה נמוך ככל האפשר. מותר לשער שמחירו הכלכלי של המשבר יהיה עשרות מיליארדים של תקציב במקרה הטוב, ומאות אלפי מובטלים במקרה הרע. אפשר לקבוע בוודאות, שמחירו הציבורי יהיה פגיעה קשה נוספת באמון הציבור במערכות השלטון ובמי שמאיישים אותם. כי אם כך אתם מתנהגים כאשר אנחנו נאבקים על חיינו ופרנסתנו - אתם לא ראויים לאמוננו.
