בשבוע שעבר (22.4.20) פורסם ב-News1, כי שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית, מייחס לראש לשכת עורכי הדין,
אבי חימי, "ניסיון למחטף, ולא בפעם הראשונה" בנוגע לרפורמת תקנות סדר הדין האזרחי החדשות. קראתי בפליאה את הדברים שכתב נציג הרשות השופטת לשר המשפטים,
אמיר אוחנה. עם כל הכבוד לשופט עמית (שופט ידען וחכם), שעתיד להתמנות בעוד שלוש שנים לפי שיטת הסניוריטי לנשיא ביהמ"ש העליון, לדעתי הוא אינו מוסמך להתערב בשאלת כניסתן לתוקף של התקנות החדשות. במדינה מתוקנת ודמוקרטית כשלנו - זו בוודאי ציפייה לגיטימית משופט (בפרט, משופט בעליון) לשמור על גבולות הסמכות הנתונה לו.
אכן, השופט עמית הוא יו"ר הוועדה לבחינת התקנות החדשות. איש אינו חולק על כך. אולם, הוועדה סיימה זה מכבר את עבודתה. המלצותיה הוגשו לבחינתו של הגורם המוסמך (שר המשפטים) והן הפכו לתקנות (בתקופת השרה דאז,
איילת שקד). לוועדה, לא כל שכן ליו"ר הוועדה, אין שום סמכות להתערב בשאלת מועד כניסתן לתוקף של התקנות החדשות. זוהי סמכותו הבלעדית והייחודית של השר הממונה על ביצוע חוק בתי המשפט ועל התקנת התקנות לביצועו (סעיף 109 לחוק בתי המשפט).
לעומת זאת, ציבור עורכי הדין הוא בוודאי צד רלוונטי (שכן הוא עלול להיפגע ממועד תחולת התקנות החדשות) והוא בוודאי רשאי-גם-רשאי לבקש מהשר לדחות את כניסתן לתוקף בשל מצב החירום במשק. אגב, סעיף 3 לחוק לשכת עורכי הדין מסמיך את הלשכה לחוות את דעתה על חקיקת משנה ולפעול להגנת ענייניהם המקצועיים של הלשכה ולטובת צורכי חבריה. לכן, אך טבעי הוא שראש הלשכה (שנבחר על-ידי חברי הלשכה) יפנה לשר בבקשה לדחות את כניסתן לתוקף של התקנות החדשות, וזאת במטרה לאפשר לעורכי הדין להיערך כנדרש לקראתן.
למרבה הצער, זו אינה הפעם הראשונה שבה השופט עמית בוחר לחטוא במודע בעירוב סמכויות. כך היה בעת כהונתו בביהמ"ש המחוזי בחיפה (ת"א 348/03), כאשר הוא "ביטל" במחטף הלכה ותיקה של ביהמ"ש העליון (ע"א 37/59), הנוגעת לסמכותן העניינית של הערכאות הדיוניות. בזמנו, חברו של השופט עמית (השופט
רון סוקול) קרא אותו לסדר על כך שהוא פוסק בניגוד להלכה מחייבת של ביהמ"ש העליון (ע"א 3405/06), אך גם זה לא עזר. בסופו של דבר, השופט עמית "ביטל" את הלכת שמש אף שהוא עצמו קבע שהיא ההלכה המחייבת.
לימים, כאשר השופט עמית כבר כיהן בביהמ"ש העליון, קבע הנשיא
אשר גרוניס (רע"א 3749/12) כי שופטים שהכריזו על ביטולה של הלכת שמש פעלו באופן המהווה "הפרה ברורה של ההוראה שבסעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה". הנשיא גרוניס הסביר כי "מי שנפגע מכך, בראש ובראשונה, הינו ציבור המתדיינים הנזקק לשירותיה של מערכת המשפט, ועל כך יש להצר". בכך הייתה ביקורת קשה (ולא כל כך סמויה) של הנשיא גרוניס על השופט עמית.
דוגמה נוספת לתפקודו של השופט עמית נוגעת לחוסר העקביות שלו לגבי עמדתו המשפטית בנושא הסיווג הנכון של חיסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט: חיסיון יחסי (רע"א 5806/06) או חיסיון מוחלט (ע"א 407/73)? במחוזי בחיפה, השופט עמית הזדרז לקבוע, כי מדובר בחיסיון מוחלט ללא סייגים (ת"א 688/02; ת"א 588/07). לעומת זאת, בעליון הוא משום מה התחרט וקבע, כי יש להותיר את הסוגיה "בצריך עיון" (רע"א 6171/17; רע"א 3670/19; רע"א 4263/19).
דוגמה שלישית ואחרונה לזגזוג של השופט עמית היא פרשת סרן ר' ו
אילנה דיין. בערעור לביהמ"ש העליון (ע"א 751/10) השופט עמית הפך את פסק דינו של המחוזי בירושלים וקבע, כי די ב"אמת לשעתה" כדי להקים את הגנת "אמת דיברתי". ואולם במסגרת הדיון הנוסף (דנ"פ 2121/12), השופט עמית חזר בו מעמדתו ואימץ את גישתו של הנשיא גרוניס שביטל את הלכת "אמת לשעתה". השופט עמית הסביר: "כעת, לאחר שחזרתי ועיינתי בטיעוני הצדדים, בפסק דינו של הנשיא גרוניס ... אקדים ואומר כי מצאתי לשנות את דעתי לגבי הגנת אמת לשעתה ... בשורות הבאות אנמק את עמדתי הנוכחית, אשר 'לוקחת צעד לאחור' בסוגיה של אמת לשעתה".
בקיצור, אולי כדאי שהשופט עמית (המכונה בפי המשפטנים "הנזיקיסט") לא יתערב. כאשר הוא "ביטל" את הלכת שמש, הוא פגע בציבור המתדיינים; כאשר הוא לא היה עקבי בהחלטותיו בסוגיות של חיסיון הכנה לקראת משפט והגנת "אמת דיברתי", הוא פגע בעיקרון הוודאות המשפטית; כעת, כאשר הוא מבקש (ללא כל סמכות) להתערב במועד כניסתן לתוקף של התקנות החדשות, הוא פוגע בציבור עורכי הדין.