לממשלות ישראל יש מזה שנים פתרון קבוע וקל לכל נושא שאינן רוצות להתמודד איתו: הן זורקות אותו על בית המשפט העליון. מבחינתן זהו מצב של win-win: אם בית המשפט יקבל את עמדתן – מה טוב; אם לא – אפשר יהיה לפרוס ידיים השמימה ולומר שבית המשפט הוא שמנע את פתרון הבעיה. ואם מדובר בממשלת ימין, זה win-win-win: או שננצח, או שנאשים את בית המשפט או שנוכל להוכיח שוב שהוא השתלט על המדינה.

השיטה הזאת בולטת במיוחד בנושאי דת ומדינה. גיוס החרדים מתגלגל בבג"ץ כבר שני עשורים. דומני שבעיות הגיור עומדות לסגור שם עשור. מתווה הכותל גם הוא אינו צעיר לימים. וכאמור, זוהי השיטה של הממשלות בלא קשר לזהות העומד בראשן והמפלגה השולטת בהן. בניגוד לרושם שיש מי שמנסים ליצור, בג"ץ עושה כל מאמץ כדי שלא להיכנס לסוגיות כאלו. גלגולי התיקים הללו ודומיהם מראים בבירור כיצד הדיונים נדחים שוב ושוב, בתקווה שהמחוקק יאמר את דברו או שיושג הסכם. אבל מאחר שהרעיון הבסיסי הוא לא להחליט, לבסוף לא נותרת לשופטים ברירה אלא להכריע.

ההסכם הקואליציוני להקמת ממשלת נתניהו-גנץ יוצא דופן מבחינה זאת, שהוא מראש מגלגל תפוח אדמה לוהט לידי בג"ץ ומראש מטיל על השופטים את האחריות למקרה של פירוק הממשלה והליכה לבחירות. הדבר מצוי בניסוח הפתלתל הבא, בסעיף 8 שבתחתית עמוד 5:

"היה ובסמוך להשבעת הממשלה ועד תום תקופת החירום תהיה או תתהווה מניעה נוכחית או עתידית למינוי ראש הממשלה בנימין נתניהו ו/או ח"כ בני גנץ לתפקיד ראש הממשלה ו/או לתפקיד ראש הממשלה החלופי ומ"מ ראש הממשלה (לאחד או שני התפקידים באחת או שתי תקופות הממשלה), הליכוד וכחול-לבן מתחייבות שלא להציע כל מועמד חילופי לתפקיד ראש הממשלה וראש הממשלה החלופי בכנסת ה-23 ולא לתמוך בכל מועמד אחר. במקרה האמור, יפעלו הצדדים במשותף להביא את הכנסת לפיזור".

הניסוח הזה מזכיר לכאורה את האמירה על שילוב בין עורך דין לבין "הסנדק": אתם מקבלים an offer you can't understand. אבל בעצם, לכולם ברור מה נאמר כאן: אם בג"ץ יפסול את נתניהו – הולכים לבחירות. חד וחלק. נתניהו וגנץ אומרים בגלוי לאסתר חיות וחבריה: או שתאשרו את ביבי – או שהאחריות על מערכת בחירות רביעית תהיה עליכם, ואנחנו גם נגיד את זה לכולם.

כבר הסברתי כאן מדוע לדעתי לבג"ץ אסור להתערב בבחירת ראש הממשלה. אם מדובר בהטלת התפקיד בידי נשיא המדינה – הרי שלכאורה החלטתו אינה נתונה לביקורת שיפוטית. ואם מדובר ב-61 ח"כים כמו עכשיו – הרי שהתערבות שיפוטית תהיה רמיסה של ריבונות הכנסת ושל רצון הבוחר. אבל אין זה אומר, שמותר לבעלי העניין לאיים על השופטים. ממש לא.

תראו איזה win-win שוב יש כאן, בעיקר מצד נתניהו. אם בג"ץ ידחה את העתירות נגדו – הוא ייצא מנצח, ואף יוכל לומר שהצליח לכופף את השופטים. אם העתירות יתקבלו – כולנו יודעים מה יעמוד במרכז הקמפיין של הליכוד בבחירות לכנסת ה-24. ותראו איזה lose-lose יש מבחינת השופטים. אם ידחו את העתירות – יצהל הימין: השופטים נכנעו לנו, סוף-סוף יישרנו אותם, נעשה זאת שוב. אם יקבלו אותן – יהיו מטרה למתקפות ארסיות עוד יותר מכפי שהיו עד כה. על האדנים הללו נבנית ממשלת נתניהו-גנץ.

ייתכן שבג"ץ יידרש להתערב בעוד אחת מנקודות ההסכם: החוק הנורבגי. חוק זה קובע, ששרים יתפטרו מן הכנסת והבאים אחריהם ברשימה ייכנסו במקומם. (אגב: ההסכם מדבר על חוק נורבגי שיחול על שרים וסגני שרים – אך חוק יסוד הממשלה קובע שסגני שרים חייבים להיות חברי כנסת. עוד זלזול קטן בחוק ובכנסת). הרעיון ביסודו נכון וראוי: לא תהיה חפיפה בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, ויהיו מספיק חברי פרלמנט לאייש את התפקידים בו ובוועדותיו.

