כבנימין זאב הרצל - לא היה

אנחנו מציינים היום את "יום הרצל", במלאת 160 שנה להולדתו של בנימין זאב הרצל, המנהיג שהניף את דגל התחיה הלאומית של עמנו.

איך לא קם לעם היהודי, עתיר הכישרונות הגדולים, מנהיג לאומי, מדינאי כזה (להבדיל ממנהיגים דתיים, רוחניים ועוד) במהלך כל השנים הארוכות של חושך הגלות?

ומה היה ייחודו של הרצל כמנהיג, שאפשר לו להטות את הזרם ההיסטורי?

הרצל היה פנומן. בראש ובראשונה - בהספק.

הקונטרס "מדינת היהודים" פורסם ב-1896. ב-1904 נפטר הרצל, בגיל 44 בלבד. כלומר - כל פעילותו הציונית הענפה: הקמת הציונות כתנועה פוליטית, הקונגרסים הציונים, הפעילות המדינית, הכלים המעשיים שהעמיד לרשות התנועה הציונית - כל אלה התרחשו בתקופה של שמונה שנים בלבד.

שנית - מגוון יוצא דופן של כישורים ויכולות.

בין המנהיגים הפוליטיים יש כאלה המצטיינים בחזונם ובאידיאולוגיה המתווה דרך להמונים. ביניהם - המוכשרים ביותר הם פורצי הדרך, הסוללים דרך חדשה.

אחרים מתברכים בכישרון - המעשה, בבניין הכח, ביכולת להפוך רעיון לתוכנית עבודה ולשנות את המציאות בפועל.

בהרצל היה מהכל.

הוא הציב רעיון מהפכני ששלהב את דמיונם של המוני היהודים בארצות השונות ומיד ניגש לברוא יש מאין את כלי הביצוע להגשמתו. הוא ידע לשרטט באופן בהיר את ה"מה", את ה"לאן", ואת ה"איך".

כשפרץ את הדרך עם "מדינת היהודים" הוא עמד במבחן שבו עומדים כל המנהיגים שמציבים חזון חדש ומהפכני לשינוי המציאות: מבחן הלעג. ההתנגדות, הלגלוג והביטול הגיעו מכל הכיוונים ובעיקר מקרב בני עמנו: אורתודוקסים וחילוניים, סוציאליסטים ושמרנים.

אבל מולם התרומם, כמעט בן לילה, נחשול ענק של התלהבות עממית, אותנטית, של יהודים פשוטים. על כך העיד הרצל בנאום בלונדון, זמן קצר אחרי פרסום "מדינת היהודים" (1896): "קריאת - הסכמה בקעה ועלתה בכוח אדיר מכל המקומות שבהם סובלים היהודים. אני עצמי לא ציפיתי להתלהבות מרובה כל-כך, ומשום כך החלטתי ללכת הלאה בדרך המעשה... מדינת-היהודים אינה עוד בבחינת חלום בודד של יחיד, אלא שבני אדם מרובים בלא מספר שותפים לרעיון זה... ומחר ידע כל העולם שהיהודים רוצים שתהא להם מדינה משלהם".

משראה הרצל שהרעיון בטא כמיהתם של יהודים רבים - הוא ניגש למלאכת הביצוע. כמעט כל דבר משמעותי הוא עשה בעצמו, באופן אישי, ואף שעבד לצורך כך את ממונו. הרצל יצר תקדים מדהים של תנועה לאומית בינלאומית. לא רק תנועה רעיונית, אלא תנועה פוליטית המתכנסת וקובעת את דרכה באמצעות הקונגרסים הציונים (שהראשון שבהם התכנס בבאזל ב-1897). בכך יצר כלי מאחד ומחבר לרצון פוליטי אחד, שהצליח להתגבר על הפיזור הטריטוריאלי והלשוני של העם היהודי.

לא פחות מדהימה הייתה העובדה שהצליח בגיל צעיר (באמצע שנות ה-30 לחייו) ומבלי שייצג ישות מדינית לקיים פעילות מדינית ודיפלומטית ברמה הגבוהה ביותר ולהיפגש עם מנהיגי עולם ומעצמות (דוגמת הקיסר הגרמני והסולטן העותמני). זאת, כדי לנסות ולרתום אותם להגשמת הרעיון הציוני. בתקופה קצרה הוא בנה כלים מעשיים רבים (דוגמת הבנק להתיישבות היהודים והקרן הקיימת לישראל) למימוש חזונו.

אין תימה, אפוא, כי עם פטירתו התנועה הציונית נחלשה מאוד, בתקופה גורלית לעמנו. רבים סבורים בטעות, כי הציונות של הרצל הייתה מנותקת מהיהדות. חלקם מסלפים בזדון. אחרים - בהשפעת רעיונות בהם השתעשע הרצל בגיל צעיר בטרם סלל את המסלול הציוני.

הדברים הפוכים מהאמת וחשוב מאוד לנצל מעמד זה כדי להציג את העובדות לאשורן, ורצוי שאף במילותיו, של הרצל עצמו. בנאומו בקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897) הכריז הרצל, כי "הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו לארץ- היהודים". עוד קודם לכן, ב"מדינת היהודים" (1896) כתב "רק אמונתנו העתיקה היא שעמדה לנו לעשותנו לעם אחד".

בנאום בוינה (1896) הדגיש את כוחה הלאומי המגבש של היהדות: "מעשי האכזריות של ימי הבינים היו משהו בלתי- נשמע, ובני אדם, שידעו לעמוד בכל העינויים, ודאי היה בהם משהו חזק מאוד, הייתה בהם אחדות פנימית, שאבדה לנו. דור שגדל שהוא מרוחק מן היהדות הוא משולל אחדות זו ואינו מסוגל להתחשב בעבר שלנו כמו שאינו מסוגל לצפות לעתיד. משום כך, אנו צריכים לחזור למחנה היהדות ולא ניתן עוד להשליך אותנו מתוך מעוז זה".

לתנועה הציונית היו מנהיגים גדולים. ריכוז יוצא דופן מבחינה היסטורית של מנהיגים בעלי שיעור קומה בתקופת - זמן קצרה יחסית.

אבל כהרצל - לא היה.
לא בסלילת הדרך הלא חרושה.
לא באומץ- הלב.
לא במגוון הכישרונות.
לא בעוצמת החזון ולא בכושר - המעשה.

יהי זכרו חרוט לעד בלב האומה.