בדומה לבריכה הציבורית, כך בחיים עצמם. עכשיו הבריכות ריקות, למרות שמפעיליהן טוענים שהכלור הורג את הנגיף. בזמנים נורמלים, ניתן היה להבחין בין שני סוגים - המתעמלים/ספורטאים והמשכשכים במים.
אלו הראשונים היו שוחים בריכה אחר בריכה, במהירויות שונות ובסגנונות שונים. ביניהם חלקם תחרותיים, כמו אצנים הממהרים לסיים את המסלול בזמן הקצר ביותר, אחרים הם רצים למרחקים ארוכים. גם אלו וגם אלו ממוקדים במטרתם, וכולם שוחים ברצינות תהומית.
לעומתם, הקבוצה שניה גודשת את הבריכה, כל הגילאים מזאטוטים עד זקנים, נשים וגברים, ילדים ובני נוער, ומרוב עומס אין ספק שההנאה היחידה היא המים הסובבים אותך, והשמש החמה הקופחת על ראשך, עד שאתה אפילו לא שם לב שכמה ילדים לא היו יכולים להתאפק, וכבר הכלור יעשה את שלו (אין ספק שחשוב להשטף לא רק לפני הכניסה לבריכה כי אם גם לאחר אותו שכשוך של יום קיץ).
מדוע נזכרתי בבריכה? כנראה מגעגועים לימים עברו. אך הבריכה משל היא לחיינו אנו. הכיצד? תשאלו. הרשו לי להסביר. הבריכה במרכז הקהילתי היא העולם כולו בזעיר פנים. כל הטוב והמכוער התכנס ובא כאן במגע, ממש כמו בעולם מחוץ למבנה. בבריכה אנחנו נתקלים בסוגי אנשים שונים. בין השוחים יש את החזקים והמהירים יותר. חלקם מאוד מתחשבים, מוכנים להתחלק במסלול, מעודדים את השוחים האחרים, מהווים דוגמה לספורט תחרותי שעיקרו לא הזכיה כי אם עצם המאמץ ושתוף הפעולה.
את מספר הבריכות שהציבו לעצמם הם יגמאו, והזמן הקצוב מזכיר להם לשמור על הקצב, שאסור למשמעת להתרופף. אך בין אם זה לפני, אחרי או אפילו תוך כדי, הם מאוד ערים לעולם מסביבם, והטובים ביניהם מהווים דוגמה אישית בהתנהגותם, בחיוך, במילה טובה ובהושטת יד לזולת.
לאט-לאט, אנחנו מכירים את כולם. את הזקנה היורדת מדירתה מדי בוקר, שכן זו התעמלות והפרת הבדידות. יש את הזוג הצעיר שסוף כל סוף נכנס להריון וממתין לילדם הראשון. (היא אגב שוחה הרבה יותר טוב ממנו, למרות שהיא מתעמלת עבור שניים). יש את האישה שדואגת לכולם, תמיד זוכרת להגיד מילה טובה ולהביא מתנה או כרטיס ברכה. בשבילה, הבריכה והחברותא הם חלק ממכלול החיים, ואלו נהדרים (כבר לפני כמה שנים היא נפטרה, ואפילו במותה היא לא שכחה את כל השוחים). יש את הזוג שבא לפלטרט, והרומן נמשך ונמשך.
זה את זו הם מחפשים עם הגיעם, וברגע שמצאו, מתחילה לה סימפונית התגנדרנות - התעלמות - התקרבות - התרחקות - עד שזו יוצאת וזה ממהר אחריה, או להפך, וכולנו נושמים לרווחה, כי חרדנו לרגע, שמא משהו השתנה והחיזור לא יעלה יפה. כצופים מהצד ביון ויונה, היה לנו חשוב שהם יחשבו שאנחנו לא ערים למאמציהם, שמא יפרחו ולא נוכל לצפות עוד. הם בשלהם ואנחנו בשלנו, כל צד מתנהג כאילו הצד השני עוור. חדוות נעורים ומתח בין-המינים.
