"הרשו לי להביע את אמונתי המוצקה בכך שהדבר היחיד שיש לנו לפחד מפניו הוא הפחד עצמו – פחד חסר שם, חסר היגיון, בלתי מוצדק – המשתק את המאמצים הדרושים כדי להפוך נסיגה להתקדמות". כך אמר פרנקלין דלאנו רוזוולט בנאום ההשבעה שלו במארס 1933, כאשר שיעור האבטלה הגיע ל-25%, אלפי בנקים קרסו, הפקדונות של מיליוני אמריקנים אבדו, חסרי בית רוכזו במחנות אוהלים בניו-יורק ובוושינגטון (ראו קישור משמאל).

השפל הגדול לא הסתיים עם מילים אלו, אך מאותו רגע – כותב זכרי קרמבל באתר טיים – האפילה הוסרה והאמריקנים החלו להאמין שהעתיד יכול להיות טוב יותר. רוזוולט הבין שהפחד יכול להיות הרסני, ושהוא לעולם אינו יכול להיות הבסיס להתקדמות. בארה"ב של היום יכול היה רוזוולט לזהות את אותם רגשות: הפחד מהקורונה משתק את האמריקנים, וביותר מאשר צורה אחת.

הנרטיב המפלגתי של "אתה יכול להרוג את הכלכלה או להרוג אנשים" הפך כעת לפלגנות רפובליקנים-דמוקרטים. המדינות בראשן עומדים מושלים רפובליקנים הסירו מגבלות לפני הכלת הנגיף, כדי שלא לגרום נזק נוסף לכלכלה; במדינות של הדמוקרטים המנטרה היא "קודם כל הבריאות". שתי הגישות הללו נטועות בפחד – מפני הרס החיים הכלכליים ומפני אובדן החיים עצמם. שתי הגישות הגיוניות, אך נוסף אליהן מסר רעיל: הטענה לפיה הגישה השנייה פסולה מעיקרה.

רוזוולט הבין, כי הפחד אינו יכול להיות הכוח המניע להחלטות ופעולות. המטרה העיקרית שעמדה לנגד עיניו הייתה להפסיק את ההסתערות על הבנקים, בה ציבור מבוהל מתנפל על הסניפים ומושך את כספו – מתוך פחד שמחר יהיה מאוחר מדי - ובכך ממוטט את הבנקים ומקטין את האשראי הדרוש להתאוששות המשק. פחדו של היחיד היה הגיוני לגמרי, אבל הפחד הקיבוצי היה הרסני. את המעגל הזה היה פד"ר חייב לבלום, והוא עשה זאת.

הפחדים כיום הם שהתרופה לקורונה תהיה גרועה מן המחלה, ושהקורונה היא הדבר הגרוע ביותר שניתן לדמיין – והם מובילים להחלטות סותרות ברמת המדינות ולבלבול ברמה הלאומית, טוען קרמבל. כל פחד בפני עצמו הוא מוצדק, אך פעולה על-פי שניהם גם יחד היא מתכון ליותר מוות ויותר חורבן כלכלי. הפחד מוביל חלק מהאנשים לומר, שהם יגבילו את מגעיהם במשך שנים; הם יישארו מוגנים ככל האפשר, אך אם כולם יעשו זאת – ההרס הכלכלי יהיה יותר קטלני מאשר הנגיף. התגברות על הפחד איננה פתרון, אלא יצירת המרחב לפתרונות.

ארה"ב הייתה תמיד חברה מורכבת עם הרבה קונצנזוס, אך הפחד יכול לקרוע הכל לגזרים. אפשר להחליט שעדיף שיעור תמותה גבוה יותר תמורת פחות נזק כלכלי וחברתי, כפי שעשתה שבדיה. אפשר להחליט ההפך, כפי שעשו סין וספרד. אפשר לחיות בהתכחשות, כמו ברזיל. השילוב של הגישות הוא הגרוע ביותר האפשרי.

בלימת התפשטות הפחד לא תסיים את המגיפה, אך תאפשר לבלום את מעגל הקסמים של חצאי צעדים ותגובות חלקיות. אחת הדרכים לעשות זאת היא לפעול על-פי חוכמתו של FDR ולהבין שאין מקום לפחד משתק. דרך אחרת היא להתעלם מרגשות מזויפים של ביטחון, להתבונן בעיניים פקוחות בסכנות ובחולשות בלתי ידועים, ולהתמודד עם הפחד פנים אל פנים.

בעיתות משבר, מסיים קרמבל, חיוני לדעת מה קורה וליצור חזון של הדרך קדימה. מספיק קשה להבין, שאין אפשרויות חסרות השלכות ושאין הכרעות חסרות כאבים. לעשות זאת באווירה של קרוב להיסטריה שלוחת רסן – זה בלתי אפשרי.