לכמת ולהנדס את הרוח

בשנים האחרונות רווחת בפקולטות למדעי הרוח בעולם ובישראל הנטייה לקונן על צניחה ממושכת במספר הסטודנטים הלומדים לתארים אקדמיים, על צמצום במספר המשרות ובתקציבים המיועדים להוראה ולמחקר ועל דחיקת מדעי הרוח לטובת מדעים יישומיים ו/או בעלי פריון כלכלי גבוה. ה'מהדרין' שבמקוננים אף קושרים בין שקיעתם של מדעי הרוח לניוונה ולרפיונה התרבותי של ישראל אשר שוקעת באין גואל ומושיע אל תהום שכולה הייטק, תודעות מלאכותיות ואלגוריתמים. האדוקים שבמקוננים אף יגדילו לומר שצניחת הרוח סופה להביא לצניחת החומר.

עיון מעמיק בנתונים הכמותיים מגלה כי חרדת הנטישה שפיתחו חוגים שונים בפקולטות למדעי הרוח בישראל, איננה מוצדקת, לו רק יבחרו להסתמך על פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אך מוצדקת בעליל אילו יבחרו להתבסס על פרסומיה השנתיים של המועצה להשכלה גבוהה. היאך ייתכן הדבר, תאמרו? הכיצד תטען האחת שמדעי הרוח פורחים והאחרת שהם גוועים? ובכן, מסתבר שהכל מתחיל ומסתיים בהגדרות של שני הגופים את המושג 'מדעי הרוח'. לדידה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תחום מדעי הרוח כולל גם את כל הלומדים לתואר B.Ed במכללות האקדמיות לחינוך ובמסגרות האקדמיות להכשרות מורים (כולל מורים למדעים, לחברה, לאמנות ולטכנולוגיה), ואילו בפרסומי המועצה להשכלה גבוהה נהוגה הפרדה בין החוגים לחינוך לחוגי הפקולטות למדעי הרוח, שבין היתר גם מתעלמת מהלומדים ללימודי הוראת ספרות במסגרת לימודי התואר ל-B.Ed במכללות האקדמיות לחינוך והוראה.

כך למשל, בשנה"ל תשע"ט (2018/19) למדו לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 71,295 סטודנטים לכלל התארים (ראשון, שני ושלישי) בחוגים השונים למדעי הרוח בישראל. ברם, מהם 45,983 (64.5%) למדו למעשה לתואר בחינוך ובהוראה, חלקם לתואר בהוראת מדעים, אנגלית, מתמטיקה, טכנולוגיה ותחומים נוספים שאינם קשורים ללימודי מדעי הרוח. לשון אחר: אם נקבל את הגדרת הלמ"ס למדעי הרוח הרי שמספרם של הלומדים למדעי הרוח בישראל יהווה 27% מכלל הסטודנטים בישראל, בעוד שלפי המועצה להשכלה גבוהה משקלם של הלומדים למדעי הרוח, לפי גישתה המצמצת הוא 9.6% מכלל הסטודנטים בישראל. הלכה למעשה, האמת נמצאת באמצע וקרובה יותר לנתוני המל"ג, שכן כשליש מהלומדים להוראה (כ-14,000) מתמחים להוראת מקצועות הרוח, כך שבפועל בסך-הכל מהווים הלומדים במדעי הרוח, כולל הלומדים להוראת מקצועות הרוח במכללות, 15.2% מכלל הסטודנטים בישראל.

לכאורה, לפי שיטת חישוב הוגנת זו למדו בשנת הלימודים תשע"ט כ-40,000 סטודנטים (15.2% מכלל הסטודנטים) במדעי הרוח, מהם קצת יותר מ-1,400 סטודנטים למדו בחוגים לספרות כללית ולספרות עברית, שהיוו פחות מ-3% מכלל הלומדים למדעי הרוח ומחצית האחוז מכלל 264,436 הסטודנטים שלמדו באותה שנה. לשם השוואה, בשנת הלימודים תשנ"ז (1997/8) למדו במוסדות האקדמיים בישראל כ-4,000 סטודנטים לספרות עברית וכללית. כמעט פי שלושה יותר מאשר בחלוף שני עשורים. ממצאים אלו לא זאת בלבד שממחישים את הצניחה הדרמטית בביקוש ללימודי ספרות באקדמיה, אלא גם משמשים אינדיקציה למעמדה הירוד ביחס לתחומי דעת אחרים במדעי הרוח ובאקדמיה בכלל.