ויש גם את השניים עבורם התחרות במים ממשיכה במלתחה, שכן האחד עם דעות שמאל-קיצוני והשני ימין-קיצוני, וכבר התרגלנו כולנו לקולותיהם שמפלסם עולה ועולה, ובכל זאת הם לא מוותרים וביום למחרת הכל מתחיל מחדש. ממש רומן פוליטי רותח, בהמשכים. יש גם את כל הדברים הפחות נעימים והתכונות הלא יפות שמתגלות, אך הפעם אדלג עליהם.
שחיה
הבה נכנס לבריכה, זו של החיים עצמם, שכן לכמה דקות אולי לא נרגיש את הטלטלות העזות מסביבנו, כה ממוקדים נהייה בשחיה עצמה. התמקדות זאת והחזרה על סבב אחר סבב יאפשרו לנו לנתח את הקורה בעולם בחוץ, ואולי אפילו להסיק מסקנה או שתיים, או לפחות ללמוד דבר מעניין.
מסביב ישנו נגיף, שלא נעלם לו וגם לא יעלם בקרוב. מדוע לו? הלא כל כך טוב - הוא מתפשט מאחד לאחת, ואין לנו דרך לעצור בעדו. הפכנו לצלוחית פטרי עבורו, האנושות כולה ב-188 מדינות. בינתיים ישנו מרוץ למצוא חיסון או תרופה, או שניהם גם יחד, אך למרות שמיטב המוחות בעולם משתתפים בו, ואין מחסור באמצעים, אין קיצורי דרך.
כי ממש כמו בבריכה, אתה משגיח על עצמך, אתה סופר את מספר הבריכות, אתה יודע באיזה מהירות אתה שוחה, אתה מול עצמך ומול המטרה שהצבת לעצמך. בפנינו חצי שנה עד שנה של ציפיה, של הגבלים, חולים ומוות, של צורת חיים שונה לגמרי מזו שהיינו רגילים אליה. החודשים יעברו, ואתם גם שנת 2020 לשנת 2021, ובסופו של דבר נגיע לנקודת הסיום ונוכל לצאת מהבריכה.
מקביליות
בארה"ב מהומות, מאורגנות וממומנות היטב. בארץ כמובן רגילים לכך. אזכיר רק כמה מקרים: אל דורה, חיילי צה"ל יורים משך שלושת רבעי השעה אש חיה באב המגונן-מסוכך על בנו. בסופו של דבר, הבן "נהרג". אחרי שנים נלמד שהתקשורת הזרה הוזמנה מבעוד מועד לאירוע שבוים במיוחד, הילד ה"מת" שינה תנוחה לאחר שהוא מת, ליתר נוחות, הזווית ממנה החיילים ירו-לכאורה הייתה כזו שמנעה פגיעה - חוקי טבע פשוטים, ובכלל, אם החיילים כה בלתי יעילים (לא מסוגלים לפגוע במטרה משך כל כך הרבה זמן), ודאי מן הראוי להעמידם למשפט. הסרט המגמתי של אותו "אירוע" היווה את העילה לפריצת האינתיפאדה השנייה שהביאה למותם או פציעתם של כרבבת ישראלים חפים מפשע.
כולם חיכו לאינתיפאדה הבאה. בעכו הביאו המארגנים באוטובוסים מפגינים לעיר. כל אחד היה מצויד בכלי משחית (פטישים, גרזנים וכו׳). בנוסף, המארגנים דאגו להביא בעוד מועד סלעים ואבנים, בלוקים ולבנים. המפגינים עברו בשכונה היהודית בעיר וחיבלו במכונית אחר מכונית. ההרס והמהומה נועדו להתסיס את האוכלוסייה ולשמש כתחילת האינתיפאדה הבאה (מזל שזה לא התממש). הערבים דאגו לעבור בשכונות היהודיות ביום כיפורים, לצפור במכוניות, להתגרות, לגרום נזק לרכוש ולאיים על התושבים היהודים.
