בפרשת השבוע שלנו יש 124 פסוקים. זה נתון שמעניין את בעלי הקריאה כדי לשער איזה מאמץ יידרש מהם לקרוא את הפרשה בציבור, אבל כאן אנחנו מתעניינים בחלוקה הפנימית, וממילא הרעיונית, של הפרשה. חמישים ושבעת הפסוקים הראשונים דנים בהוראות לכהנים; שעליהם להיזהר מטומאה, עם מי אסור לכהנים להתחתן, איזה כהן רשאי לעבוד בבית המקדש ואיזה כהן מנוע מעבודה בקודש, מי רשאי לאכול מבשר הקרבנות וכן הלאה. אחר כך פרשת המועדות; ארבעים וארבעה פסוקים שבהם מצווה לנו התורה את כל המועדים הקדושים ברצף, זה מתחיל בשבת, עובר לפסח, קרבן העומר וספירת העומר, חג הביכורים, ראש השנה, יום כיפור וסוכות.
ובאמצע פרשת המועדות, אחרי ההוראה להקריב בחג הביכורים מנחה מהתבואה החדשה, פתאום תזכורת למצווה שלכאורה לא שייכת לכאן (ויקרא כג): [כב] וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. המפרשים תוהים בשאלה מדוע חוזרת כאן התורה על מצווה שכבר ניתנה בפרשה הקודמת (יט, ט) ובאותן מלים. רש"י מצטט מחז"ל שני הסברים, הראשון: חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין. אבל ההסבר הזה כנראה לא מספיק אז הוא מביא הסבר נוסף: אמר רבי אבדימי ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכיפורים וסוכות מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו.
ובעשרים ושלושת הפסוקים האחרונים בפרשה, חזרה על מצוות נר התמיד ועריכת לחם הפנים במקדש בכל שבת והחתימה בסיפור קשה אודות סכסוך שכנים שהדרדר עד כדי (פרק כד): [יא] וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל... מעשה שעונשו הוא מוות. רצף כזה של נושאים בפרשה אחת, מן הקצה של קדושת הכהנים וקדושת עם ישראל עד הקצה של עונש מוות על חטא חמור, הוא די חריג, והשאלה היא מה הוא בא ללמד אותנו? עמדנו כבר בעבר על כך שהפרשה הזאת עניינה הוא חינוך וזה מפורש בפסוק הראשון (פרק כא): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.
חיבור אל העל שכלי
רש"י מסביר את כפל השורש 'אמר' בפסוק: אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. בפשט הפירוש הוא שהגדולים ישמרו על ערנות חינוכית ביחס לקטנים וזה מתחיל דווקא בעניינים שהם על שכליים: לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. טומאה וטהרה, שכמוסבר (גם) במסגרת זו פעמים רבות בעבר ומצוטט מהרמב"ם, אין להן הסבר שכלי אלא שזו גזרת הכתוב. וזהו היסוד של החינוך היהודי, לדעת שאנחנו לא יודעים, שיש עניינים נעלים שאולי לעולם לא נבין אבל דווקא בהקפדה עליהם, דווקא בקבלת העל שכלי, בקבלת המופשט כנתון נוכח, מתקיים הקשר בינינו ובין הקב"ה. אלא שהחיים אינם אמורים להסתכם בשאיפה אל העל שכלי, החיים מתקיימים בעולם גשמי שבו צריכים גם לדאוג לקיום הגשמי כפשוטו.
אז איך מחברים בין הקצוות? לזה באה פרשת המועדות בהמשך ישיר, להורות לנו את הדרך להחדיר את הקדושה, את העל שכלי אל תוך החיים הגשמיים. שמירת השבת והחגים מזכירה לנו, בכל מועד לפי עניינו, את הקשר התמידי שלנו עם הבורא שברא את העולם בשישה ימים ובשביעי שבת, זו השבת שלנו. הפסח מזכיר לנו שהוא אשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים ואח"כ סופרים ארבעים ותשעה יום עד לקבלת התורה ביום החמישים, חג הביכורים. בשלב הזה אנחנו עלולים להתבלבל חלילה ולחשוב שדי בהקפדה מירבית על שמירת המועדים כדי לשמר ואף לחזק את הקשר עם הבורא יתברך, וכדי למנוע את הטעות הזאת באה התזכורת בדבר מתנות עניים דווקא כאן, לומר לנו שנתינה לעניים היא שוות ערך לנתינה למקדש.
מכאן עוברים לראש השנה, יום בריאת אדם הראשון, היום בו אנחנו מחדשים את קבלת מלכותו יתברך עלינו ועל כל העולם ואח"כ יום כיפור, הזדמנות להתחיל מחדש, להתנקות מכל הלכלוכים שדבקו בנו בשנה החולפת ולפתוח דף חדש, נקי. וחותמים בחג הסוכות, ישיבה ב"צלא דמהימנותא" צל האמונה כפי שמכנה הזוהר הקדוש את צל הסוכה. בכך חוזרים אל הפתיחה, אל העל שכלי. שכן זהו עניינו של חג הסוכות, להזכיר לנו את הארעיות ואת חוסר הוודאות לגבי המחר, כפי שחוו אבותינו במדבר, ושאף על-פי כן אנחנו מאמינים ובוטחים בבורא עולם שיביאנו אל חוף מבטחים. ובע"ה זה יקרה בגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.
דומה כי זהו סוד קיומו של עם ישראל, החיבור אל העל מודע באמצעות הדבקות בתורה ומצוותיה, למרות שלא את הכל מבינים, ומתוך כך חתירה מתמדת לתיקון העולם במלכותו יתברך. ואנחנו כבר קרובים מאוד לתכלית הזאת, עוד מאמץ קטן של התחזקות באהבת ישראל ואחדות ישראל, והגענו.
