לֹא רִגְעֵי שְׁנַת, טֶבַע, וַחֲלוֹמוֹת יִמְתָּקוּ, רַק רֶגֶשׁ בְּךָ אֶרְאֶה וְסַעֲרוֹת הַקְּרָב:
כך שר משורר הטבע הנפלא שאול טשרניחובסקי.
הטבע הוא הר געש של סערה ורגש, וכקוראי שירה לא פעם נפעמנו משירה נשגבת של משוררים ומשוררות שהפליאו להעניק לנו שירה כה מרוממת רוח. שירה זו שראו בה שירה אקופואטית ביקשה לשאוב תעצומות נפש מן העצים, מן המשברים, מן השדות הצומחים.
שירתה של איריס כליף מחוללת בשדות ובימים, מתנה אהבים עם הטבע, עם הדולב, עם נהרות הרוח. מחול השירה שלה מקסים ומהפנט. בשער האחורי של הספר 'ירח בר', ספר שיריה של איריס כליף, יש הפנייה לסיפורה האישי: הניצחון שלה על האנורקטיות. המאבק שלה לחיים ולשלמות.
אין ספק, שהשירים חושפים מאבק עז, תהליכים של השתנות, חיפוש שכולו צימאון וארוטיקה, גישוש באפלה אחר נתיבי חיים. המוטיבים שואבים מן הטבע: "חיים", "נשימה", מקורות מים, "רקמת אהבה" - יסודות אלה חוצים את שירי הספר.
הנה דוגמה מעוררת השראה:
"ובאוקיינוס גופי
אלוהים
מחולל
שדה של אהבה
ואני נגועת האהבה
מוצפת נשימות". עמוד 34.
וכך נמצא בין שורות שיריה ביטויים של זרימה ובקשת
חיים כמו
'תנועת הנחלים',
'מפל העולם' - עמוד 25.
המשוררת מודעת לכך שגופה חולה והיא נאבקת בכוח שירתה הבראשיתית לתת לגופה מרפּא, להעניק לה מעוצמת הטבע, מגעש הגלים והים, מזרימת הנחלים, מחום השדות הפוריים.
כך בשירה בעמוד 24 היא כותבת:
"לגופי הכּווי מספיג אהובי
עֵדן הים
כשלהבת כחולה
אני דולקת לעיניך אהבה
ונטיף הרוח ניתַך
כשֵבֶר". כבר במבט ראשון אנו עדים ליכולת של הטבע להכיל ניגודים, לחולל תהליכים של התפוצצות אנרגיה, השתנות קוסמית -
'עדן הים' מתנגש ב
'שלהבת כחולה', ו
'נטיף הרוח' עובר תהליך של תמורה חשמלית - הנטיף ניתך - והמפגש המרטיט חושף את הכאב, ההתמזגות הופכת לשבר.
המשוררת שתוארה בתחילת השיר כיצור לא שלם, כ'גוף כווי' מבקשת לשאוב כוחות מן המים והאש, להיות ניתכת וניצתת. מחול החשמל הבוער של המשוררת האוהבת, המשתוקקת לאהבה - הופך בחלק מן השירים למחול מיתי, כמעט דמוני, משל הייתה נימפת מים המייחלת לאהובה. האוהב הוא זה שיעניק כוחות שאבדה לו, שישיב לה חיים. המוטיבים של הנשימה והמים והצפת הרגשות, מתחברים למעשה האהבה.
גם בשירים ארוטיים כה עזים - האוהב והאהובה - הם חלק מכוחות הטבע, יונקים מן הזרימה של הטבע, מן החיים בו, מן הנשימות המפכות בו ומעניקות לו את הכוחות הבראשיתיים הנצחיים.
החתירה למגע עם הטבע היא תהליך קוסמי ומטורף של כלים שלובים: המשוררת מקבלת כוחות מן האדמה והמים והנשימות. נמצא בשירים של איריס ביטויים שמעידים על כך שחלקי הטבע מעוררי החיים נספגו בה, שינו אותה. או זו דרך לתאר את ההתגברות על האנורקטיות. ניכר כי שמה איריס מעניק לה תחושה שהיא חלק מן האדמה והטבע.
"בענף אדמתי
עיניך יביטו"... עמוד 37.
אותו תהליך של התכה ומיזוג בין אדם לטבע, מקבל טרנספורמציה גם בין המשוררת לאהוב שלה.
