בזמן האחרון עברנו כולנו שלוש מערכות בחירות מייגעות כאשר התיקו המדומה נשמר בכל פעם מחדש. "מדומה" משום שהאמת היא שגוש הימין מונה חמישים ושמונה ח"כים בעוד שגוש השמאל ללא הגיס החמישי הערבי מונה ארבעים. אם נוסיף לגוש הימני את אנשי הימין אותם הצליח ליברמן להוליך שולל כי אז ניווכח שהפער גדול אף יותר, ששים וחמישה לעומת ארבעים.
וראה זה פלא, כעת עם הניסיונות להקים
ממשלה עם כוחותיו של גנץ, נוצר הרושם כאילו הימין מפסיד בגדול ובפועל מתפרק מכל ערכיו ורצונותיו, זה לאור מה שנחזה כמכירת חיסול כללית של הימין ושל אנשי הימין על-ידי נתניהו.
נו, באמת! מחכה אני לראות מישהו המופתע מהבוגדנות הזו אותה אנו חווים פעם אחר פעם. תופעה זו תוארה בכמה וכמה מטבעות לשון שהיו לצערנו שחוקות. "נתניהו משתמש וזורק" הוא אחד המטבעות, "נתניהו בוגד בנאמנים לו ביותר" הוא מטבע נוסף, ויש עוד...
אלא שהפעם הזאת נראה מעשה הבגידה המסתמן חמור מבעבר. במשך כל מערכות הבחירות התאגדו כל מפלגות הימין לבלוק אחד יציב ואיתן כסלע. כל מי שניסה לחצוב בו על-מנת לייצר בו סדק נכשל. הבלוק עמד איתן ויציב תוך שהוא מאפשר לנתניהו דרגות חופש ועוצמה במשחק הפוליטי, כאלה שבהעדר הבלוק לא היה יכול לחלום עליהם.
הבלוק אומנם אידאולוגי אך בפועל שימש לנתניהו חומה בצורה היטב בפני ניסיונות נואשים ועיקשים מצד מערכת המשפט, גורמי שמאל ואף התקשורת הישראלית - לבצע בו לינץ' פוליטי ואישי ולהדיחו בבושת פנים מכל עמדות הכוח תוך הפקרתו לחסדי כתבי האישום המופרכים המובלים על-ידי מערכת משפט לא הגונה.
סיפור עצוב
היה ניתן לצפות שבנתניהו יהיה משהו מהכרת טובה על העמידה הזו לימינו, תרתי משמע. אין כל ספק שמעבר לכוח הפוליטי וליכולת לכפות על יריביו לקבל אותו כראש ממשלה נהנה נתניהו הנאה מרובה מהיות הבלוק לצדו בנאמנות ללא סייג.
ש"ס,
יהדות התורה, ימינה ושות' היו שם עת היה זקוק להם, אולי יותר מאשר אי-פעם בעבר היה זקוק להם. אלא שאין חדש תחת השמש. סליחה על הקלישאה אך הים הוא אותו הים ונתניהו הוא אותו נתניהו. אין הכרת הטוב, אין לב, אין רגש, אין נאמנות. בלוק יוק!
וכעת, עם החיזור הגורלי של נתניהו אחר ניסנקורן, גנץ, טרופר ושות', מושלכים לצדי הדרך ככלי אין חפץ בו חלק מהחברים בבלוק, הם והאידאולוגיה אותה הם מייצגים. בנט, שקד וסמוטריץ' שהוכיחו את יכולותיהם בשדה העשייה מוצאים עצמם זנוחים ומושפלים, כועסים מאוכזבים ונבגדים. נזכיר, לפני הבחירות חיזר נתניהו אחרי הרבנים, הבטיח ריבונות, ביקר בעיר האבות חברון והסתופף אצל רבני מכינת בני דוד בעלי. גם במרכז הרב הוא מבקר שם הוא זוכה לכבוד מלכים. ורגע אחרי הבחירות... סיפור אחר, סיפור עצוב.
עוד לא נכתב הפרק האחרון בסאגה הזו ואיננו יודעים מה טיב ההסכמים הנרקמים בחדרי המתן ומתן. מה שברור הוא ששיתוף פעולה היאה לשותפים לא מתקיים, נאמנות המאפיינת בעלי ברית פוליטיים נעדרת ועל הכרת הטוב כלל אין מה לדבר... עבור רבים כמו גם כותב שורות אלה, ההתנהלות הזו אינה בגדר הפתעה. אמנם, אשליית הרגע ותחושת ההקלה מפני האפשרות המחרידה של ממשלת מיעוט בשליטת יזבק טיבי ועודה עוררה תקווה והשכינה שמחה בלבבות, אלא שזו נועדה להיות קצרת מועד.
כרגע נראית הריבונות רחוקה מאי פעם, תיקון מערכת המשפט חלום באספמיה, חיזוק ההתיישבות משאלת לב ותו לא וחיזוק אופיה היהודי של המדינה נחלת ימים עברו. על ההיבט האישי של הנבגדים אדבר פחות, גם הם אינם טלית שכולה תכלת ולדעת רבים מתקיים בהם טובל ושרץ בידו, אלא שבוגדנותו של נתניהו גדולה מכל אלה עשרות מונים ומהווה מאפיין אישיותי החוזר על עצמו פעם אחר פעם. מתי נלמד אנחנו את הלקח ומה נפעל למניעת הישנות המחזה הזה, אינני יודע.
