על דיני עבד עברי אומרת ברק-ארז כי "עבד הוא עבד... חוקי עבד עברי נקבעו על-רקע מציאות חברתית שהכירה בעבדות... הם תפסו את העבדות כחלק ממציאות החיים, ולכן כעניין שיש להסדירו יותר מאשר לאסור עליו" (עמוד 99). אלא שההלכה שונה לגמרי. למעשה, העבד העברי של התורה הוא העובד המוגן הראשון בהיסטוריה, עם זכויות שהקדימו את זמנן באלפי שנים, כפי שפוסק הרמב"ם:

"כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך. ואיזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קיצבה, או עבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא ייבטל". "כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים שהם מיוחדין לעשיית העבדים". "כל עבד עברי או אמה חייב האדון להשוותן אליו במאכל ובמשקה וכסות ומדור... מכאן אמרו חכמים: כל הקונה עבד – כקונה אדון לעצמו". "כל עבד עברי הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה... וכן חייב במזון בניו ובנותיו". "כל המשלח עבדו ריקם [בסיום עבודתו] עובר בלא-תעשה... וכמה נותן לו? אין פחות משווה שלושים סלע" (הלכות עבדים, בשלושת הפרקים הראשונים).

ההלכה מגבילה את היקף עבודתו של העבד העברי, מחייבת להעניק לו תנאי חיים זהים לאלו של מעסיקו, מטילה על מעסיקו לפרנס את אשתו וילדיו, וגם יוצרת פיצויי פיטורים. ממש לא העבד של אותם ימים, ויש לא מעט שכירים בימינו שהיו שמחים לקבל תנאים כאלו.

הדין של "ונמכר בגניבתו" מטריד אף הוא את ברק-ארז. דין זה נועד להבטיח שהגנב יפצה את הניזוק, ואם אין לו מהיכן לשלם – ניתן למוכרו לעבד. "אכיפה כזו אינה יכולה להתיישב עם ההסתייגות הנחרצת של המשפט בן זמננו מרעיון העבדות", היא כותבת (עמוד 201).

אלא ששוב, מדובר באי-הבנה הנובעת מהתעלמות מן ההלכה. כבר ראינו, שעבד עברי הוא שכיר מוגן בתנאים משופרים. מכירתו של הגנב לעבד היא למעשה הליך חדלות פרעון, המחייב אותו למצות את כושר ההשתכרות כדי להחזיר את שווי הרכוש שגנב – בדומה לנושים בדין קדימה בדין האזרחי – וגם זה רק כמוצא אחרון, כדברי הרמב"ם:

"דין הגנב לשלם הקרן [שווי הרכוש] והכפל [קנס של 100%], או תשלומי ארבעה וחמישה [קנסות של 400% ו-500% על גניבת מקנה] מן המטלטלין שלו. אם לא נמצאו לו מטלטלין, בית דין יורדין לנכסיו וגובין הכל מן היפה שבנכסיו... ואם אין לו מטלטלין ולא קרקע – בית דין מוכרין אותו ונותנין דמיו לניזוק... האיש נמכר בגניבתו אלא לא האישה. ואין הגנב נמכר אלא בקרן [להחזיר את שווי הרכוש], אבל הכפל או תשלומי ארבעה וחמישה – אינו נמכר בו, אלא הרי זה חוב עליו עד שיעשיר" (הלכות גניבה, פרק ג', הלכות י"א-י"ב).

ברק-ארז תוהה על הדין המתיר להרוג גנב הבא במחתרת: "מקומה של המידתיות נפקד לכאורה גם בהתייחסותה של פרשת 'משפטים' להמתתו של גנב... אכן, גנב שנמצא על-ידי בעל הבית כשהוא מתחבא ('במחתרת') עלול להוות מקור סכנה, ואפשר להבין את החשש ממנו את הרצון להתגונן מפניו. עם זאת, על-פי תפיסות עכשוויות, ההתגוננות מפני הגנב צריכה להיות סבירה בנסיבות העניין" (עמוד 171).

אלא שההלכה עוסקת בדיוק בקביעת גבולות אלו, כפי שפוסק ר' משה איסרליש (הרמ"א): "הבא במחתרת לגנוב, גם כן דינו כרודף. ואם ידוע שלא בא רק [=אלא] על עסק ממון, ואף אם יעמוד בעל הממון נגדו לא יהרגנו – אסור להורגו" (חושן-משפט, סימן תכ"ה, סעיף א'). ר' יושע וולק כהן, בפירושו "מאירת עיניים" על אתר, מסביר, כי סתם גנב "יודע שאין אדם עומד ורואה שגונבים ממנו ממונו ושותק, ומתחילה בא אדעתא דהכי [מתוך כוונה] שבאם יעמוד בעל הבית לנגדו למחות בידו – אזי יעמוד עליו להורגו, והרי זה כרודף, ומותר [לבעל הבית] להציל עצמו בנפשו [של הגנב]". אבל אם ברור שאין סכנה כזאת – למשל אב שגונב מבנו או חברו של הבעלים – הרי שאסור להרוג אותו. הרי לנו שיש כאן מידתיות ברורה.

דוגמה אחרונה: דיני השבת אבידה. לדעת ברק-ארז, "בעוד שבחוק המקראי, חובת ההשבה חלה בראש ובראשונה על הדוגמה של בהמה אבודה, הרי שבחוק השבת אבידה, המוצא בעל חיים רשאי למכור אותו בדרך סבירה, ממש כמו נכס שעלול להתקלקל או לאבד משוויו" (עמוד 239). אלא שכאן הטעות שלה היא כפולה, והייתה נמנעת תוך עיון בהלכה.

התורה אומרת: "על כל דבר פשע, על שור, על חמור, על זה, על שַֹלְמָה, על כל אבידה" (שמות כ"ב, ח'). זהו אחד המקרים הבולטים בהם המקרא משתמש בדוגמאות כדי ליצור את הכלל, כפי שמסבירים חז"ל (בבא קמא, דף ס"ד). ואכן, ההלכה היא נרחבת וחד-משמעית: "הרואה אבידת ישראל – חייב לטפל בה להשיבה לבעליה" (חושן-משפט, סימן רנ"ט, סעיף א'). לא רק בהמה, לא רק בגד, אלא כל אבידה שהיא.

לאחר מכן באים דינים רבים ומפורטים בנוגע לאופן הטיפול באבידה, שמטרתם לאזן בין שמירתה לבין מניעת הוצאות וטרחה מיותרות מן המוצא (סימן רס"ז, סעיפים י"ז-כ"ו), כולל רשות למכור בעלי חיים, באמצעות בית הדין, לאחר פרקי זמן מוגדרים. הא למדנו, כי המצוה התורנית איננה מוגבלת לבהמות, וכי ההיתר למכור אותן – מקורו כבר בתורה שבעל-פה.

דוגמאות אלו מלמדות, כי מי שמנסה להבין את התורה בכתב – ובוודאי את הצד ההלכתי שלה – בלא התורה שבעל-פה, צפוי להיכשל באי-הבנות ובטעויות בסיסיות. זה לא עניין דתי או אמוני; זה עניין של הדרך היחידה ללמוד ולפרש את התורה – בדיוק כשם שזו הדרך היחידה ללמוד ולפרש את החוק. חג שבועות שמח.