"בנהר שמים אני צונפת לעיניך כתום שחר/ ותפילת האדמה החרישה קול"... עמוד 16. תהליכי אורגניים עוברים על זוג האוהבים, הם פושטים צורה ולובשים צורה.
"אני פושטת מלבושיי
ובסלע גופך
שפתיי הלוחכות אהבה
הלילה נוטפת בפרדס ליבך
נשימה".
ככלים המכילים זה את זה - שואבת האהובה מעיינות חיים מן האהוב. הדמות המפכה בה מעניקה לה כוחות חיים -
'כדולב עירום' ובהמשך אותו שיר מוצג האוהב הזורם בחייה
'כמי נחל'. עמוד 51. קונצרט של טבע במלוא החושניות: עצים ומים ונשימות והתגלמות של הטבע - סלעים, פרדסים. שאול טשרניחובסקי, כותב 'לא רגעי שנת, טבע' ואילו חזה במחול הסערה שיש בטבע האלוהי בשירי איריס כליף, היה קם לקוד לה. איזו שירה מסעירה וחושנית, אקו פואטיקה במיטבה!
אתה קורא בשיריה של איריס כליף - עומד משתאֶה מול הטבע המפיח חיים באדם, מגלה בו חולשות ותעצומות, הופך להיות כוח היולי של יצירה ונשימה, מרפא נפשם וגופם של בני אנוש - ואתה נזכר בשירו של טשרניחובסקי, והנה לדוגמה בית מתוך השיר הנצחי 'לא רגע שנת, טבע'.
כִּי תֶּאֱבַל נַפְשִׁי, וּפְצָעַי יִזְעָקוּ, תִּקְווֹתַי תִּבֹּלְנָה כְּשׁוֹשָׁן בַּסְּתָו אָנוֹדָה לִמְקוֹם שָׁם מִשְׁבָּרִים יִנְאָקוּ לִמְקוֹם צוּקָיו יָרִים צוּר אַדִּיר וְשָׂב. והנה שירתה של איריס כליף נסחפת עם החורש והנחלים כדי לינוק חיים:
...אנוכי הבוערת מכאובים"
לילית זהב, מניצה בחורש רוחות
ובסחף נחלים" וסיום השיר מוביל אל המַרְפא ושאיבת החיים:
"לגופי הנאֱסף
יונקת"... עמוד 58. הכיוון האקופואטי של איריס כליף ייחודי ומשתלב עם תפיסת עולמו של שאול טשרניחובסקי. מרבית השירה האקופואטית בחרה בכיוון של הגנה על הסביבה. נמצא משוררים ומשוררות רבים כותבים ברוח הדברים, שכתב
נתן זך בשירו המוכר 'כי האדם עץ השדה'. נתן זך שר בשירו הידוע כך:
"כי האדם עץ השדה/ כמו האדם גם העץ צומח/
כמו העץ האדם נגדע.../ כי האדם עץ השדה". התפיסה הראשונית של זהות בין האדם לעץ ולטבע אכן נספגת בשירת איריס כליף, אבל שלא כמוה רוב המשוררים בחרו בדרך של הגנה על הסביבה. ראינו זאת בשירה של סבינה מסג, המשוררת שיר אהבה לכינרת, כמי שעומדת על המשמר לבל יפגעו בה:
אֲנִי הַמְּרַגֶּלֶת שֶׁלָּךְ/ סבינה מסג
אֲנִי הַמְּרַגֶּלֶת שֶׁלָּךְ, כִּנֶּרֶת"
זָכִיתִי בַּמִּכְרָז לְהִתְיַצֵּב פֹּה מִדֵּי בֹּקֶר לְהַקְשִׁיב הֵיטֵב".
שיריה של איריס כליף מייחלים, שהטבע ייתן לה כוחות וחיים ברגעים של משבר וחולשה, שייתנו לה כוח כאשר התקוות נובלות. ונסיים בשיר כזה של איריס:
הלילה הבורא, משלח לנפשי הפצועה
שרף אהבים
ובגלימת השקט
צונף עיניי
ובנחל גופי, מכונן
רוך אהבה
אני הנודדת פחדיי, בגשם המעובה
סופחת
ולגופי העירום, מעטה,
שמלת שמים
והים מציף לעיניי
נטף
אור".
/B>
אור ונטפים וכוחות רוחניים - זו דרכה של איריס כליף להנחיל לנו את האמת שלה, עד כמה יש הרמוניה בין נפש האדם לבין הכוחות המפכים בטבע. זו דרכה לנצח, ניצחון של הגוף של הרוח כאחד.