דומה אפוא כי המגמה השלילית חריפה ובולטת במיוחד בקרב חוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות (ולא במכללות), שבהם לצד תנאי קבלה גבוהים יותר ביחס לחוגים המכללתיים, גם רמת הלימודים גבוהה ותובענית יותר. בשנת הלימודים האקדמית 2018/2019 55% מכלל הסטודנטים למדעי הרוח למדו במכללות האקדמיות ובמכללות לחינוך והיתר באוניברסיטאות (כולל לימודים להוראת מדעי הרוח). הכרת הנתונים הכמותיים במקרה זה עשויה הייתה להסביר למקוננים הרבים שמדעי הרוח אינם בהכרח בקריסה, אלא נמצאים, בין היתר, בבעיית שיווק ותדמית, שאחדות מהמכללות בארץ הצליחו לתת לה מענה מסוים (אם כי לא מספק ובוודאי שרחוק מלהיות אידאלי).

עלייה מבורכת

ביטוי מוחשי לתהליכים המדאיגים המתרחשים במדעי הרוח בישראל, ניתן למצוא, בין ביתר, גם בחוגים השונים ללימודי הספרות במכללות ובאוניברסיטאות. יש שיטענו כי זרעי הטרגדיה של מדעי הרוח בישראל נזרעו כבר בשנות ה-90' למאה הקודמת, כאשר האקדמיה הישראלית, נדרשה (מסיבות פוליטיות וכלכליות) לפתוח שעריה בפני חלקים נרחבים יותר בציבור והתאימה עצמה אליו יותר משביקשה אותו להתאים עצמו אליה. התוצאה לטווח הקצר הייתה מרשימה - עלייה אקספוננציאלית במספר הסטודנטים בכל הפקולטות, בדגש על רוח וחברה (עד פי שלושה בעשור 2000-1990), לצד פרופסיונליזציה ואקדמיזציה של מקצועות שונים במשק שקודם לכן לא נדרשו בהשכלה אקדמית.

העלייה ה'מבורכת' במספר הנרשמים בחוגים השונים לספרות (עברית, ערבית, אנגלית וכללית) חפפה לתהליכי אקדמיזציה בקרב קהלים שנכנסו והשתרשו במדעי הרוח בעיקר הודות לתנאי קבלה נוחים יחסית בהשוואה ליתר המדעים, ופחות בשל להט ותשוקה לתחום הספרות, דבר שהביא לפגיעה ברמת הלימודים, במורכבותם ובדרישות הסף הנדרשות מהסטודנטים לתארים השונים. מגמה זו נמשכת גם כיום, ומדעי הרוח, ובתוכם גם החוגים השונים לספרות, מחזרים נואשות אחר קהלים חדשים, גם במחיר הנמכה נוספת של רמת הלימודים ותנאי הקבלה.

לאחרונה, ראשי מחלקות וחברי סגל לספרות באוניברסיטאות התראיינו לאמצעי התקשורת וסיפרו על ימי גדולתן של המחלקות לספרות בשנות ה-'60 למאה הקודמת ובאותה עת גם ביטאו את הקושי בהתמודדותם עם מספרים חד-ספרתיים של נרשמים. בעבר היו שעוד ניסו להטיל את האשם במבנה המשק הכלכלי בישראל, במערכת החינוך שמשניאה על התלמידים את מקצוע הספרות ואפילו תלו את האשם בתקצוב האוניברסיטאות את הפקולטות השונות, אולם כיום יותר ויותר אנשי אקדמיה מתחום הספרות מודים שלא עשו די כדי להציע למתעניינים ולסטודנטים תוכניות אטרקטיביות, יישומיות, מולטי-דיסציפלינריות ורלוונטיות לשינויים המתחוללים בספרות, בשפה ובחברה.

