מלחמת ההתשה זכתה לתיאור ולמחקר מועטים ביותר, אולי בגלל הרגשת החמיצות לנוכח סיומה בהפסד ישראלי. לדעתי, מלחמת ההתשה ראויה למחקר מעמיק, גם כדי להבין את כישלוננו במלחמת יום הכיפורים, שלדעתי הנה היום האחרי-אחרון במלחמת ההתשה.
בוריס דולין עוסק בזווית מיוחדת ומכרעת במלחמת ההתשה - המעורבות הסובייטית במלחמה. דולין פותח את ניתוחו בתיאור התפתחות האסטרטגיה הסובייטית לאחר מלחמת העולם השנייה, כדי להסביר מה חיפשו הרוסים במזרח התיכון, ולמה התערבו במלחמותינו. הרוסים רצו להגיע לשוויון אסטרטגי מול האמריקנים, ואף לעלות עליהם, במלחמה הקרה וגם כיום.
קשה להבין את העובדה המרה, שטעינו בהבנת המדיניות הרוסית, מאמצע שנות השישים. בדבר אחד בלבד צדק המעריך הישראלי, ברית-המועצות לא רצתה ללחום ישירות בישראל (עמ׳ 15). האם אנחנו חוזרים על הטעות כעת?! דולין מפרט, שגם את מניעי ממשל ניקסון ניתחה ישראל בטעות חמורה.
מוצא ל"ים חם"
מאז ומתמיד שאפה רוסיה למוצא ל"ים חם", שאינו קופא בחורף. כלומר, לים התיכון, אך מ̤צר הדרדנלים, שבריבונות טורקיה, הגבילהּ. לפיכך, הפתרון הסובייטי היה מאחז בים התיכון - נמל, שיבסס את הנוכחות הסובייטית. המאחז הראשון של חיל-הים הסובייטי בים התיכון היה באלבניה, עד שהפכה בשנים 1959-1958 ל"גיברלטר אדומה" (עמ׳ 69), אך סולקו ממנה. ב-1964 החל חיל-הים הסובייטי לסייר בים התיכון.
כדי להסתיר את כוונותיהם, טוען דולין, חיפשו הרוסים עילה, שתצדיק את כניסתם לים התיכון. במלים אחרות, רצו משבר אזורי, שייתן כיסוי לתגבור הכוח הסובייטי בים התיכון עד כדי שוויון לצי השישי האמריקני. "הסובייטים באו לים התיכון, כדי להישאר בו גם אחרי שוך העימות" (עמ׳ 74). משבר 1967 יצא משליטתם, והפך למלחמה אזורית, שלא רצו בה.
אהרן יריב, ראש אמ"ן, הודה ביולי 1967, שברית-המועצות הנה משתנה בלתי-מובן, אך שיער, שלמרות לחץ סובייטי, אין סבירות, שחיל-הים הסובייטי יתערב נגד ישראל. "... ישראל התקשתה לראות את עצמה מנקודת מבטה של ברית-המועצות... ההקשר הגלובלי - מה הביא את הסובייטים לזירה ומה הם מנסים להשיג - חמק מתודעתם של מקבלי ההחלטות בארץ...", קובע דולין (עמ׳ 78).
כחודש אחר מלחמת ששת הימים, הוקמה בים התיכון שייטת 5 הסובייטית, שכוחותיה תוגברו בהדרגה עד שמנו תשעים כלי-שיט במלחמת יום הכיפורים. ברית-המועצות החלה להקים נמלים במצרים, והמשחק האסטרטגי השתנה לחלוטין. מטוסי ביון סובייטיים כיסו את הים התיכון ואת ים סוף, ואלפי יועצים סובייטיים היו בכל מקום בצבא המצרי, והנחילו לו תורת לחימה חדשה. היועצים התכוונו להנציח במצרים תחושת אִיוּם חמורה וקבועה, אך היו מעוניינים ברגיעה צבאית בין ישראל למצרים, כיוון ש"מלחמה נוספת בין השתיים הייתה מסכנת את הנוכחות הסובייטית ומגבירה את הסיכוי לעימות עם ארצות-הברית. מוסקבה הייתה זקוקה לשילוב בין מתח לשקט, אך שקט היה הדבר האחרון שנאצר התכוון לתת לה" (עמ׳ 86). ביולי 1967 פרצה מלחמת ההתשה, ובחורף 1969-1968 הוקם קו בר-לב.