אלא שהפעם יש לגנץ בעיה. כחול-לבן המאוחדת קיבלה 33 מנדטים, אך כידוע רק 15 נציגי חוסן לישראל מצטרפים לקואליציה. ההסכם מאפשר לחמישה מן השרים ממפלגה זו להתפטר מהכנסת. אלא שהבאים ברשימת כחול-לבן הם: עדן רול (יש עתיד), יוראי להב-הרצנו (יש עתיד), מיכל וונש (תל"ם), עינב קאבלה (חוסן לישראל) ונעמה פרידמן (יש עתיד). כלומר, אם חמישה משרי גנץ יתפטרו – הסיעה שלו תקטן לפתע ל-11 ח"כים בלבד, בעוד סיעותיהם של יאיר לפיד ומשה יעלון יגדלו ל-22. זה כמובן אינו בא בחשבון מבחינת גנץ (וגם לא מבחינת נתניהו).

מה עשו? קבעו ש"לעניין רשימת מועמדים המורכבת מצירוף של מפלגות, ייראה כל מרכיב שלה לצורכי החוק הנורבגי כסיעה נפרדת, באופן שבמקום שר או סגן שר שיתפטר מן הכנסת, יבוא המועמד הראשון ברשימה שאינו חבר כנסת הנמנה עם מפלגתו של השר או סגן השר בהתאם לרישום שנעשה בעת אישור רשימת המועמדים לכנסת על-ידי ועדת הבחירות המרכזית".

אם החוק הזה יאושר, המשמעות תהיה שלכנסת ייכנסו לא מי שבמקומות ה-38-34 ברשימת כחול-לבן, אלא מי שבמקומות 37, 39, 40, 43 ו-45. האם דבר כזה יעמוד במבחן בג"ץ? ספק, אולי אפילו ספק רב. זהו חוק פרסונאלי ברור, שמטרתו להכניס לכנסת מועמדים מסוימים ולמנוע את כניסתם של אחרים. הוא עושה צחוק מרצון הבוחר, שהצביע בעד רשימה אחת – ופתאום נציגיו יהיו אחרים. חוק כזה יקשה בעתיד על איחוד רשימות, משום שכולם יחששו מתרגיל דומה. בקיצור: עוד אחד מהסעיפים הבעייתיים, בלשון המעטה, בהסכם הזה.

סעיף 24 להסכם מבטיח חגיגית ש"עם כינון הממשלה יחוקק חוק הגיוס על-פי הצעת משרד הביטחון וצה"ל". האם בכך יבוא הקץ למחלוקת שלמעשה התחילה את כל ההתדרדרות שהובילה לשלוש מערכות הבחירות? בכלל לא בטוח. ראשית, נתניהו הוא שחתום על ההסכם – ולא המפלגות החרדיות. שנית, ההסכם מדבר על כך שיעדי הגיוס ייקבעו בהחלטת ממשלה ולא בחקיקה, כך שיהיה הרבה יותר קל לשנות אותם.

שלישית, התמרוץ והענישה הכלכליים יחלו רק בשנת 2025 – ועד אז אלוקים גדול. רביעית, ההסכם מדבר על כך שבהמשך יכין שר הביטחון המיועד, גבי אשכנזי, "חוק חדש ומקיף בדבר גיוס לצה"ל ושירות לאומי בהתאם למיתווה רחב ועדכני התואם את צורכי החברה בישראל על גווניה ורבדיה בהסכמת סיעות הקואליציה". שני אלו יחדיו מלמדים, כי יש לממשלה חמש שנים להכין חוק חילופי המותנה בהסכמת החרדים.

המסקנה המתבקשת היא, שדי מהר גיוס החרדים שוב יחזור לפתחו של בג"ץ, שכידוע ביטל את חוק טל והורה לקבוע הסדר אחר – מה שלא קורה מאז 2012. והרי פתחנו בכך, שהבעיות הקשות של דת ומדינה נזרקות בסופו של דבר לבג"ץ.

ב-3 במאי אמור היה בג"ץ לדון בעתירות נגד חוק הלאום. סביר להניח שהדיון לא יתקיים במועד הזה, גם בשל הקורונה וגם בשל הקמת הממשלה החדשה. אבל יהיה זה מבחן חשוב מאוד ליכולתה של ממשלת נתניהו-גנץ לתפקד בנושאים משפטיים שנויים במחלוקת. האם הממשלה הזאת, שמחצית משריה לא פסלו קבלת תמיכה מהרשימה המשותפת, תעמוד מאחורי החוק כלשונו? האם תבקש להוסיף לו פסקה שתבטיח את שוויון האזרחים הערבים? האם תבקש לבטל אותו? אל תתפלאו, אם זה גם יהיה המשבר הגדול הראשון של הממשלה החדשה.