אילו חשבתם שרק באקדמיה סובל תחום הספרות מנטישה ומירידה בתדמיתו, טעות מרה בידכם. גם במערכת החינוך חלה בעשורים האחרונים הרעה ניכרת ומדאיגה במצב לימודי הספרות. כך לדוגמה, מספרם של התלמידים במערכת החינוך הניגשים לבחינת בגרות בספרות בהיקף מוגבר (5 יח"ל) התרסק. בשנת 1995, כ-12% מהתלמידים שלמדו ספרות, למדו את התחום בהיקף מוגבר, בעוד שבשנת 2015 רק 2.8% מהתלמידים שנבחנו בספרות, למדו את התחום בהיקף מוגבר. בשנת 1995 רק 68% מהתלמידים שנבחנו בבחינת הבגרות בספרות בהיקף מוגבר עברו את הבחינה, בשנת 2005 שיעור המעבר האמיר ל-82% ובשנת 2015 כבר 94% מהנבחנים נמצאו זכאים לבגרות בספרות בהיקף מוגבר. ממצא שמזכיר במקצת את אחוזי המעבר ה'מרשימים' בבתי הספר במגזר הערבי.

מגמה מדאיגה נוספת הקיימת בספרות זה שנים רבות קשורה בנפקדותו של הגבר מלימודי הספרות באקדמיה. כ-80% מהסטודנטים בחוגים לספרות (עברית, ערבית, כללית ואנגלית) בשנת 2017 היו נשים. גם בתארים המתקדמים תמונת המצב נותרת פחות או יותר דומה (70%-75%) ונשאלת השאלה מדוע נמנע הגבר הישראלי מספרות? מדוע נמנעים תלמידי ישראל מהגברת לימודי ספרות? מדוע תנאי הקבלה למדעי הרוח בכלל ולספרות בפרט כה נמוכים? הייתכן שהדבר נעוץ באי התאמתם של מדעי הרוח לחיים המודרניים, לשוק העבודה המודרני ולאורח החיים בזמננו?

מטרה מקורית

במאמר שכותרתו 'הפקולטה למלחמה בחומר' שהתפרסם במוסף עיתון הארץ ב-12.10.2018 מחה בחריפות העיתונאי עפרי אילני נגד הטמעת השימוש במחשבים ובטכנולוגיות מתקדמות במקומות שבהם עד כה נעשה שימוש במחשבה האנושית, והביא כדוגמה לכך את המעבר לקורסים מתוקשבים ואת תהליך הדיגיטליזציה שכובשים בסערה את עולם האקדמיה ובכלל. חרדתם של אילני ושל אנשי רוח מצוינים אחרים מאימוץ הטכנולוגיות לחיקם של מדעי הרוח היא בבחינת שמרנות גרידא, שעתידה למנוע מתחומי הרוח את מנעמי העת החדשה מהן נהנות התחבורה, התקשורת, הקוסמטיקה והרפואה שהפכו את תחומיהן להיברידיים ולמשוכללים יותר.

האלטרנטיבה שמציעים כיום הנאבקים למען מדעי הרוח היא שיבה 'למטרה המקורית', כלשונם, שלשמה נוסדו מדעי הרוח אליבא דשלגל, הגל ופיכטה במאה ה-19, אלא שמה שנכון ויפה למאה ה-19 ולאקלים התרבותי-מדעי ששרר אז, טוב יהיה לו יישאר שם. שכן 'מטרה מקורית' זו לא בהכרח משתלבת, מתאימה ונכונה לרוח זמננו, שמונהגת בידי תכתיבים כלכליים, מסחריים, טכנולוגיים ומדעיים. למען יתקיימו מדעי הרוח גם בדורות הבאים יהא עליהם לבצע תיקונים מהותיים ומבניים שיבטיחו את שרידותם, בין שבאמצעות אימוץ שיטות וכלים אמפיריים ובין שבאימוץ טכנולוגיות ומתודות מן הדור החדש שיאפשרו לתוצרי מדעי הרוח להתאים עצמם לרוח הזמן ובה באותה עת להביא לתרומה ממשית ומדידה לחברה ולתרבות. לפיכך, באופן טבעי מחויבים גם תלמידים ומרצים במדעי הרוח באותה יעילות הנדרשת ממדעי החברה ומיתר המדעים.

