ניגודי העניינים של אביחי מנדלבליט

בכתב האישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, נטען בין היתר, כי נתניהו פעל במילוי תפקידיו הציבוריים ב"ניגוד עניינים חריף ומתמשך" בין מחויבותו האישית לארנון מילצ'ן לבין מחויבותו לציבור. זו אולי מקריות או צחוק הגורל, אבל לתת דווקא ליועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט (הפצ"ר לשעבר), להכריע בשאלה אם מתקיים ניגוד עניינים במעשיו של נתניהו, זהו ניגוד עניינים בפני עצמו. הגשת כתב אישום נגד נתניהו משרתת את שני הרמטכ"לים מתקופת שירותו הצבאי של מנדלבליט בפצ"ריה: בני גנץ (ראש הממשלה החליפי שאישר "תוספת רמטכ"ל" לפנסיה התקציבית של מנדלבליט) וגבי אשכנזי (שהעלה את מנדלבליט לדרגת אלוף ובהמשך אף היה מסובך עימו בפרשת הרפז).

נתחיל בפרשת הרפז והמלצות המשטרה להעמיד את מנדלבליט לדין בעבירות של הפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט. נכון, בסופו של דבר היועמ"ש דאז, יהודה וינשטיין, החליט לסגור את תיק החקירה נגד מנדלבליט, אך נמנע מלציין את סיבת הסגירה. על-פי החשד, מנדלבליט - אז הפרקליט הצבאי הראשי - העמיד את עצמו בניגוד עניינים בין מחויבותו למי שהוא אמור לשמש כיועצו המשפטי (הרמטכ"ל) לבין מחויבותו לראש מערכת אכיפת החוק (היועץ המשפטי לממשלה), בכך שהסתיר את עובדת הימצאותו של מסמך הרפז בלשכת הרמטכ"ל.

מנדלבליט אמר: "התמהמהתי לילה, אבל לא הטעיתי במכוון את [רז] נזרי [כיום המשנה ליועץ המשפטי]". איש אינו טוען שאסור לעיתים "לישון על זה לילה" ורובנו אכן עושים את זה. הטרוניה כלפי מנדלבליט היא, שאי-גילוי עובדה או ראיה הנמצאת בידיעתו בהזדמנות הראשונה ליועמ"ש (שמגלה את דעתו לפצ"ר לפיה היא חיונית לו), מהווה הטעיה.

נסביר. הפצ"ר הוא יועץ משפטי ציבורי ומחויבותו היא בראש ובראשונה לציבור וליועץ המשפטי לממשלה. לא סתם בהנחיית היועמ"ש מס' 9.1002 ("הפרקליט הצבאי הראשי"), שמסדירה את הממשק בין הפצ"ר לבין היועץ, נקבע, כי במקרים חריגים שבהם יש עניין מיוחד לציבור או בעניינים החורגים מעבר לתחומי המסגרת הצבאית, הפצ"ר חייב להסתנכרן עם היועמ"ש, כמי שממונה על השירות המשפטי במדינת ישראל ועל חוקיות פעולותיהן של כל זרועות הממשל (סעיפים 5 ו-6 להנחייה). אגב: מנדלבליט אשרר הנחיה זו בחודש מאי 2019.

מה באמת פסק בג"ץ

זאת ועוד. מוקדם יותר השנה נחשפו הקלטות של מנדלבליט בפרשת הרפז, ובהן מיוחסת לו האמירה האומללה "גם אני בסוף אהיה עוד עד בסיפור הזה"; וההבטחה לאשכנזי: "אני אסגור לך את העניין, אני אדאג ששוקי למברגר [המשנה דאז לפרקליט המדינה] יהיה, ויטה את הכף לטובתנו". לדעתי, יש טעם לפגם בהתנהגותו זו של מנדלבליט כפצ"ר.

דברים אלה, אם אכן נאמרו, חוטאים לכלל הבסיסי לפיו הפצ"ר, בהפעילו את סמכויותיו לפי סעיף 178 לחוק השיפוט הצבאי, אינו כפוף לרמטכ"ל או לכל גורם פיקודי אחר. שיקולים הנוגעים לחוק, ואלה בלבד, אמורים להנחות אותו במילוי תפקידו (סעיף 3 להנחיה). מנדלבליט הגיב להקלטות באומרו, כי בהחלטת בג"ץ לדחות את העתירה נגד מינויו לתפקיד היועמ"ש נקבע, כי "החקירה בענייני נסגרה בחוסר אשמה; כי לא נפל רבב בהתנהלותי; וכי לא נפל פגם במינוי... ישנו אך ורק מוסד אחד מתאים לבירור טענות שכאלה, שאת הכרעותיו חובה על הכל לקבל, זהו בית המשפט העליון".

