הֶהָרִים יִרְעֲמוּ וְהַדֶּרֶךְ תָּחוּל
וְיַקְשִׁיב הָאוֹיֵב לַמִּצְהָל:
כָּאן צוֹעֶדֶת כִּתַּת חַיָּלִים עַל הַגְּבוּל
וְהַגְּבוּל הוּא בְּלֵב כָּל חַיָּל!

מילים: יחיאל מוהר
לחן: משה וילנסקי


אורי אבנרי, עלם-קרב, שועל משופשף, נסע לביירות ביולי 82 להיפגש עם ערפאת, להדליק לו א"ש(א) במקטרת שלום מדממת בפיו הערפדי. ערפאת רדף שלום כמו שגולדה - מלחמה. רוצח-ההמונים קיבל את פניו בשמחה להד: וואלק קומרד אורי, עכשיו הוכחת לנו שהיו לך ביצים-גדולות... אבנרי עשה דרך ארוכה משדות פלשת להתפלשות בעפר רגלי אהובו ערפאת. דן מרגלית הגדיר אותו: "הוא היה מאוד עקבי בעמדתו כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. היו תקופות שהוא כן הגדיר את עצמו כיהודי, לאחרונה הוא הגדיר את עצמו כבן האומה הישראלית". מה הבלבול הזה?

בעקבות פציעתו הקשה אבנרי שקע, להערכתי, לתוך הלם-קרב שממנו יצא בזרועותיו של ערפאת. הוא 'התהפך'. מחלוץ ההולך לפני המחנה חזר אבנרי למהות שמו המקורי הלמוט אוסטרמן (איש-המזרח) ונעשה צלבן יהודי מטושטש, כובש-זר בארץ זרה, מי שראוי לכל גנאי. איך יהודי הלום-קרב חי באצטלה כזו? הצלבנים (הנוצרים) הפכו לצל שרדף אותו בשמש הקופחת, לאובססיה מתקתקת, והלמוט שימש מתקשר בין עולמות שאין להם קשר למציאות הווייתנו. היה לו חשוב להעביר את המסר הצלבני לאחיו הציונים (יהודים) בארץ-ישראל. הצלבנות לבשה אצטלה אקדמית, כביכול, כדי שלא יאשפזו אותו.

תחת הרושם המחליא שהותירה בגופו מלחמת-השחרור, החל אבנרי לפרסם בעיתונו סדרת מאמרים על דמיון צורב בין הצלבנות הנוצרית ליהודית. לאחר זמן כנסם בספר 'מלחמת היום השביעי. 'צלבנות יהודית' הייתה תפיסת עולמם של ערבים, מוסלמים, סובייטים וכל האנטישמיים, גם האינטליגנטים הרדומים במערב. "הזמן פועל לטובתנו" הייתה סיסמת-קרב שהובילה את הערבים להכריז בחרטום על שלושת-הלווים בעקבות מלחמת הבזק של 67. חאפז אל-אסד טען שהערבים יוכלו לחכות 200 שנה באורך רוח לחיסול ישראל כפי שעשו עם הצלבנים.

גולדה הפליטה, ילדה יהודייה ברוסיה הפוגרומיסטית, שחצתה אוקיינוס כדי למצוא מחסה באמריקה, ועלתה לארץ בחוסר-כל כדי לבנות בית, הייתה בעיניהם של שליט סוריה ורודני מוסקבה הרצחניים - קולוניאליסטית צלבנית רקובה. למרבה הצער הציונים - עש"ב(ב) תפסו באופן דומה את דמותה. יצחק רבין ניתפס בחכתו של אבנרי הלוחם ההמום. ביום השנה ה-70 לקונגרס הציוני הראשון (ספטמבר 67) נשא הרמטכ"ל נאום בכינוס שנערך בבזל.

לקראת סוף נאומו השווה רבין את מדינת ישראל לממלכת הצלבנים והסיק כי הסכנה העיקרית המאיימת עליה היא הצטמקות העלייה. במקרה זה תתנוון ישראל מחוסר דם חדש. מאז הצטרפו לרבין רבים והקימו צעקה במקהלה. כשרבין הצהיר ש"הטנקים בגולן חשובים מהיישובים שבו", הייתה זו הוכחה שהלך-רוח צלבני השתרר על השקפת עולמו. על-רקע ה'צלבנות' ניתן להבין את הלכי-הרוח הקשים שהתפתחו בעימות שבין ימין אמוני לשמאל אתאיסטי על התיישבות יהודית ביו"ש.

