הממשלה אינה מכונה שמדפיסה כסף. מי ששוגה בהזיות כאלו פשוט לא חווה אינפלציה דוהרת. האימרה הרווחת פעם ש"הכסף לא שווה את הניר עליו הוא הודפס" לא תובן על-ידי הדור הצעיר. מרביתו אינו מכיר מטבעות כסף או מבין בשטרות. היום הכל "חכם" ומהיר, וכבר אין צורך בדרכים של העולם הישן (תודה, ארי, על שאתה מזכיר לרובנו שאנחנו "זקנים"!) אפילו הבנקים מגבילים שימוש בשטרות ניר וגובים עמלה מיוחדת למי שרוצה או צריך להעזר בפקיד/ה.
מעטים שאולי עוד יעצרו בעת טיילם ברחוב עם סבא או סבתא ויציצו בחלון הראווה של חנות בולים, מטבעות ושטרות, דבר כה אקזוטי ויוצא דופן, אולי ימצאו שם שטרות של 10,000 שקלים ויתהו מה אלו - אמיתיים או ממשחק מונופול - ויש מי שעוד יזכור לספר להם על שקרה בארץ.
לא ניתן סתם להדפיס כסף ללא כיסוי. חייב שיהיה כיסוי, בהווה או בעתיד, וצריך שמישהו יהיה מוכן לממן כיסוי עתידי. הדבר נכון לגבינו - אם אין לנו כסף בחשבון הבנק, נוכל לחרוג רק אם הבנק יסכים להלוות לנו כסף (מסגרת אשראי), והעקרון תקף גם לגבי חברות קטנות כגדולות ולגבי מדינות.
הממשלה גם אינה בנק עם הררי כסף ואוצרות באמתחותיו, עליהם שומר דרקון שלא ראה אור יום או נשם אוויר צח מאז ילדותו כמסופר בספרי הרי פוטר. כמובן שאם זה היה המצב, ניתן היה לשכפל חלק מהאוצרות או להשתמש בכמות אדירה בלי שבכלל יורגש החסר. אך לא כך הוא.
מאז תחילת משבר מגיפת הקורונה נשמעים קולות רמים הדורשים ומצפים (לא מבקשים) שהממשלה תעזור. כך בארץ, כך בארה"ב, ונראה שאיש לא מוכן להצטמצם ולשאת חלק מהנטל על כתפיו. תרבות קלוקלת היא של דור שהתרגל שהכל מגיע לו: זו לא אחריות שלנו, אנחנו סובלים, כך שמישהו חייב לעזור. הגיע לו נגיף בלתי נראה והוא ילמדנו פרק באורחות והלכות חיים. המרוץ של פריצת הסכר של עזרה כלכלית ישאיר את המאגר כולו ריק מתוכן, ועד מהרה נחפש בנרות דרכי הצלה אחרות, כי נבין, מאוחר מדי, את משגי העבר.
תרופה למכה? באיזה מינון ומתי?
המצב בארה"ב אינו שונה בהרבה מהמצב בארץ. ראשית התרבות היא שאין אחריות אישית. הממשלה תדאג לכל מחסורנו. אנחנו לא צריכים לתרום, להקריב או אפילו לשנות את צורת חיינו והרגלינו. העשירון או האלפיון העליון הם אלו שימשיכו בחייהם ללא הפרעה, גם כך הם מבודדים מהעולם, בעוד מעמד הביניים והמעמד החלש יסבלו. ראיתם הרבה מנהלים או מנהלים בכירים שקיצצו את משכורותיהם המאד מכובדות? ודאי שלא! העובדים הפשוטים ("הפועלים") צריכים להקריב את עצמם, כי כך מצפים בעלי המניות וכך מקובל. כך סובב העולם על צירו.
חברות כמו אל על, ששנה עוד לפני הופעת הנגיף לעולם לא הראתה פעילות מזהירה לבעלי המניות, ניסו לנצל את המצב מהרגע הראשון. אל על לא הייתה היחידה. אחת התגובות הראשונות לסגירת סין הייתה להודיע לציבור הרחב (קרי לנו) שנחויב יותר. למה? כי היה תרוץ מן המוכן, גם אם לא הייתה סיבה ולא היה צורך.
כמו החברות, כך גם סוחרים. אלו רצו לסחור בעיקר במסכות, ואח"כ במכונות הנשמה ובתרופה נגד מלריה (חצי מיליון דולר לקילו). הם קנו את המסכות הפשוטות בעשרה סנטים ומכרו אותן בחמישים או בשבעים סנטים. הם קנו את המסכות מסוג N95 בדולר ועשרה סנטים ומכרו אותן בשלושה דולרים ויותר ליבואן שמכר אותן במחיר כפול או משולש לצרכן. ישנם רבים שאפילו מתחי הרווחים האלו לא השביעו את רעבונם לעוד ועוד כסף. כסף מסנוור עינים עד כדי עיוורון מוחלט, ואז איש לכאורה לא רואה את הפשעים המבוצעים, את זריקת כל אמות המידה מהחלון. המצפון לא מעיק.
