1. מיכאל ביטון יהיה שר במשרד הביטחון, כדי להקל על בני גנץ בעומס תפקידיו: ראש הממשלה החלופי, שר הביטחון, יו"ר כחול-לבן, חבר כנסת. ראשית נעיר, כי ניתן ללמוד רבות מכך שגנץ מוותר דווקא על חלק מדרישות התפקיד הממלכתי החשוב ביותר שלו, ולא זז מילימטר מהתפקידים המפלגתיים. סדר העדיפות שלו ברור.

שנית, וזה העיקר. ביטון הוא סרן במילואים בגולני, ובזה מסתיימים הידע והניסיון הצבאיים שלו. יש לו תואר ראשון במדעי ההתנהגות, תעודת הוראה ותואר שני בניהול מלכ"רים. הוא עסק בפעילות חברתית, היה מנהל מתנ"ס ירוחם, מנהל אזור בסוכנות היהודית, מנהל תכנון ופיתוח של מגבית קנדה בישראל ובשנים 2018-2010 עמד בראש מועצת ירוחם. בדרך היה חבר במפלגת העבודה ובמפלגת אחי הכושלת ומשם הגיע לחוסן לישראל.

בהחלט פעילות ראויה לברכה מכל הלב, אך מה הקשר בינה לבין חמאס והרש"פ, חיזבאללה ואירן, כיפת ברזל וה-F35, סוריה וטורקיה? כלום ושום דבר. לביטון גם אין שום ניסיון ברמה הממלכתית; הוא חבר בכנסת מאז השנה שעברה, וכידוע לא הייתה שום פעילות בבית המחוקקים שלנו בתקופה הזאת. אז או שגנץ שם את ביטון בתוך פסאדה, או שהוא מפקיר את ביטחון ישראל.

2. מירי רגב תהיה חברה בוועדה למינוי שופטים. מירי רגב, שהיכולת שלה להגיע להבנות ופשרות היא אפס. מירי רגב, שהחלה את טרום-דרכה במשרד התחבורה בהפרת חוק. ברור לחלוטין למה היא שם: היא תהיה ידו הארוכה של בנימין נתניהו. בשנתיים הקרובות צריך למנות לפחות שלושה שופטים לבית המשפט העליון (אם לא יהיו גם פרישות מוקדמות), ולשם כך יש צורך בשבעה מבין תשעת הקולות בוועדה. לנתניהו, דרך רגב, יהיה וטו על המינויים. נאשם בפלילים יבחר את שופטי העליון.

3. אמיר אוחנה הוא זרועו הארוכה של נתניהו במשרד לביטחון פנים. בקדנציה הקצרה שלו במשרד המשפטים, הראה אוחנה שהוא (לצד יאיר נתניהו) הקול שלוח הרסן של נתניהו, האיש שאומר את מה שראש הממשלה באמת חושב אבל אינו יכול לומר בעצמו. כעת האיש הזה ימנה את המפכ"ל, יוכל להזיז את ראש אגף החקירות ואת מפקד להב 433, יוכל להביע דעה פומבית על חקירות שמתנהלות (הצוללות) ולא מתנהלות (המימד החמישי), יוכל לפגוע בתקציביהם של גופי חקירה.

4. דוד אמסלם יהיה השר המתאם עם הכנסת וגם המופקד על מערך הסייבר, ישראל דיגיטלית, נציבות שירות המדינה ורשות החברות הממשלתיות. מה הקשר בין הדברים? אין ולו קצה-קצהו. אבל נתניהו צריך היה להמציא משהו שישכנע את אמסלם להיכנס לממשלה - שהרי בלעדיו אנחנו אבודים - וברא עוד יצור כלאיים. על הדרך, נתניהו יוכל לשלוט במינויים בחברות הממשלתיות - שכן גם אמסלם הוא עושה דברו.

5. בנימין נתניהו היה סגן שר החוץ בוועידת מדריד באוקטובר-נובמבר 1991, והוא בוודאי זוכר את המחלוקת הקשה סביב ייצוג הפלשתינים בוועידה. פורמלית נציגיהם היו חלק ממשלחת ירדן ולא אנשי אש"ף, אם כי הכל ידעו מי באמת נותן להם את ההוראות. ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, הגיב: "אני לא יכול להגיד להם עם מי לדבר בטלפון".

לא יעזור שום הסדר ניגוד עניינים שייעשה עם נתניהו, ולא רק משום שעל-פי כתב האישום נגדו - הוא הפר ברגל גסה את ההסדר לגבי בזק ושאול אלוביץ. לא יעזור בעיקר משום שאיש אינו יכול למנוע ממנו לדבר עם רגב, אוחנה ואמסלם ולומר להם מה הוא רוצה שיעשו בנוגע לשופטים, הקצינים והמנכ"לים. ושיהיה לכם ברור: זה בדיוק מה שיקרה. זו בדיוק הסיבה שהוא שם שלושה פודלים צייתנים בצמתים הללו.