צלבנות - תפיסת עולם ישראלית

סופרים שנעו במהירות בעקבות אבנרי הם א.ב. יהושע ב"מול היערות" (קשת 63), ויצחק שלו "פרשת גבריאל תירוש" (64). כתב אלי אשד באתר האייל הקורא: "גישה שונה נוספת ביטאה המשוררת דליה רביקוביץ בשירה "קרני חיטין", שהופיע בשנת 1966. השיר דן בצלבנים ומרמז על אנלוגיה ביניהם ובין הישראלים, שקיומם חולף, כביכול, או נתון בספק. בשיר זה, שעורר פולמוס, תיארה רביקוביץ את הצלבנים כלוחמים יפי תואר, אכזריים, אמיצים ותמימים. אהדתה של המשוררת חצויה - מבחינה אסתטית היא מזדהה עם הצלבנים היפים, אך מבחינה מצפונית היא טוענת לעליונות המוסלמים ומצדיקה את נצחונו של צלאח א-דין, וזאת בשל האכזריות התמימה בהשקפת הצלבנים.

הצלבנים (המזוהים עם היהודים בעיני רביקוביץ) משחיתים הן את עולמם והן את העולם המזרחי. הם באו להפיץ שלום וחסד, אבל חסדם הפך להתנגשות, ולבסוף הם מובסים בידי המוסלמים בצורה מהירה ופלאית, המעידה על כוחו וצדקתו של צלאח א-דין 'שעשה להם דין בקרני חיטין'. דומה שהתקפה ארסית יותר על ישראל (וזאת, יש לזכור, לפני מלחמת ששת-הימים) אין להעלות על הדעת". ב-65 פרסם עמוס עוז את סיפורו 'מנזר השתקנים' וב-71 את סיפורו 'עד מוות'. יש לציין שהסופרים הנ"ל ואחרים שהצטרפו לשורותיהם, גם בין השורות, עסקו בהתמדה בצלבנינו.

בעבר הרחוק, כשאנשי ההתיישבות העובדת עוד ניהלו פה את העניינים, צלבנינו נקראו בנינו והם העניקו לנו את המדינה על מגש-הכסף. שירם של מוהר-וילנסקי הנ"ל מספר שהגבול נמצא אז בליבו של החייל היהודי, הוא קובע היכן יעבור. הסופרים הנ"ל ובאי חוגם מתכווצים בכאב למשמע דברים כאלה. חלפו ימי התהילה ההם והיום אנחנו מתביישים בהם, כמו ששרת-החינוך אלוני מתביישת בספר-יהושע ומבקשת להחרים אותו בבתי הספר שלה... הרגנו את הציונות בהמתת-חסד, היא מתפוררת.

הסופרים האלה שהחליפו את בנינו בצלבנינו, הגישו לנו על מגש-פלסטיק (TAKE-AWAY) פרוסת פוסט-ציונות מבריקה. בעוד רבים וטובים מתייחסים אל הצלבנות כאל שאלה ספרותית ו/או תרבותית שיש ללבנה בשעת רצון, אני מתייחס אליה כשאלה של חיים או מוות. חיינו תלויים על בלימתה. אם הציונות היא בשם דמוקרטית ללא יהודית, כפי שרומזים זרמים פוסט-ציוניים בבג"ץ, אזי אין סיכוי לקיום היהודי בא"י. אם מתבוננים בתנועותיו של אבנרי במרחב רואים שכל שאיפותיו ב'מסע השלום' לכיס מכנסיו של ערפאת - להתמזג ולדבוק בו: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

זו התכלית, המטרה הסופית. רק כך נזכה, אנחנו בעלי המום הנצחי, לזכות-קיום במרחב הערבי הנדיב שמסביבנו. כלומר, מאבקיהן של עמותות הצדק והחסד 'בצלם', 'שלום עכשיו', 'זוכרות', 'שוברים שתיקה' למען זכויות-האדם והאזרח, למען חופש-הפרט, הדיבור וכדומה - חותרות לאותה מטרה שעליה מצביעים אבנרי וממשיכי דרכו: שנתמזג בערבים - והיינו לבשר אחד. בתור יהודים-ערבים נזכה לפדות עצמנו מהתלאה המבישה של היותנו יהודים-נטו... להשתחרר מנעליה הכבדות של גולדה הסוהרת הגלותית - ללכת יחפים ומאושרים.