החמדנות ואהבת הבצע אינן דבר חדש, הן דבר שבשגרה. בתחומים מסוימים, הדבר היה ידוע אך לא דיברו על כך, הציבור קנה ושתק, או טס לחו"ל וקנה בדיוטי פרי או בחו"ל והבין עד כמה גדולים הפערים (נעלי ספורט והנעלה רגילה, אלקטרוניקה, סיגריות, משקאות חריפים, בשמים וקוסמטיקה...). היבואנים והמפיצים בארץ ישבו על מאות אחוזי רווח, וראו כי טוב. כשניסו לשנות זאת, הייתה משנתם מופצת ברבים, ועיקרה, "זה לטובתכם"! אנחנו מתעשרים כקורח וכבני משפחתו, ואתם טפשים! (על כך נאמר לצחוק כל הדרך לבנק). עד שנפתח השוק המקביל, ולאחריו הגיע
אמזון ארצה, והשתנו פני הדברים. הפלא ופלא: כולם עדיין עושים כסף וחיים חיים טובים ביותר. כולם עדיין מרמים זה את זה ואת כל העולם. העולם כמנהגו סובב, אפילו בשעת משבר זו.
ארה"ב בפיגור של כשבועיים לעומת ישראל. גם כאן התחילו לנצל את המצב, כי אמות מידה אינן יותר בנמצא. כולם מחפשים הזדמנויות, ואין כמו משבר וסבל של אחרים להציף כאלו. בשנת 2009, לדוגמה, היו ישראלים שקנו בסיטונאות משכנתאות שבעליהן לא היו מסוגלים לשלם. משפחות שלמות נזרקו מבתיהן, ואותם ישראלים קנו נכסים עבור סנטים אחדים על כל דולר. עברו כמה שנים, ואותם ישראלים הפכו למילארדרים, שכן ערך הנכסים זינק לשחקים. עד היום אותם ישראלים חולמים על הזדמנויות דומות, והנה הגיעה להם הזדמנות שניה בחייהם לעשות עוד יותר כסף.
חברות ענק בארה"ב קנו את המניות של עצמן, כי המחירים נפלו בשליש ולעיתים ביותר, ועתה הן מצפות למענקים של מילארדים מהממשל. חברות ענק אחרות מיצו את קווי האשראי שהועמדו לרשותן והפכו אותם למזומנים בבנק, ועתה הם תבואנה בדרישה לביטול החובות. מה ששלהן, שלהן, ומה שהן חייבות צריך להמחק. חברות שעד כה בעליהן גרפו מילארדים ברווחים, מצפות עתה לעזרה ממשלתית, כי קצת קשה לתקופה קצובה. במקום להתאים עצמן, להשתנות, אולי להצטמצם ולהתייעל, החברות פונות לממשל בדרישות וציפיות מוגזמות. כשטוב, הן מרוויחות. כשפחות טוב או אפילו קשה, מישהו חייב להצילן. אכן, צורת חלוקה מעולה זאת, ועיקרה, מה ששלי שלי, ומה ששלך גם שלי.
ניצול המצב מגיע למצבים אבסורדים. כשמחסנים מלאים פרות וירקות עומדים בפני קלקול התוצרת, בעלי הסחורה "תורמים את הסחורה" בקול חצוצרות ברבים. כשחברות מסוימות מכפילות את מחזורן פי עשרה או פי מאה בן לילה ואנשים עומדים בתור לקנות ניר טואלט וקופסאות שימורים מהן, ודאי שהן צריכות יותר כוח אדם למלא את המדפים המתרוקנים, לנקות ולחטות את הדלתות והקופות וכל משטח אחר, כמו גם נהגים להובלת כל ההזמנות המתקבלות. מה הן עושות? משלמות שני דולרים לשעה יותר לעובדים (בלעדיהם הן תגענה לשיתוק מוחלט), מפרסמות ברבים את "מאמציהן" לשכור עוד עובדים ולשלם להם יותר, אך אפילו כפפות חד-פעמיות, נוזל לחיטוי ידים ומסכות לפנים הן לא מספקות להם. אכן "דאגה" אמיתית לעובדים.
מקהלת הבוכים ברמה כה גדולה, שהשתבשה דעתם של המחוקקים, משני צדי המתרס, והם מתחרים ביניהם מי יתן יותר, מי יפזר יותר כסף, למי מהצועקים, בוכים ברמה ומתחננים ניתן לשלם יותר. אך מי ישלם עבור כל זה? ומה יקרה כשהאופוריה הרגעית תעלם, והמצב רק ילך ויחמיר, ואתו ההבנה שבזבזנו את כל המשאבים, ועדיין עלינו להאבק בכדי לשרוד?
אסור היה לרוץ עם חלוקת כל הקופה כולה. עוד כולנו נשלם את המחיר בעשורים הבאים. החגיגה בעיצומה, אנחנו בעיצומו של משחק חדש ("הכסף זורם, כל שצריך לעשות הוא לדרוש ולאסוף") ואתה מסיח את דעתנו בדברי סרק אלו ומפריע לנו לשמוח. כאמור: לֹעזאזל העתיד!
