אנחנו הקשישים של חורף אלפיים ועשרים, חלמנו את עצמנו בתום חיים ארוכים ולא תמיד קלים.
היינו גברים ונשים עזי פנים, שהודו למזלם, מודאגים ודואגים, ורוצים לאהוב כמו כולם.
וכשהבאנו אתכם לעולם באהבה לפני שנים רבות, רצינו בכל לב למלא את שהייתה זקוקה לה המולדת נואשות.
כשנולדתם, הייתה הארץ תקוותנו הגדולה, הבטנו בכם, חיבקנו אתכם, והיינו כולנו אמונה.
האמנו ממש כמו הורינו החלוצים באהבת הארץ, אמרנו, זאת תהיה ארץ חמדת אבות שטוב בה לחיות.
אנחנו הקשישים של חורף אלפיים ועשרים, התבגרנו, הזדקנו ופנינו חרושות קמטים.
ידענו מלחמות, ידענו אהבות, ומעולם לא חששנו מהבאות, אנחנו הגברים ונשותינו המופלאות, היינו תמיד מלאי תקווה וחלומות.
לא נבקש, לא נדרוש, ולא נתחנן לכיבוד אב ואם, רק אל תשכחונו וזכרו את שאמרנו: הבטחות צריך לקיים.
--הבטחנו יונה ועלה של זית, הגיעה קורונה וכולנו ספונים בבית. הבטחנו שלום וליכוד, קיבלנו אהבה מרוחקת ובידוד.
אנחנו הקשישים של חורף אלפיים ועשרים, קיבלנו ים של הבטחות, עד שמרוב מילים נותרנו לאנחות.
פנינו באלבום הישן מוכיחים שבתום לב הבטחנו יונה, אך איש לא ציפה שבמקום עלה הזית תגיח מגפת הקורונה.
אנחנו הקשישים של חורף אלפיים ועשרים, שפעם הבטיחו יונה ועלה זית, מסתתרים היום בפחד, מתקשים ומתכחשים לווירוס הקטן שרוקן לכולם את הבית.