מלחמת ההתשה
בינואר 1969 הושבע ריצ'ארד ניקסון לנשיא ארצות-הברית, שהתבוססה בבוץ הויטנאמי. ניקסון היה ריאליסט מוחלט - האמין בהשגת אינטרסים באמצעות עוצמה, אך לא ראה התנגשות בלתי נמנעת בין שתי מעצמות העל, אלא האמין, שניתן להגיע להסדר עם הרוסים. תוך זמן קצר הבינו בירושלים, כי משהו השתנה בבית הלבן כשעזב אותו לינדון ג׳ונסון. הנשיא החדש, שהיה ידוע כאנטישמי, וישראל פגעה בו כשביקר בארץ בשנת 1966 (עמ׳ 104), דיבר בנאומו הראשון אחרי השבעתו על הצורך לטפל בחבית אבק השריפה במזרח התיכון. כלומר, ישראל תצטרך להתרכך ולפייס את אויביה. כאן התחיל קרע בציר וושינגטון-ירושלים.
בפברואר 1969 החליטה ארצות הברית ללחוץ על ישראל, כדי שמו"מ עם הסובייטים, בסיוע מדינות אירופה, יניב הסכמה בין-גושית. המהלך הוסתר מישראל, ובינתיים החליפה גולדה מאיר את ראש הממשלה לוי אשכול המנוח.
פשיטות התגמול הישראליות הביאו את גמאל עבד-אלנאצר, נשיא מצרים, לבקש סיוע סובייטי להגן על שמי ארצו. הסובייטים טעו לחשוב, שמצרים תוכל להגן על ספינותיהם ועל מטוסיהם בארצה. לכן, ביקשו מנאצר להפסיק את האש בתעלה. הרטוריקה הסובייטית הייתה אופיינית - לא האשימו את נאצר בהסלמה, אלא "כוחות מדיניים" במצרים. דולין: "זאת הייתה השפה הסובייטית. אם ידעת לדבר בה, הבנת היטב את כוונת המחבר" (עמ׳ 129); וישראל לא הבינה את שפתם כלל.
מבצעים מיוחדים ישראלים מרשימים לא שינו את המצב. מלחמת ההתשה נמשכה, ובמקביל התכונן צבא מצרים למלחמה הבאה, שבה יצלח את התעלה. עזר ויצמן, ראש אג"ם במטכ"ל, חשב, שיש להסלים את התגובה הישראלית בהכנסת חיל-האוויר לפעולה.
חיל-האוויר יצא להפצצה גדולה, שבעקבותיה ביקש נאצר מהסובייטים להגן על שמי מצרים. המהלך טרף את קלפי הרוסים, שחששו שבסיסיהם וספינותיהם ייפגעו, בעיקר, אחרי שחיל-האוויר השמיד את מערך הטילים נ"מ (קרקע-אוויר) SA-2 המצרי, וניסו לשכנע את נאצר להפסיק את האש, אך הוא לא שעה לבקשותיהם. מוסקבה פנתה לירושלים במחאה חריפה, שגרמה להפסקת ההפצצות הישראליות. הסירוב המצרי להפסיק את האש הדאיג את הרוסים, שהגיבו באוגוסט 1969 במשלוח טייסת קרב 35 למצרים, כדי לבלום את התקיפות הישראליות. במקביל, תוגבר הכוח הימי הסובייטי, ולישראל נודע, שחיל-הים הרוסי מכין פעולת תגמול נגדה, אך אלוף יריב העריך, כי תגבור הכוח הימי הרוסי אינו מכוּון נגד ישראל, אלא תרגיל עונתי. לחימה בין סין לברית-המועצות סיכלה את המבצע הימי הסובייטי.