כמה שנים אחר כך אכן הגיעה האינתיפאדה השלישית, אך זו כונתה על-ידי הפלשתינים "סימפוניה של דם". ילדים עם מספרים או סכינים יצאו לשחוט נשים בנות שבעים או שמונים שהילכו ברחובות, ילדים על אופניים שטרם הגיעו לגיל מצוות ויהודים אחרים מכל הגילאים, שכל אשמתם היא היותם יהודים בארצם. הטלוויזיה והאינטרנט הכשירו דור שלם איך לשחוט בצורה יעילה וכן העבירו שטיפת מוח מוחלטת מדוע זה מותר, כדאי ומומלץ.
משך כעשור וחצי אנחנו שומעים על מזימתה של מדינת ישראל להצית את מסגד אל-אקצה, או לפוצץ אותו. ישראל, כמו גם חייליה שירו בלי הפסק ובלי לפגוע במקרה אל דורה, לא מסוגלת משום מה להוציא זממה אל הפועל. מחד-גיסא, ישראל מואשמת בפגיעות ישירות בסוריה שגורמות לאבידות בנפש כל פעם, ומאידך-גיסא, קדושת המקום מגינה עליו וישראל נכשלת. כל כך התרגלנו לשמוע על מזימתה האיומה של ישראל, שהקרקע הוכשרה לרעיון, ואם זה יקרה, חלילה וחס, הרי שאנחנו יודעים בוודאות מי האשם (נזכור שהיחידים המחללים ומשמידים את המקומות הקדושים להם הם המוסלמים, ראה עירק ודאעש. לכן הרעיון שהם יציתו את המסגד הקדוש להם בכדי לפגוע כך בישראל אינו זר מהמציאות הים-תיכונית).
כיוון שהמזימה ידועה, מתכוננים המוסלמים לצעוד על גבולות ישראל כשתגיע השעה. מצעד המיליונים, כשמיליון ראשון מוכן להקריב את חייו, ואחריו מיליון אחר מיליון של צועדים מוסלמים אדוקים, המכירים בחשיבות הגנה על המסגד או נקמת דם על שעוללו לו היהודים (כשיתברר שלא כך הוא, יהיה מאוחר מדי, האדמה תרווה מדם יהודים שחוטים כמו שקרה במאורעות תרפ"ט). איך מתכוננים? מביאים אוטובוסים של פעילים, כשכל אחד מקבל משכורת לאותו יום. מי שיצליח לחצות את הגבול ולחדור לישראל, יקבל תוספת שכר - בונוס מיוחד. ואם מישהו יפצע או ימות, משפחתו תקבל סטיפנדה חודשית לכל החיים. צה"ל לכאורה היה ערוך לאותן חזרות, אך הוא נכשל וכמה זרים הצליחו לחדור ארצה באותם ימים.
הרעיון שהוצא לפועל בצפון הושאל גם לדרום (כמו שנעשה בעבר, ראה גולדווסר-אלדד רגב ושבוע או שבועיים אחר כך גלעד שליט), שם הביצוע הולבש על רעיון אחר: הפגנות שבועיות נגד ישראל. להפגנות הייתה כותרת מרתקת, לא מתפשרת, מלאת שלום-ושלווה, ללא אלימות (כמובן שהפירוש שלנו והפירוש של המפגינים שונה כהבדל בין יום לבין לילה. אצלנו אלימות, פציעות ומוות כשמן כן הן. אצל אויבינו אלימות נגד יהודים, פציעות יהודים או מוות של יהודים הם דברים מותרים ורצויים, וכל המרבה, הרי זה משובח).