אבנרי מסייר בקיסריה

לפני מספר ימים מצאתי את עצמי בקיסריה, יושב מול ידידי אורי אבנרי(ג) במסעדה, משקיף על הים. היה חם, אך לא חם מדי, ואני הרהרתי בגורל הצלבנים בקול-רם. זה הדליק את אבנרי. קיסריה, לדבריו, הוקמה על-ידי המלך הורדוס לפני כאלפיים שנה. הוא הדביק לה את שם אדונו, הקיסר אוגוסטוס. קיסריה חזרה והפכה לעיר חשובה בתקופת הצלבנים, שבנו את ביצוריה. הביצורים האלה מושכים עכשיו תיירים מלוקקים. גם ראש הממשלה התייר נתניהו נמשך לקיסריה ורכש בה את ביתו. לדברי אבנרי כולנו, היהודים - רק תיירים. אחרי המלחמה, סיפר אבנרי, קראתי כל ספר על הצלבנים שיכולתי להשיג. ככל שהריביתי לקרוא עליהם, כן גבר הקסם עלי. איזה קסם? שאלתי.

אבנרי אמר, הקסם טמון וכלול באחת השאלות הראשונות שהצגתי למומחה הבריטי לצלבנות סטיבן ראנסימן: "כאשר כתבת את הספר, האם אי-פעם עלה על דעתך שיש דמיון בין הצלבנים ובין הציונים של ימינו"? "לא בלבד שזה עלה על דעתי", השיב המומחה העולמי הבריטי, "אלא שכמעט ולא חשבתי על שום דבר אחר. רציתי לתת לספר כותרת-משנה: מדריך לציונים על איך לא לעשות זאת". תשמע אורי, אמרתי, אם לא היו צלבנים בהיסטוריה - בטח היית ממציא אותם ואת הפרופסור הבריטי המלומד.

יש רק בעיה אחת, הוספתי, איפה התחבאו הפלשתינים כשהצלבנים כסחו את ערביי א"י? רוב הישראלים, אמר אבנרי, יופתעו לשמוע שהצלבנים שהו בארץ כמעט 200 שנה - הרבה יותר מאשר היישוב הציוני עד כה. זו בהחלט לא הייתה אפיזודה קצרה וחולפת. לא, הסכמתי, זו בהחלט לא אפיזודה קצרה וחולפת כשמדובר בשהייה או שהות...

אבנרי בשלו: הדמיון בין הצלבנים והציונים מושך את העין. שתי התנועות העבירו מספר גדול של בני-אדם מאירופה לארץ-הקודש. מכיוון ששתי התנועות באו מאירופה, ראתה האוכלוסייה המקומית בצלבנים ובציונים פולשים מערביים. אורי, הגבתי, גולדה הגיעה לפה עם התחתונים שלה והנעלים החורקות ששריד כל-כך שונא. היא בעיניך צלבנית על סוס עם חרב וכידון? היא מיסיונרית? אתה מנסה לבלבל אותי? רק בולשביק ותיק כמוך מסוגל לעשות השוואה מדממת כל-כך.

אורי ממשיך: לא הצלבנים ולא הציונים ראו יום אחד של שלום בכל תקופת קיומם. התחושה המתמדת של סכנה צבאית עיצבה את כל ההיסטוריה שלהם, את התרבות שלהם ואת האופי שלהם... אורי, צחקתי, אתה ממש מצחיק. הייתי עם יוסי שריד אצל ברז'נייב. למדתי את כל הפויילע-שטיק שלהם. את המשפט שאמרת למעלה אפשר לנסח באותה נימה של אמת כדלקמן: "לא השבטים הגרמנים הברברים ולא הציונים ראו יום אחד של שלום בכל תקופת קיומם". המושג שלום לא באמת מחבר בין הצלבנים ליהודים. גם הישבן הפעור בעמוד האחורי של עיתונך לא מתחבר עם הכותרת בדף הקדמי ואף על-פי כן שני הדפים מופיעים בעיתון שלך. זה כל מה שמשותף להם ולטיעון הפסבדו-הגיוני שלך.

גם הצלבנים וגם הציונים, אמר אבנרי, ראו את עצמם כראש-גשר של המערב במרחב זר ועוין. הצלבנים הגיעו, כמובן, כצבא של המערב לכיבוש ארץ-הקודש. בנימין זאב הרצל כתב בספרו "מדינת היהודים" שאנחנו נשרת בפלשתינה כחיל-החלוץ של התרבות (האירופית?) נגד הברבריות (המוסלמית?). סליחה אורי, גיחכתי. אתה מתכוון לאותם ניצולי שואה שנפלטו מכבשני המוות של הגרמנים - הם היו בעיניך ראש גשר של המערב? הפליטים היהודים שברחו לארץ מתימן ועירק - הם הכובשים? צריך להיות מנותק מהמציאות במידה מעוררת השתאות כדי להפיק התברברות כזו. בוא נשב בצל, אורי. אבל אורי לא מסוגל לשהות בצל.