מנדלבליט אינו מדייק, בלשון המעטה. השופט סלים ג'ובראן קבע, כי רק "על פני הדברים" הוא אינו סבור, כי דבק במנדלבליט דופי המעיד על פגם ערכי-נורמטיבי. בניגוד לדבריו של מנדלבליט, דווקא כן נקבע בפסק הדין, כי "מדובר בפגם שעוצמתו נמוכה בנסיבות המקרה". השופטים יורם דנציגר וצבי זילברטל הצטרפו בהסכמה לדברים אלה. השופט יצחק עמית קבע כי, רק "בהינתן תשתית עובדתית רעועה" ורק "בהינתן שורה של נסיבות מקלות ומיוחדות", הוא אינו סבור, כי דבק במנדלבליט פגם ערכי-נורמטיבי. השופט נעם סולברג ערך איזון בנסיבות העניין וקבע: "לא נכון יהיה להגיע לכלל מסקנה, כי יש לייחס למעשים אלו משקל כה רב, עד כדי כך שההחלטה למנותו לתפקיד היועמ"ש תיחשב בלתי סבירה באופן קיצוני".

אכן, חובה על הכל לקבל את הכרעותיו של בג"ץ, כולל מנדלבליט עצמו. אבל בג"ץ מעולם לא קבע פוזיטיבית שמנדלבליט נקי לחלוטין. חבל שמנדלבליט מסלף את פסק הדין. למקרא פסק הדין בעיון ולנוכח קביעתו של וינשטיין לפיה בהתנהלותו של מנדלבליט יש "כדי להטיל דופי באמינותו", הרבה יותר סביר שתיק החקירה בעניינו של מנדלבליט נסגר מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה. כך או כך, מנדלבליט תמיד יהיה רשאי לטעון, כי סיבת הסגירה הרשמית לא באמת משנה דבר, שהרי הוחלט שלא להעמידו לדין.

הטבות לשלושה אלופים

אולם, הדברים אינם מסתכמים בכך. דומה, כי החלטתו של מנדלבליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בפרשת המתנות ("תיק 1000") מעמידה בסימן שאלה גדול את שיקול הדעת המקצועי שלו, וזאת בגלל החלטה קודמת שלו בפרשה אחרת, הרבה פחות מוכרת. באמצע שנת 2005 סבר הפצ"ר מנדלבליט, כי אין הצדקה להגיש כתב אישום נגד שלושה אלופים (בהם בני גנץ, אלוף פיקוד הצפון דאז) שעל-פי החשד קיבלו הטבות כספיות אסורות במסגרת שירותם הצבאי. מנדלבליט העדיף אז להסתפק בנקיטת צעדים משמעתיים בלבד, במקרה הטוב.

בנסיבות אלה, בוודאי היה מצופה ממנדלבליט להסביר כיום מדוע שם - בניגוד לנסיבות ענייננו - לא היה מקום להגיש כתב אישום. שהרי מנדלבליט עצמו הגיב לדבריו של נתניהו באומרו: "נמשיך לפעול ללא מורא, גם אל מול הניסיון המופרך לייחס לרשויות אכיפת החוק שיקולים לא ענייניים. הכל שווים בפני החוק". אבל נראה, כי "שווים" רק לכאורה. החשדן עשוי לראות בהתנהלות זו של היועמ"ש החלת דין אחד לראש ממשלה מכהן (כתב אישום פלילי), ודין אחר לחלוטין לאלוף בצה"ל שהוא ראש הממשלה החליפי (אי-נקיטת הליכים כלשהם) ולתהות על הפער.

חשוב להדגיש: העתירה לבג"ץ נגד מינויו של מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש, בטענה שהוא מצוי בניגוד עניינים עם נתניהו שמינה אותו למזכיר הממשלה, נדחתה משום שמחלקת הבג"צים הצהירה, כי עם מנדלבליט נערך הסדר ניגוד עניינים. אבל שאלה נפרדת היא מה קובע (אם בכלל) הסדר ניגוד העניינים במקרה שבו מנדלבליט אמור לקבל החלטה בעניינם של אשכנזי וגנץ, שמנדלבליט שימש כיועצם המשפטי בשנים 2011-2007 ולמעשה היטיבו עימו כלכלית. בהנחה שהסדר ניגוד העניינים של מנדלבליט אכן מתייחס למצב כזה, ספק רב אם החלטתו להגיש כתב אישום נגד נתניהו, אינה משליכה ישירות על גנץ ואשכנזי - יריביו הפוליטיים של נתניהו.

מטבע ברייתנו כבני אדם אנו טועים, ואנשי השירות הציבורי (כמו מנדלבליט) אינם יוצאי דופן. אולם, הצטברות אירועים אלה יחד - הזיקות הקיימות בין מנדלבליט לבין גנץ ואשכנזי, התנהלותו המטרידה של מנדלבליט בפרשת הרפז, החלטתו שלא להגיש כתב אישום בפרשת ההטבות החריגות לאלופים - מביאים אותי למסקנה שמנדלבליט נכשל שוב ושוב כשומר-סף של שלטון החוק. ולכל הפחות, הפרשות הבעייתיות הללו מקרינות על החלטתו להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירה של מרמה והפרת אמונים בשל ניגודי עניינים.