לסברת רבים מאנשי הרוח, אין מחויבים העוסקים במדעי הרוח באותה היעילות הנדרשת מיתר בני זמננו וגם אין הם צריכים להישפט בדומה למהנדסים או מתמטיקאים לפי תפוקה גבוהה ודירוגים נוסח 'אימפקט פקטור'. לדידם, למדעי הרוח ישנה איזו פריבילגיה, שנשענת על היותם לכאורה מטפחי אוטונומיה מחשבתית, חרות וכוח דמיון. תכונות שלמיטב הבנתי נמצאות ביסוד כל המצאותיהם ומחשבותיהם של המדעים המדויקים ושל המקצועות הטכנולוגיים, ושתרומתם לקידומה של האנושות בכל האספקטים ובכל תחומי החיים היא כבירה ובלתי ניתנת לערעור.

טענות מסוג זה, ודומות להן, נגזרות מהפריבילגיה המפוקפקת שנהנו ממנה תחומי הרוח השונים שמשכו אליהם עד למאה ה-20 בעיקר 'אליטות' כלכליות וחברתיות שהועדו מלכתחילה לשלוט, לנהל ולפקח על החברה, כשהרציונל האפלטוני לבחירה בלימודים אלה היה שהעמקה והתמחות במדעי הרוח תקנה ללומדים כלים טובים לשמש כמנהלים וכפקידים גבוהים מוצלחים. בפועל, ברור היה לכל בר דעת שבחירת שליט/מנהל לא נקבעה לפי ידיעותיהם במדעי הרוח, שנתפסו בסך-הכל כסמל סטטוס, אלא לפי מעמד כלכלי-חברתי גבוה. עם זאת, משעה שנתבטלה הפריבילגיה המפוקפקת ומדעי הרוח לא היו עוד חביבי האצולות הכלכליות והחברתיות, הטענות שלפיהן מדעי הרוח מעניקים כלים טובים לשליטה ולניהול נדמו לפתע מגוחכות ואנכרוניסטיות, ותרומתם שהוצגה ככבירה וייחודית נתגלתה במאה האחרונה כדלה, והחווירה מאוד נוכח תרומת המדע, הכלכלה והטכנולוגיה לחיי החברה והתרבות.

תכליתם של מדעי הרוח בזמננו אינה לשמש כמעוז התנגדות ל'חומר' (מדעים מדויקים ואקספרימנטליים) משל היו חרדים שניצבו אל מול המודרניזציה. לאמיתו של דבר, קיומם של מדעי הרוח במתכונתם הנוכחית אינו נגיש לרוב הציבור, בניגוד לתוצרי 'החומר' שהכל מכירים בהם ומעריכים אותם ואת תרומתם. תדמית ה'רוח' בעיני הציבור הישראלי ירודה ושלילית והסיבה לכך נובעת, בעיקר, מההתעקשות המיותרת שלא להתאים את ה'רוח' לצרכי הזמן והחברה, ולא מפני שחל רפיון או ניוון ביכולות המחשבתיות של האדם כפי שנוטים לסבור אחדים מחוקרי מדעי הרוח. להשביח תאי גזע, לפתח מודלים מתמטיים לתכנון ערים, להשתמש בכימיה לטיפול בבעיות הנפש ולשכלל את הכלכלה אלו הם פעולות ותהליכים שמשמשים עדות לחוסנה של חברה שמבססת את עצמה על מדעים פרודוקטיביים ומועילים.

אימוץ הטכנולוגיות הקיימות, כמו גם אימוץ כלים ושיטות מדעיות וכמותיות עשויים להאריך את אורך חייהם של מדעי הרוח, להועיל בהפקת תוצרים היברידים עשירים ומורכבים בעלי תרומה של ממש לחברה, לתרבות ולמחשבה האנושית. הימנעות מכוונת של מדעי הרוח מאימוץ החדש לצד הישענות כמעט מוחלטת על מתודות ארכאיות וכלים קלאסיים לחקר תופעות, בתואנה שזו דרכם (כשממוצע הפסיכומטרי של לומדי מדעי הרוח נע סביב 500 נקודות) ועליהם להתנגד לשלטון החומר היא אפוא מביכה מאוד וחמור מזאת, מסוכנת.