יש איזשהו עיקרון ידוע הקובע כי כדאי למפלגה - כל מפלגה - שהמפלגות הערביות יתקפו אותה. כי אם זה קורה, קיימת סבירות שמספר המנדטים של אותה מפלגה מותקפת יגדל. אך העיקרון המנחה יכול להתקיים גם בכיוון ההפוך: ככל שהרשימה המשותפת תותקף, כך יש יותר סבירות שמספר המנדטים שלה יגדל, מכיוון שהמצביעים הפוטנציאליים שלה ירגישו כי דוחקים אותם לפינה, במה שיכול לגרום להם לצאת החוצה ולהשמיע את קולם. ויש כמובן גם עוד עיקרון: ככל שמפלגה מסוימת מזוהה תודעתית עם המפלגות הערביות, כך קיים סיכון כי מספר המנדטים שלה יקטן, בעוד שמהפלגה הדואגת לזהות את זאתי הראשונה עם המפלגות הערביות, מגדילה את הסיכוי של עצמה לקבלת יותר מנדטים.
בנימין נתניהו יודע את כל זה. הוא ידע שאם יזהה את כחול לבן עם המשותפת, הדבר יגדיל את הסיכויים שלו לקבל יותר מנדטים, בעוד שכחול לבן יכולה רק להפסיד מכך. אך נתניהו יודע גם לחשב דברים אחרים. בבחירות השנה ושנה שעברה הוא רצה: א. שכחול לבן תקבל פחות מנדטים ממנו; ב. שהמנדטים בגוש השמאל מרכז יחולקו לפי ראות עיניו. ולפי ראות עיניו, הוא העדיף שהמשותפת תקבל כמה שיותר מנדטים מתוך כמות המנדטים הכוללת של הגוש, ושכחול לבן-העבודה-גשר-מרצ יקבלו כמה שפחות מאותה כמות כוללת ומוגבלת של מנדטים. נתניהו רצה זאת כי בכך, למעשה, הגוש יותר חלש. הרי ככל שהמשותפת תקבל יותר מנדטים על חשבון
בני גנץ ו
עמיר פרץ, כך תרחיש של ממשלת מיעוט הופך לפחות לגיטימי ורלוונטי, מכיוון שבמצב כזה הקואליציה יוצאת יותר ויותר קטנה ביחס למפלגה שתומכת מבחוץ; ובתרחיש של ממשלת אחדות, אם כחול לבן והעבודה יאבדו מנדט או שניים לטובת המשותפת, הן יגיעו ל
ממשלה שכזאת עם פחות כוח אלקטורלי מאשר אם היו מגיעות עם אותו מנדט או שניים יותר.
בדיוק בגלל זה אחרי הבחירות נתניהו קבע כי אין להחשיב את הערבים בתוך גוש השמאל מרכז. הוא פשוט חתר לכך שהמשותפת תקבל מנדטים על חשבון כחול לבן והעבודה-גשר-מרצ, ודאג לכך שלא רק שכמה שיותר ערבים יצביעו למשותפת ולא לעבודה-מרצ, אלא גם שכמה שיותר יהודים יעשו כן; ואז דאג שקולות אלו ייזרקו לפח מבחינה תודעתית.
משוואה מדומיינת
את רצונותיו של נתניהו היה ניתן להשיג על-ידי זיהוי כחול לבן עם המשותפת. א. מכיוון שאנשים מסוימים לא יהיו מסוגלים להצביע למפלגה המזוהה עם האנטי ציונים, וכך כוחו של גנץ יירד; ב. בגלל שלפי אותו עיקרון אשר הוצג קודם, הדבר יכול לגרום לכך שכוחה של המשותפת יגדל, ואם זה יקרה, למשל, על חשבון העבודה-מרצ, והציבור המתלבט בין האחרונים לכחול לבן יראה זאת, הוא יוכל לפחד שהעבודה-מרצ תיעלם מהמפה הפוליטית, וכך תיווצר תנועה של מצביעים הזולגים מכחול לבן לעבודה-מרצ (וממנה למשותפת), במה שיגרום לאיבוד מנדטים של גנץ (ושל השמאל-מרכז הציוני כולו).
קיימת מיסקונספציה חלקית לפיה קיימת מן משוואה מדומיינת הקובעת כי ככל שהמשותפת תקבל יותר מנדטים, כך יהיו פחות מנדטים שיתפזרו בין המפלגות האחרות, מה שגורם לכך שגוש המרכז שמאל גדל. המיסקונספציה היא חלקית בגלל שהמשוואה הזאת תיאורטית נכונה, אבל בפועל ככל שהמשותפת גדלה על חשבון המפלגות האחרות בגוש, הוא הופך ליותר חלש. וזה נכון שכחול לבן, העבודה ומרצ לא היו יכולות להוציא מהבית כמויות כאלו גדולות של מצביעים מהחברה הערבית אילו המשותפת לא הייתה קיימת; אך אם הייתה דרך לגרום לכך שרובם המתון של אותם מצביעים היו שמים בקלפי העבודה, זה היה יכול לגרום רק לטוב עבור הגוש והחברה הערבית כולה.
מילא המשותפת היו מנהיגים אחראיים כלפי המגזר אותו הם מתיימרים לייצג, אך הם מתעמרים בו. יומם וליל הם עוסקים בייצוג הפלגים הקיצונים של הפלשתינים, ובכך גורמים לקרע בין החברה הערבית לחברה הישראלית. יתרה מזאת, הם גורמים להרתעה מהציבור הערבי וגורמים לו נזק בל יתואר. הפרופגנדה שלהם בדבר הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה הופכת אותם ללא רלוונטיים עבור הפוליטיקה הישראלית. אם היו רלוונטיים, תמיכה שלהם מבחוץ הייתה נתפסת אצל חלק לא מבוטל מהעם כלגיטימית; אם לא היו מהללים מחבלים, או יותר נכון אם היו מגנים אותם, כנראה לא היינו פוחדים שיהפכו לראשי אופוזיציה; אם לא היינו מעלים על דעתנו שהם ייקחו סודות מדינה ויעבירו אותם לגורמים עוינים, אולי הייתה נוצרת לגיטימציה ציבורית לשיתוף פעולה עימם; אם היו מייצגים את הציבור הערבי ולא את הקיצונים מהגדה ומרמאללה, אולי דעת הקהל אפילו הייתה נוטה לקבל אותם כשרים, או לפחות כחברים בקואליציה ללא תיקים. אך דרכה של המשותפת מאוד ברורה: שיסוע החברה היהודית-ישראלית בחברה הערבית-ישראלית ובחברה הפלשתינית. מפלגת לית דין ולית דיין. בושה וחרפה.