6. הליכוד מתגאה ובצדק בכך הוא המפלגה הגדולה ביותר בארץ מבחינת מספר החברים, ואחת היחידות בהן נערכות בחירות מקדימות הן לראשות הרשימה והן להרכבה. אבל מה כל זה שווה, אם ברגע האמת - הדבר היחיד שקובע הוא הנאמנות לראש המפלגה?

נכון לשעת כתיבת שורות אלו, האיש מספר חמש ברשימה (גדעון סער) והאיש מספר תשע (ניר ברקת) נמצאים מחוץ לממשלה - סער משום שהעז להתמודד מול נתניהו ולקרוא עליו תיגר, ברקת משום שהוא האדם המתאים ביותר לתפקיד שר האוצר והרי לא זה קנה המידה. נתניהו גם מינה לשרים את אמיר אוחנה (מקום 21), דודו אמסלם (מקום 19), אופיר אקוניס (מקום 16) וזאב אלקין (מקום 12), והותיר בחוץ לא רק את סער וברקת, אלא גם את אבי דיכטר (מקום 11), צחי הנגבי (מקום 15) ויובל שטייניץ (מקום 17).

בחירה על-פי נאמנות היא שיטה של מאפיה ושל משטרים מאוד מסוימים. לפחות אנחנו יודעים עכשיו היכן אנחנו חיים.

7. אבי דיכטר וצחי הנגבי הודיעו שיחרימו את השבעת הממשלה. אבל לא בגלל שהיא מנופחת בצורה שערורייתית, לא בגלל שממנים בה שרים שלא מבינים כלום, לא בגלל ששני הצדדים משקרים ומפרים הבטחות, לא בגלל שהיא בדיוק ההפך ממה שהמדינה צריכה. לא; בגלל שהם לא קיבלו תפקידי שרים. זה בדיוק סדר העדיפות של כל מי שיושב בקואליציית הגועל הזאת.

8. יובל שטייניץ הוא בעלה של גילה כנפי-שטייניץ, שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים. בשבוע הבא יפתחו עמיתיה רבקה פרידמן-פלדמן, עודד שחם ומשה בר-עם את משפטו של נתניהו. יכול להיות שמישהו מבשל כאן בקשת פסילה או לפחות מכין את הקרקע להבאשת ריחם של השופטים?

9. חוק יסוד נשיא המדינה כולל שתי הוראות בנושא העמדתו לדין של הנשיא. האחת: חסינות מוחלטת, בזמן כהונתו ואחריה, בפני כל הליך משפטי בנוגע ל"דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו". השנייה: "נשיא המדינה לא יובא לדין פלילי". בעניינו של משה קצב פסק בג"ץ, כי החסינות השנייה היא רק משלב הגשת כתב האישום, ואינה חלה על חקירה ואף על החלטה להגיש כתב אישום.

החוק אינו אומר דבר על הליך פלילי התלוי ועומד נגד הנשיא כאשר הוא נבחר לתפקידו. על הלאקונה הזאת בונים קושרי הקשר, הזוממים להביא בעוד שנה לבחירתו של נתניהו לנשיא המדינה (ראובן ריבלין מסיים את כהונתו ב-24 ביולי 2021; יש לבחור את מחליפו 90-30 יום קודם לכן). רק במציאות המטורפת שלנו, יכולים להימצא מי שיחשבו ברצינות על בחירתו לנשיא של אדם המואשם בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים.

האם החוק מאפשר זאת? התשובה אינה פשוטה. מצד אחד, הוא אינו אוסר זאת. מצד שני, הוא אומר ש"נשיא המדינה לא יובא לדין פלילי" - דהיינו אין להגיש כתב אישום נגדו ואין לנהל את משפטו כאשר הוא נשיא; אך לשון העתיד יכולה להתפרש ככזאת המכוונת להליך הנפתח בעת כהונתו, ולא לזה שהחל קודם לכן.

אני משער שאם הרעיון המטורף הזה יתחיל להבשיל, יתבקש הרוב הצייתן בכנסת לאשר תיקון לחוק היסוד, כדי לאפשר זאת מראש. הרי לא ניתן יהיה להסתכן בכך שנתניהו ייבחר לנשיא ואז בג"ץ יפסול את הבחירה. לכן יש לי הצעה לאנשי ימינה: אמרתם שתהיו אופוזיציה לוחמת בתחום טוהר המידות. תגישו כעת הצעה לתיקון חוק היסוד, אשר ימנע את בחירתו של נאשם לנשיא המדינה, או לפחות יקבע שמשפטו יימשך אם החל לפני בחירתו. בואו נראה כיצד מעשה מגונ"ה תצביע.