המארגנים העזתים (חמאס) הכינו מבעוד מועד הרי צמיגים שיובערו, ושילמו למפגינים, רובם צעירים מאד. מהלך ההפגנות השלוות, מותר וכדאי לירות מול חיילי צה"ל. מבעירים את הצמיגים, אך כיוון שהעשן לא נעים לסובבים, עד מהרה שיכללו את הרעיון ושולחים באויר, בעזרת עפיפונים או בלונים, דרישות שלום לצד הישראלי שם אותן דרישות שלום מבעירות שדות חקלאיים וגורמות לשריפות ענק. כאמור, הכל שלו וללא אלימות. אם אחד הנערים נפצע מירי צלפים ישראלים, מחיל המשחית הציוני-נאצי, הרי שהוא יפוצה בצורה כספית משתלמת במיוחד.
תהלוכת המיליונים על גבולות המדינה וההפגנות השבועיות בעזה הן התפתחות יותר עכשווית. לפני כעשור היו אלו הפגנות שבועיות בנעלין ושאר מוקדים, שם אנרכיסטים - חברה צעירים שטופי מוח בעיקר מארופה - היו מגיעים להתסיס את התושבים המקומיים לצאת להפגין. כשההפגנות היו הופכות אלימות ומהוות איום על שלום אנשים, היו החיילים משתמשים באמצעים לפיזור הפגנות בהם גז מדמיע, כדורי דמה וכו׳. מדי שבוע בשבוע, התקשורת הזרה הוזמנה בכדי לדווח לעולם על כל הפשעים הישראלים. במקום להכריז על השטח כאזור צבאי סגור, עמדנו חברי התקשורת הזרה ובחרנו לנו את התפאורה הראויה לדיווח - גדר תיל וילדים ממול, מול מכונת הצבא הנאצית של הישראלים. במקום למנוע את כניסת האנרכיסטים, דגלנו בחופשים אלו ואחרים. מדינת ישראל שילמה את המחיר. הפשעים הציונים דווחו בהרחבה ובהתמדה בעולם.
עוד קודם לכן היו ההפגנות במחסומים ברחבי יהודה ושומרון. נזכיר שהמחסומים היו שם בכדי למנוע מעבר טרוריסטים ואמצעי לחימה וטרור לתוך ישראל פרופר. מה היו עושים הערבים בשיתוף פעולה עם ישראלים יפי-נפש כמו חברי "מחסום ווטש" ו"נשים בשחור?" שולחים בעיקר נשים וילדים, ואלו היו מתעללים בחיילים משך שעות ארוכות, מקללים אותם, יורקים עליהם, מאיימים עליהם, דוחפים אותם, עושים הכל בכדי לגרום לתגובה. החיילים, בעצמם בני 18, 19, 20 או 21 או 22, היו במקרים מסוימים מגיבים, לשבריר שניה, ולכך הצד מנגד חיכה. יהודים טובים בארה"ב מימנו את מצלמות הווידאו בידיהם ולימדו אותם איך לערוך את הסרטים משעה או שעתיים לכמה שניות. באותן שניות רואים את התגובה האקראית, החולפת, ולא מה שקדם אליה. כך יצאנו אשמים פעם אחר פעם - החיילים האמיצים הישראלים מכים נשים פלשתיניות, מעכבים נשים הרות, מכוונים נשקם מול ילדים.
מסתבר שאין חדש תחת השמש. הפגנות, הזכות להפגין, ההכנות, הגופים המממנים והמכוונים, הטיה דעת הציבור, הכנת השטח וטפטוף רעל לשינוי ולעיצוב התודעה משך שנים אליהם נחשפנו בארץ מיושמים כולם בצורה מוצלחת ביותר בארה"ב. בארץ הכוונה פשוטה: לזרוק את היהודים לים (או בצורה יותר פשוטה, לנקות את האזור מנוכחות היהודים, מהנהר עד לים).