"ידיד" בוושינגטון
החמצה איומה הייתה אי-הבנת ישראל את מגמת ממשל ניקסון, וזו ליוותה אותנו גם אחרי מלחמת יום הכיפורים. האמריקנים רצו הסכם עם הרוסים, כדי שיוכלו לסיים, בין השאר, את מלחמת ויטנאם. במחלקת המדינה היו מוכנים לעשות כל ויתור כשהסובייטים נשארו איתנים בעמדתם. את אחד הוויתורים, מבחינתם, הייתה צריכה לשלם ישראל.
זו הייתה הפתעה גמורה, כיוון שאחרי מלחמת ששת הימים נותרה ישראל רק עם תמיכת ארצות-הברית. ניקסון ידע, שאינו אהוד בקרב יהודי ארצות-הברית, ולא זכה בתמיכתם בבחירות; ולכן, לא התחשב בקול היהודי, ו"דיבר על כפיית הסכם על ישראל, על הפסקת הסיוע הצבאי ועל נטישת ישראל במקרה של הסתבכות עם הסובייטים" (עמ׳ 161-160).
גולדה מאיר, שחשה לוושינגטון בסוף ספטמבר 1969, לא הבינה, שחל שינוי במדינות האמריקנית, והממשל פועל בחשאי מאחורי גבה. היא הלכה שולל אחרי דברי ניקסון, "... [ו]רצתה להאמין שמדינת ישראל... לא עומדת לבד". ניקסון הבטיח להיות "ידיד שאפשר לסמוך עליו", והיא קיבלה את דבריו כפשוטם (עמ׳ 164-163). במו"מ עם הרוסים התחייבו האמריקנים, שישראל תיסוג נסיגה מלאה לקווי 1967. הממשל בחר שלא לספר לה על המסמך, שמסר לרוסים. רק כשהשיחות על הרכש הצבאי הישראלי ועל מתן אשראי הוקפאו ללא הסבר, החלה ישראל להבין, שמשהו השתנה בוושינגטון.
מצרים דחתה את ההצעה האמריקנית, ובחרה במלחמה. רוסיה לא הגיבה, ומעבר להרי אוראל הכינה את מבצע "קווקז" - התערבות צבאית רוסית במצרים. ישראל רתחה, ומחאתה הגבירה הילוך, ולא השפיעה על הממשל. ישראל הבינה, שאין לה ידיד בבית הלבן, הפעילה ארגונים יהודיים בארצות הברית למחות, והממשל הגיש תוכנית מדינית חדשה, שעסקה בירדן. עקב התוכנית הירדנית, נקרא השגריר רבין ארצה להתייעצויות, וממשלת ישראל דחתה רשמית את התוכנית. רבין טען בארץ, שלמרות הכל, צריך להמשיך את הלחץ על המצרים.
ב-25 בדצמבר חתם ברז׳נייב על פקודת "קווקז" לאחר שדחה את התוכנית האמריקנית. למרות החשש ממעורבות סובייטית, סברו בישראל, כי ארצות הברית לא תיטוש אותנו. אליוט ריצ׳ארדסון, תת-מזכיר המדינה, הבהיר לאבא אבן, שר החוץ, כי במקרה של הסתבכות עם ברית-המועצות, תינטש ישראל, אך השגריר רבין לא התרשם מדבריו.
מבצע "קווקז"
בנובמבר שיקמו המצרים את מערך הטק"א במערכות רוסיות. בדצמבר הושמד המערך שוב, שוקם, והושמד שוב. הסובייטים הבינו, שכדי להגן על מאחזם במצרים, עליהם לפעול, ומבצע "קווקז" יצא לדרך.
על מרשל פאוול בטיצקי, מפקד חיל ההגנה האווירית הסובייטי, הוטל לבנות חומה אווירית במצרים. הוא מינה את גנרל אלכסי סמירנוב למפקד דיוויזיה 18 להגנה אווירית, שתישלח למצרים. בינתיים נבחרו בקפידה שלד פיקודי וחיילים לדיוויזיה ולעוצבותיה.
על מצרים הגנו סוללות SA-2, שטיליהן אינם יעילים בגבהים נמוכים. הרוסים החליטו לחפות על ביצועי הטילים בעירוב סוגי חימוש בסוללות ובסגירת פערים בכיסוי נ"מ. חיל-האוויר הבחין בתנועה גדולה במצרים, שלא ידע להסבירה, והשמיד את מה שנבנה בינתיים. הקמת העמדות לסוללות טק"א נמשכה למרות הפצצות נמרצות של חיל-האוויר.
