באוקטובר 2018 הציג המכון למחקרי ביטחון לאומי תוכנית פעולה לזירה הישראלית - פלשתינית. ההגיון שלה, נכתב במסמך, היה שישראל חייבת לפעול להקטנת החיכוך בשטח בעודה משמרת לעצמה את האפשרויות המדיניות להגיע להסכם, כשיתאפשר.
סעיף עיקרי במתווה קבע שישראל תשלים את גדר הביטחון ש"תסמן את תוואי ההיפרדות", תקפיא את הבנייה בהתנחלויות המבודדות, ו"תקבע שעד 20% משטח יהודה ושומרון הם אזור אינטרס ביטחוני (מרביתו בבקעת הירדן), אשר יישאר בשליטה ישראלית עד שתושג הסכמה על הסדרי ביטחון מספקים לישראל, ותקום ישות פלשתינית אחראית ומתפקדת". סוף ציטוט.
מעצבי המתווה התנאו בתמיכתם של כמה רמטכ"לים לשעבר, ובראשם
גבי אשכנזי ו
בני גנץ. דעתם של רמטכ"לים לשעבר נחשבת, אתם יודעים, גם אם לא אמרו כלום בכל השנים מאז שסיימו את תפקידם.
כמה שבועות לפני שפורסם, הוצג המסמך ל
יאיר לפיד ולי, ע"י נשיא המכון עמוס ידלין, אודי דקל ואשכנזי. היו לנו חילוקי דעות עם המתווה, למרות ששיקף עבודה רצינית, אבל זה כמובן לא הסיפור. אשכנזי לא אמר הרבה. בשלב מסוים הביע עלבון מחוסר ההתפעלות שלנו. "אז מה אתם רוצים, שלא נעשה כלום?" אמר. גנץ לא היה בחדר. איכשהו, גם זה לא מפתיע. אבל היה ברור שהמתווה משקף את דעתם.
אתמול קיבל נתניהו מאשכנזי וגנץ אישור בכתב לבצע את ההפך הגמור: סיפוח חד-צדדי של ההתנחלויות, שיגדיל את החיכוך בשטח - ועם מדינות כמו מצרים וירדן - ויחסל את האפשרות המדינית להסכם. מה שלפי תוכנית המכון היה אמור להיות בשליטתנו הביטחונית עד להקמת מדינה פלשתינית יהיה עכשיו ישראל לנצח נצחים.
לא פלא שיריב לוין הצטלם אתמול מחייך לרווחה: לא רק את בית המשפט אישרו לו אתמול שני הרמטכ"לים לשעבר לחסל, גם את סיכויי ההיפרדות מהפלשתינים. ללוין, אגב, אין לי שום טענה. זו אמונתו המוצהרת.
יומיים לפני שהוצגה תוכנית המאה בוושינגטון, התכנס הקוקפיט של כחול לבן, זכרו ממש לא לברכה, לדון בעניין. שלושה אנשים בחדר היו נגד סיפוח חד-צדדי: לפיד, גנץ ואשכנזי. בוגי יעלון היה בעד, ארבעה ימים אחר כך התכנס אותו פורום: יאיר נשאר נגד, בוגי נשאר בעד. ככה זה ביחס לנושא שבלב הוויכוח שלנו כבר 53 שנים. יש לך דעה שאתה לא משנה בארבעה ימים.
אבל בני וגבי שלנו, שבעים שנה של ניסיון ביטחוני ועמוד שידרה של רמטכ"לים? התהפכו כמו חביתות. נסיעה אחת לוושינגטון וחשש שאיזה ציבור מדומיין שבקולותיו חשקו חושב אחרת, העיפו אותם 180 מעלות מאמונתם הבסיסית, שבאה לידי ביטוי בתמיכה במסמך המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובעמדה שנקטו לפני פחות משבוע.
הייתה לי אז שיחה לא פשוטה עם אשכנזי. בשלב מסוים שאלתי אותו מה דעתו האמיתית בעניין. הרמטכ"ל לשעבר גימגם. לא פלא: שמונה שנים מסיום כהונתו, פעם ראשונה שמישהו דורש ממנו להביע דעה. בסוף אמר לי שצריך לנצח בבחירות.
מה עשיתי, אתם שואלים בצדק? אמרתי בכל מקום את עמדתי - התנגדות מוחלטת לכל צעד חד-צדדי. הבהרתי בתוך החדר מה אעשה אם הנושא יגיע להצבעה. לא הייתי לבד. מי שמכיר יודע, שאם הסיפוח היה מגיע להצבעה לפני הבחירות, כחול לבן לא הייתה מגיעה אליהן בחתיכה אחת.
מה בני גנץ עשה כדי להתמודד עם המצב הזה? מה שבני תמיד עושה. כלום. כרגיל, גם היה לו מזל: בסוף,
ג'ארד קושניר והעולם הערבי גאלו אותנו. לא הייתה הצבעה על הסיפוח.
סיפור ההתהפכות פורסם בתקשורת. איש לא שם לב. מיליון ומאתיים אלף איש רצו לנצח, כדי להציל את הדמוקרטיה. אם צריך בשביל זה להתעלם מזה שמנהיג האלטרנטיבה וסגנו בחוסן ישראל לא מסוגלים להביע עמדה בעניין כה מהותי ולדבוק בה, נתעלם.
אלה שני האנשים שנתנו אתמול לנתניהו, האיש שלא ניצח בבחירות שלוש פעמים, את ההישג הפוליטי של חייו:
ממשלה בשליטתו מלא מלא, זכות החלטה או סינדול של המעט שהשאירו בידיהם, חסינות מהדחה עד תום משפטו ויכולת להשפיע על זהות שופטי העליון אם יגיע לשם בערעור, וכל התפקידים הביצועיים האמיתיים בישראל, בוודאי ביחס לקורונה.
אלה שני האנשים שיהיו חתומים על חיסול הסיכוי להסדר, הרבה יותר מביבי ומיריב לוין.