בארה"ב המטרה להפיל את הנשיא טראמפ, לוודא שהוא לא יבחר מחדש, להחזיר את השלטון לדמוקרטים. למעשה הכוונה הרבה יותר נרחבת, והיא לא התחילה היום. במחצית השנייה של שנות השישים במאה שעברה היו אלו הפנתרים השחורים, ארגון ה-SDS (סטודנטים לחברה דמוקרטית) וארגון ה-NLG (אגוד הלאומי של עורכי דין). השניים הראשונים שינו את שמם (היום הגופים המקבילים הם אנטיפה וחיי שחורים נחשבים) אך האיגוד השלישי שומר עד היום על זהותו - יודע זאת כל מפגין שרשם על זרועו או כף ידו את מספר הטלפון המקומי של הארגון, שכן ברגע שיאסרו אותו, יגיע עורך דין שישחרר אותו במקום.
צועדים קדימה
הארץ תמיד שימשה כמעבדה המחקר והניסויים של העולם, וכבר למדנו שמה שעובד בצורה מוצלחת נגד היהודים יעיל ללא יוצא מן הכלל גם מול שאר האנושות, וכך כל הפיתוחים למיניהם מיוצאים ברבות הימים לעולם. לנו פיתוחים פירושם טכנולוגיה חדשה (מים, סייבר, נאנו, תקשורת, ועוד ועוד) או תרופה או חיסון. לאויבינו, כל זמן שמשהו קורה בארץ, דם יהודי הוא הפקר ומותר, ראוי ורצוי לשפוך ממנו להרוות את האדמה הצמאה. אך ברגע שאותן "המצאות" ושכלולים שלהם מיוצאים, העולם מתמרד, כי זה לא נוח ולא נעים ומפריע במיוחד שפצצות מתפוצצות באמצע מסעדה, אולם הופעות, תחנת רכבת הומה או מקום ציבורי אחר. בעולם זה נקרא "טרור", בארץ "פעילות הפגנתית שלווה ולא אלימה".
כך הגענו הלום, וארצות הברית רותחת. המהומות רק התחילו, והמצב ילך ויחריף ויחמיר ככל שנתקרב לחודש נובמבר ולבחירות לנשיאות. בינתיים ליהודים שלום, אך גם זה ישתנה. כי המשטרה השנואה, מושא ההפגנות הנוכחיות, משתפת פעולה עם ישראל, מתאמנת ביחד, וכך ישראל תוכנס עד מהרה לתמונה. ודאי לימדנו את כוחות הביטחון בארה"ב איך לדכא חופש ביטוי, איך להשתמש במשטרה ובצבא נגד אזרחים חפים מפשע, איך לירות במפגינים, איך להשתמש באמצעים קשים לדיכוי ופיזור הפגנות שלוות ולא מסכנות. בכל, כמובן, אשמה ישראל. זה יקח כמה שבועות עד שנגיע להבנה זו שתהפוך לנחלת הכלל.
יש מי שהשווה את המהומות בארה"ב לליל הבדולח בנובמבר, 1938. מהומות מאורגנות היטב שכללו ביזה של בתים ובתי עסק של יהודים ושריפת ספרים בכיכרות הערים. המעבר מליל הבדולח לפגיעה פיזית באנשים הייתה מהירה. עד מהרה עברו לשריפת אנשים בצורה מסחרית ומסודרת, הארובות לא פסקו לפעול, העשן התמר אל על ובכל האזור. ריח הגופות הנשרפות לא עזב את הנחיריים.
למי שההשוואה קשה, חייבים לזכור את העבר בכדי לא לאפשר למציאות לחזור על עצמה. במהומות הימים האחרונים בזזו רכוש, העלו בתי עסק באש, הרסו רק בשביל ההנאה הרגעית. המעבר מכך לאונס ורצח קל מאד, הן מבחינה מחשבתית (הכל מותר, ראוי ורצוי) והן מבחינה מעשית. המעבר הזה בוא יגיע, וכל שנדרש הוא עילה שקופה כמו עלה נידח ברוח. למעשה, אין צורך לחפש אחר עילה כלשהי, שמענו כבר את כל הצווחות של הימים האחרונים, את כל הסיסמאות וכל המנגינות. צריך רק להמשיך להוציא לפועל את התוכנית השטנית שנפרשה במלוא הדרה מחוף אל חוף.