במקביל, גברה האש בציר ירושלים-וושינגטון, ולמרות זאת המליץ שגרירנו בוושינגטון להגביר את עוצמת הפעילות הצבאית מול מצרים. גופי המחקר בישראל העריכו בסוף 1969, כי ברית המועצות לא תתערב צבאית במלחמה. ישראל החליטה לתקוף אווירית בעומק מצרים, וביצעה פשיטה על האי שדואן בים סוף. בסוף ינואר זומן השגריר הרוסי במצרים לנאצר, שביקשוֹ לזרז את המעורבות הסובייטית, ונאצר נסע בדחיפות למוסקבה, כדי לזרז את הגעת דיוויזיה 18. נקבע, כי הדיוויזיה תצא למצרים בתחילת מארס.
בינתיים חזרה וושינגטון מלחצה על ישראל, ובסוף ינואר הבטיח השר רוג׳רס, ש"מחויבות ארצות-הברית לעתיד ישראל נחושה וקבועה. אנו שני ידידים עם אינטרסים מקבילים, ועלינו להופיע ככאלה לעיני העולם" (עמ׳ 216).
במקביל, פעלו הרוסים מול הבית הלבן, אך הנשיא ניקסון החליט להשיבם תשובה קשה, שתמצא חן בעיני ישראל. דבריו עוררו את השגריר רבין לחשוב, שיש בה אישור למדיניות, שקידם לגבי תקיפות העומק במצרים, ועודדו את ירושלים לחשוב, שבקרוב תקבל עוד פנטומים. לעומתם, קרא קיסינג׳ר בין שורות המסמך הסובייטי, והבין שהסובייטים יפעלו במצרים, מבלי שידע על ההכנות ל"קווקז", והורה לתכנן תגובה אמריקנית לפעולה רוסית במצרים.
אמ"ן העריך, בפברואר 1969, שהרוסים לא יפעלו במצרים. בוושינגטון ובירושלים לא ידעו, שטייסת 35 הרוסית נמצאת כבר במצרים, ולמרות שמועות בעיתוני המזרח התיכון, לא ראו במערב ובישראל דבר, קובע דולין (עמ׳ 223). דיוויזיה 18 יצאה לדרכה בחשאי, ובחמישה במארס בבוקר הגיעה בספינות לנמל אלכסנדריה. בליילה למחרת יצאו חייליה לדרכם, תחת חיפוי טייסת 35, ונפרסו ביעדיהם. למעשה, נפתחה מלחמה חדשה, אחרת.
במקביל, ניסו הרוסים לשכנע את נאצר לסיים את מלחמת ההתשה, שהמשכה לא התאים לתוכניותיהם האסטרטגיות. נאצר הציע לרוסים הסדר שלום מלא תמורת נסיגה ישראלית, אך הרוסים רצו הפסקת-אש, ונאצר הסכים רק אם ייפסקו הפצצות העומק. ההסכמה המצרית הפתיעה את ארצות הברית, שלא הבחינה עדיין בנחיתת דיוויזיה 18. קיסינג׳ר הציג זאת בפני רבין, והוסיף, כי הממשל לא יאשר הספקת עוד פנטומים לישראל, ודרש להפסיק את הפצצות העומק. קיסינג׳ר הוסיף, כי אם יכניסו הרוסים נשק משמעותי, תישקל מחדש הספקת הפנטומים.
ישראל קיבלה את הבשורות באמירות חריפות, אך בהסכמה להפסקת-אש. באמצע מארס צילם אביהו בן-נון סוללה SA-3 בשדה קהיר-מערב, וב-17 במארס הבינו האמריקנים, כי נחיתה סובייטית במצרים בעיצומה. החזית העיקרית במלחמת ההתשה תהיה מעתה מול רוסיה. האמריקנים והישראלים לא הבינו, שדיוויזיה 18 נועדה להגן על אינטרסים רוסיים בלבד, ולמוסקבה לא היה איכפת ממלחמת ההתשה.