תראה, ניסה אבנרי, הר-הבית, שהיה קדוש גם לצלבנים, ממשיך בימינו להוות מוקד של מאבק יומיומי. בשבוע שעבר הורשו שני ח"כים דתיים-ימנים-קיצונים להיכנס לשם. למרבה המזל, הפעם זה לא גרם למהומות, כמו בפעמים קודמות. סליחה, אורי, הגבתי במתינות זריזה, היו ערבים בהר-הבית כשהצלבנים שלטו בירושלים?

הדמיון בין הצלבנים והציונים, קבע אבנרי, בולט ביותר בכל הנוגע לנושא השלום. הצלבנים לא יכלו, כמובן, לחשוב על שלום. המפעל שלהם היה כולו מבוסס על שחרור ירושלים וארץ-הקודש כולה מידי האויב הנצחי, המוסלמים. זה מנע מראש כל אפשרות של שלום עם אויבי אלוהים. רגע, אורי ידידי, הגבתי, המוסלמים, וטוב שאתה משתמש במושג הרחב הזה כי לא רק הערבים הסתובבו פה, רצו שלום? יש מושג כזה 'שלום' בין מוסלמים לנוצרים שהם שני קצוות לתורה מיסיונרית? אתה למעשה קובע במו פיך שלא ייתכן שלום עם מוסלמים. התנאי היחידי האפשרי הינו קבלת דין האסלם והסכמה למעמד בן-חסות.

אמר אבנרי: הרעיון האירופי של "לאום" עוד לא נולד בימי הצלבנים. האבירים היו צרפתים, אנגלים וגרמנים, אך מעל לכל הם היו נוצרים. ואילו הציונות הייתה תולדת הרצון להפוך את יהודי העולם ל"אומה ככל האומות", במובן המודרני של המושג. שוב צחקתי. זו התפלפלות שלמה. הצלבנים היו ערב-רב, כפי שציינת. רובם אנסים, רוצחים ושודדים צמאי דם ותהילה. מה להם וליהודים, אורי? היהודים הם עם שקיים 3,000 שנה לפחות. ליהודים אין באמת רצון להפוך ל'עם ככל העמים'. היהודים בשמאל מרבים להשתמש בפומבי בביטוי 'להיות אור-לגוים', היהודים בימין פשוט הולכים לבית כנסת בשבת. ידידך עמוס עוז טוען שהציונות נוצרה והצליחה להביא לכאן יהודים רק משום שהם הוכו, נאנסו, נשחטו, נשרפו ונשדדו בכל מקום אחר על פני האדמה. יהודים לא הגיעו לפה מרצונם - בשום מקום אחר לא רצו לקבל אותם.

אמר אבנרי: גבר יהודי באלכסנדריה שבמצריים היה יכול לשאת יהודייה מאנטיוכיה בסוריה, אך לא לשאת את השכנה הנוצרייה בבית ממול. אישה קתולית בדמשק יכלה לשאת גבר קתולי בקושטא, אך לא את הגבר האורתודוקסי-היווני ברחוב השני. המבנה החוקתי הזה עדיין קיים בארצות מסוימות, וביניהן - לא תנחשו! - בישראל... התבוננתי באבנרי שישב מסונוור בקרניה של שמש קיסריה. תגיד, אורי, איך אתה קושר את זה לצלבנים? האם גם את המלחמה באירלנד בין קתולים לפרוטסטנטים תקשור לצלבנים?

אורי ניסה לסכם את הנושא: גם אם לוקחים בחשבון את כל ההבדלים בתקופה, ההשוואה בין שתי התנועות היא בכל זאת חשובה. היא מספקת מזון רב למחשבה, בייחוד כשיושבים על חוף קיסריה, לפני החומה של העיר הצלבנית, מרחק של קילומטרים אחדים מנמל עתלית, שבו נזרקו אחרוני הצלבנים לים, פשוטו כמשמעו. כך הגיע פרק הצלבנים בארץ לסופו. אני מרשה לעצמי לנסח מחדש את אמרתו של המלומד הבריטי הדגול: אני מקווה שנלמד בעוד מועד איך לא להיות כמותם... אורי המסכן, מתי והיכן היה קיים חשש שנהיה כמותם?

(המשך יבוא)

מונחי יסוד לשימוש חוזר:

א . א"ש - (ר"ת: אידיוט שימושי)
ב . עש"ב - (עוז, שריד, ביילין)
ג . אבנרי - צלבנים וציונים, [קישור]