בישראל חששו, שסוללות הטילים יתיישבו על התעלה, וישלטו בשמי מערב סיני, ותחת חסותן יוכל הצבא המצרי לצלוח את התעלה במלחמה הבאה. לכרן, נשלח חיל-האוויר למנוע את הצבתן בגדת התעלה.
הנשיא ניקסון נטה להימנע ממשבר מול הרוסים. ההונאה הרוסית הביאה את וושינגטון לחשוב, כי התערבות הסובייטים הנה תגובה להפצצות העומק. הפעולה הרוסית הרגיזה את ניקסון, שלא רצה לשבור את הכלים עקב נחיתתם במצרים, שמא תגובה אמריקנית חריפה תסלים את היחסים בין שתי מעצמות-העל, ותסכן את השיחות על הגבלת החימוש. האמריקנים היו עסוקים בדרום-מזרח אסיה, וכעסו על ישראל, סבר קיסינג׳ר, ומתוך כך היססו לפעול, וכנראה, החמיצו הזדמנות להכיל את האתגר הסובייטי. אומנם האמריקנים כעסו, וגינו, אך מעשי הבית הלבן הצביעו על השלמה עם המהלך הסובייטי. "... הישראלים נותרו עירומים מכאן ומכאן, נטושים מול המהלך הסובייטי" (עמ׳ 246), ונאלצו להודיע לרוסים על סיום הפצצות העומק, ושמטוסיה יתרחקו מלב מצרים. שר הביטחון דיין הציע בקול ישראל לרוסים להתחלק באזורי שליטה בשמי מצרים, ושהמדבר יפריד בינה לבין הרוסים.
מאחורי הקלעים, ובלי ידיעת ישראל, נרקמה פשרה: ויטנאם תמורת מצרים. כהכנה לעסקה, העביר קיסינג׳ר ב-12 באפריל שאלה לישראל: האם תסכים להישארות הרוסים בלב מצרים, ותגביל את חיל-האוויר לתעלה בלבד. ישראל ענתה בחיוב, בהדגישה, כי זו מחויבות כלפי ברית-המועצות בלבד; ואם נאצר יאלצהּ, יפעל חיל-האוויר בכל מקום במצרים. בנוסף, הבהירה ישראל, כי קידום סוללות הטילים לעבר התעלה יהיה עבורה קו אדום.
ב-18 באפריל כבר הבינה ישראל, שטייסים רוסיים מטיסים את מטוסי היירוט המצריים, והדבר הובא מיד לידיעת קיסינג׳ר, אך האמריקנים העדיפו להתעלם מהמידע. ראש הממשלה מאיר איימה, שאם האמריקנים לא יגיבו מיד, תיאלץ ישראל להגיב. ב-30 באפריל הבטיח ניקסון לשלוח עוד מטוסים לישראל, אך שום מטוס לא סופק. במאי 1970 האשים ממשל ניקסון את ישראל במעורבות הצבאית הרוסית, וסירב לסגת מהעסקה ויטנאם תמורת מצרים.
בואה של דיוויזיה 18 הקצין את עמדות מצרים, ובסוף חודש מאי הם תקפו בהצלחה בשתי נקודות על קו בר-לב. הישראלים הגיבו בהסכמה אמריקנית, והרוסים התחפרו סביב קהיר וסביב אלכסנדריה, ולא התקדמו לעבר התעלה. כתוצאה מדברי דיין על קו, שנמתח כשלושים ק"מ ממערב לתעלה, נתנו האמריקנים לרוסים אור ירוק לקר̤ב סוללות טילים לתעלה. הרעיון הרוסי היה לזחול אל התעלה בחיפוי הדדי עם סוללות SA-2; וכך הוקמה חומת סואץ.
בתחילת קיץ 1970 גיבש הממשל מדיניות חדשה למזרח התיכון, ובמסגרתה התיר לסובייטים להתקדם לעבר התעלה. "הישראלים ציפו שניקסון יתעורר יום אחד ויבין שהוא מפקיר את חבריו הטובים ביותר במזרח התיכון" (עמ׳ 269). האמריקנים ביקשו, שמאיר תשמור את תוכניתם בסוד אפילו מחברי ממשלתה, עד שיתקבלו תגובות קהיר ורבת-עמון לתוכניתה. ראש הממשלה התעלמה מהדרישה האמריקנית, והגדירה את המצב כמצב חירום. מאיר לא רצתה להיענות ליוזמה האמריקנית, וגם מצרים דחתה אותה.
בסוף יוני התחילו הרוסים לנוע מזרחה, אל התעלה. ב-29 ביוני בליילה - היום שבו הסתיים המבצע האמריקני בקמבודיה - החלו הרוסים לנוע באזור קהיר. מטוסי צילום ישראלים נתקלו בטילים נ"מ, וסרטי הצילום הראו, שסוללות טילים נעו מזרחה, וניצבו במחצית הדרך מקהיר לתעלה. מערך חדש נוצר בחסות הסוללות, שישבו בקהיר. המבצע הסובייטי חיפה על התקדמות סוללות טק"א מצריות מזרחה.
חיל-האוויר פעל מיד, אך התברר, כי הפנטום אינו יכול לטיל SA-3. חיל-האוויר המשיך לתקוף את המערך החדש ללא הצלחה. חיל-האוויר המשיך לתקוף, אך כשל מול המערך הסובייטי נ"מ. ניסיון לתכנן את תקיפתו מאחור - דרך דלתת הנילוס - סוכל על-ידי מחלקת המדינה, והפנטומים תקפו חזיתית ב-18 ביולי. המטוס של שמואל חץ, מפקד טייסת 201, הופל, ומטוסו של אביהו בן-נון, מפקד טייסת 69, נפגע, והוא הצליח לנחות בסיני.
ב-29 ביוני יצא נאצר למוסקבה לדון עם הצמרת הסובייטית על ההצעה האמריקנית, שהרוסים ניסו לכפות עליו. רוסיה רצתה להציב את טיליה במרחב התעלה מבלי להסתבך במלחמה בישראל ובעימות עם האמריקנים. נאצר התנגד בכל כוחו, ונעשה מכשול לסובייטים. ב-22 ביולי הצליחו הרוסים לשבור את התנגדותו, וארצות-הברית אילצה את ישראל להסכים. תוך כך ניסתה ישראל לחדש את הקשר עם מוסקבה מבלי ליידע את האמריקנים, אך המו"מ לא עלה יפה. בעקבות תקריות עם הרוסים, יזם מוטי הוד, מפקד חיל
האוויר, קרב עם הרוסים, וב-30 ביולי הצליחו טייסי חיל-האוויר להפיל חמישה מטוסים רוסיים, סמוך לתעלה. למרות הניצחון הזה, עמדה ישראל עם גבה לקיר, ולמחרת הקרב החליטה לקבל את ההצעה האמריקנית להפסקת-אש.
אחרי הקרב נעו שתי סוללות רוסיות מזרחה לאזור איסמעיליה. התוכנית הייתה להציב בחשאי ארבע סוללות על קו המים, ולארוב למטוסים ישראלים. חיל-האוויר הישראלי לא פעל. בשלושה באוגוסט נשלחו פנטומים לגזרה, כדי לגרות את הרוסים לירות, ולגלות בזה את מיקומם. הפיתוי עבד, והפנטומים תקפו, אלא שחלק מהתקיפות כוּון לסוללות-דמה. מטוס הופל ומטוס נפגע, וטייסו הצליח להנחיתו ברפידים. לו חזר חיל-האוויר לזירה, היה מוצא את הסוללות הרוסיות ריקות מטילים. בערב נסוגו הסוללות, והוצבו במקום אחר.
לחיל-האוויר לא הייתה דרך להתמודד עם הסוללות הרוסיות, שכופפו בטיליהן את כנפי מטוסיו.
הרוסים עצרו לרגע כ-30 ק"מ מהתעלה, וכמה מסוללותיהם גלשו מזרחה עד קו התעלה. לישראל היה ברור, שעליה לקבל את הפסקת-האש, בהנחה, שהאמריקנים יבלמו התקדמות נוספת של הסוללות אל קו המים.
הפסקת-האש החלה בשבעה באוגוסט בליילה, ואז נעו הרוסים מזרחה. חיל-האוויר נחל הפסד מולן, וישראל נחלה הפסד מול הרוסים, שהפרו את ההסכמות, שהיו ביסוד הפסקת-האש. האמריקנים סירבו לפעול נגד הרוסים, כיוון שראו בהפסקת-האש הישג מדיני שלהם. וושינגטון הכחישה את טענות ישראל בדבר הפרת ההסכם, ולישראל לא נותר שום אמצעי להסיג את הטילים הסובייטיים והמצריים מגדת התעלה. לפי עזר ויצמן, החלה מלחמת יום הכיפורים באוגוסט 1970 "כשישראל השלימה, כביכול בלית ברירה, עם קידום מערך הטילים המצרי אל תעלת סואץ ... זה היה אבי אבות המחדל" (עמ׳ 338).
שינוי
העימות עם האמריקנים נמשך - עד שהממשל נזעק לעזרת המלך חוסין, שנאבק במחבלים ב"ספטמבר השחור" 1970, וביקש את עזרת ישראל בבלימת הסורים, שנכנסו לירדן. ב-24 בספטמבר הושלמה נסיגת הסורים מירדן, ויחסי ארצות-הברית-ישראל השתנו לחלוטין.
ב-28 בספטמבר מת הנשיא נאצר, ורוסיה איבדה בעל-ברית חשוב במזרח התיכון. מותו טרף את קלפיה, ואכן, כפי שחששו הרוסים, סילקם אנואר סאדאת, יורשו, ממצרים בהדרגה, מיולי 1972, אך בנחישות. הרוסים בחרו בחלופה - התבססות בסוריה, שקיבלה טילים קרקע-אוויר SA-3, כדי לבנות חומה נ"מ על גבול ישראל.
בשבעה-עשר בספטמבר 1971 הפילו טילים SA-2 מצריים מטוס סטראטוקרויזר ישראלי, שהיה במשימת מודיעין, 22 ק"מ ממזרח לתעלה, וחיל-האוויר התרחק מקו המים. אז החלה מצרים להתכונן למלחמת 1973. בתחילת 1973 סיפקו הרוסים למצרים ולסוריה טק"א SA-
6, שסוללותיהם ניידות. במלחמת יום הכיפורים בלמו החומות נ"מ בגולן ובתעלה את חיל-האוויר עד שצה"ל צלח את התעלה, ודרס את סוללות הטילים המצריות.
בסוף מלחמת יום הכיפורים הרגישו הרוסים, שהצליחה הישראלית מאיימת על אינטרסיהם, ושיגרו איומים לוושינגטון. הרוסים, דוּוח, נערכים למבצע צבאי גדול, וחששו, שהרוסים מכניסים נשק גרעיני למזרח התיכון. ארצות-הברית לחצה על ישראל להפסיק את הקרבות, אך מוסקבה איימה על וושינגטון, שתפעל חד-צדדית להגן על מצרים. קיסינג׳ר, מזכיר המדינה, החליט להתנגד גם בכוח לכניסת יחידות רוסיות למזרח התיכון. הצבא האמריקני הועמד בכוננות עליונה, ולאחר חילופי מסרים, החלה מוסקבה לשדר סימני הרגעה. הפעם מנעה הנחישות האמריקנית התערבות סובייטית.
מבט לעתיד
דולין חותם את ספרו בתיאור קצר של המעורבות הצבאית הרוסית בסוריה משנות השבעים המוקדמות לימינו. "צבא רוסי עמד שוב מעבר לגבול ישראל", הוא מסכם, "הרוסים באו כחלק מתהליך של בניית עוצמה עולמית. הם ניצלו מלחמה מקומית כדי להקים את בסיסיהם ... והציבו סוללות טילים קרקע-אוויר מתקדמות ... הפדרציה הרוסית אינה ברית-המועצות. בין מוסקבה לירושלים יש יחסים ומתקיימת תקשורת שוטפת. אך הנסיבות והתהליכים לא השתנו בהרבה ...", וחותם את ספרו בציטוט דברי שלמה המלך, "מה-שהיה הוא שיהיה ומה-שנעשה הוא שייעשה, ואין כל-חדש תחת השמש" (קהלת א׳, ט׳).
המאמר פורסם בראשונה בכתב-העת "האומה" 218.
