המחלה הארורה והאשפוז (חלק ראשון) <br>

הוא הרגיש חלש ומותש, חסר תיאבון, שהביאו לרזון. פנה לרופא. נשלח לעשות בדיקות דם. בערב התקשר הרופא ואמר: "יש חשש כבד, שיש בעיה בתפקודי כבד"! בשורה ארורה!
"האם סוף חיו קרב"?! למחרת הוא הגיע לרופא המשפחה, שהפנה אותו ל"מיון". שם עשו לו בדיקות, אך עדיין לא ברור בדיוק במה מדובר. בבדיקת האולטרא סאונד מלמל הרופא מלים כמו: "גידול" ו"לבלב" ו"חסימה" ו"מרה"...

הוא מיד אושפז במחלקה כירורגית! מדוע כירורגית? הוא היה מתוח... האם הוא יצטרך לעבור ניתוח? הובטח לו שמחר יעבור בדיקת סי.טי. את בדיקת הסי.טי עבר רק אחרי שלושה ימי המתנה מורטי עצבים... בלי לומר לו מה תוצאות הבדיקה, ניגש אליו מנהל המחלקה ואמר לו שהוא יצטרך לעבור ניתוח, שלפניו יצטרך לעבור בדיקות נוספות. המועד, יום ראשון הקרוב.
שאלתי אותו, "האם מדובר בגידול סרטני"? ענה, "כנראה שכן! הוא יצטרך לעבור בדיקות נוספות". אנו עדיין בתקווה, שזה לא ייתכן!!!

למחרת הבדיקות התקדמו בקצב מהיר יותר. עשו לו MRI ואנדוסקופיה ואקו לב... התוצאה לא השתנתה, והגזרה של הניתוח נשארה בעינה... קלטנו שמדובר במשהו נורא. וטרם הבנו את רוע הגזרה.

בימי האשפוז והבדיקות, הוא נחלש ממש, כוחו הלך ותש... מצב רוחו נעכר, ראשו הורכן, כמו פרח שנבל, עיניו הושפלו וברצפה שקעו, כאילו לא רצה, שמישהו יקרא בהן את מה שבמוחו מתבשל... הוא לא בטוח שישרוד את הניתוח ההולך וקרב, אך נאחז בדברי המנתח שאמר לו, "אני אוציא אותך מזה ואתה שוב תעמוד על הרגלים". ואני לא קולטת מה קרה לסלע האיתן, שלאט-לאט נשחק, מתפורר, איך זה קורה?!

אחרי שסיימו לעשות לו את כל הבדיקות, נגשתי למנתח, מנהל המחלקה, שעבר בפרוזדור,
ושאלתי באיזה ניתוח בכלל מדובר? התחיל להשיב... ביקשתי שיעצור! אני לא מעוניינת בשיחת פרוזדור... הוא פתח את חדרו וישבתי מולו, והסביר לי בסבלנות וברוגע, ש"מדובר בניתוח לא קל, ארוך ומסובך... ששמונה עד עשר שעות ייקח! אם אפשר, ינסה לעשות לו ניתוח לפרוסקופיה, ואם הוא לא יצליח, יצטרך לפתוח את הבטן, ואז ההחלמה יותר קשה. הניתוח נקרא "ויפל (WHIPPLE)..." הוא מנה ששה איברים פנימיים, שמתוך הבטן חותכים ומוציאים, ואתם את הגידול הממאיר... ומחברים...

שתקתי. לא ידעתי מה לומר. רועדת, המשכתי להקשיב עד שגמר... "ובתום הניתוח הוא יאושפז יומיים בטיפול נמרץ... יעברו לפחות חודשיים עד שיחלים, שאחריהם יעבור טיפול כימותרפי במשך ששה חודשים" (כמעט התעלפתי!!!).והוסיף: "יש סכנה של שני אחוזי תמותה בניתוח וגם אחריו, אך אני מבטיח שהוא יעמוד על רגליו"!!!

השמים נפלו עלי

הרגשתי שעולמי חרב... מי ערב שהוא יחזיק מעמד? ושוב שאלתי: "אתה יודע אם מדובר בגידול סרטני"? הוא הנהן: "קרוב לוודאי שכן. את הבדיקה הפתולוגית יעשו לאחר מכן". במקום לחוס על המנותח, חסתי על הרופא-המנתח, שלוקח עליו משימה מסובכת וקשה. האם הוא יוכל לישן בלילה לפני הניתוח??? מה יעבור עליו??? אין ספק שגם הוא במתח, שחיי אדם מופקדים בידיו!
שאלתי: "איך תחזיק מעמד עשר שעות רצופות, בניתוח כל כך מסובך"? והוא ענה: "אומנם זה לא דבר של מה בכך, אך זה האתגר"!!!

שאלתי: "אפשר לוותר על הניתוח"??? והוא חרץ את הדין: "אין אופציה אחרת"!!! והמשיך: "אחרי הניתוח הוא מיד יועבר ליומיים לטיפול נמרץ"... והוסיף, "יתכן שאחרי הניתוח תהיה לו סוכרת... כי הלבלב מאוד פריך..." לא הבנתי איך נופלים עלינו "ויפל" (WHIPPLE) "לפרוסקופיה", "סוכרת", "גידול" "כימותרפיה", "טיפול נמרץ". אמרתי לו: "נכון שהדברים האלה הם לא לשיחת פרוזדור"!!! ענה: "את צודקת".

השמים נפלו עלי! מחיתי את דמעותיי... נכנסתי לחדר שבו בעלי שכב. ממתין לשמוע את מה שהרופא גזר... איך אבשר לו את הבשורה האיומה שמטילה אימה, שמדובר בניתוח כל כך מסוכן, ארוך ומסובך??? אחוזת אימה, ספרתי לו בקצרה. דלגתי על המלים הקשות שקשה לי לבטאן. רק אמרתי לו, שמדובר בניתוח ממושך... והחלמה, זמן רב תארך...

הוא שתק! הוא היה מופתע שמדובר בניתוח שמעולם לא שמע עליו (ויפל) צריך הרבה להתפלל... שתיקתו רעמה ולשמים זעקה!!! לא קשה לראות שרע לו ומר. חייו קיבלו תפנית חדה לימים של חידה, מלאי חרדה, מכל הלא נודע. קשה לו ומר, גורל אכזר עליו נגזר... למרות הכול, לא דבר על סכנת המוות, ולא על הרמת ידיים... רק ביקש מהילדים שלא יריבו על המשק... הוא לרגע לא חשב להתחרט, או לוותר על הניתוח שיושב עליו כבד. למרות שמדובר בניתוח קשה, הוא הרגיש שהוא בטוח יצא מזה... זה מה שהבטיח לו הרופא! כאילו שהרופא חקק על אבן, את מה שתכנן והתכוון.

לכולם הוא סיפר על קרן האור שבקעה מתוך התהום, בדמות המנתח הנפלא והרחום, שמתייחס אליו בחום, והוא נותן בו אמון, שהוא המומחה בתחום, ויותר מזה אדם... הוא הרגיש שהוא נוגע בקודש, וחש מעין הקלה, שלידי מנתח מעולה נקלע.

יומיים לפני מועד הניתוח המתוכנן, אחרי שסיים את כל ה"צומות", התעניות והעינויים, שגרמו לו הבדיקות, האינפוזיות, הדקירות והזריקות... והמתח מקרדום הניתוח שמונח על צווארו, ניגש אליו הרופא ה"מלאך", המתחשב, והמוערך, שידע שהפציינט עומד להיכנס ל"כלא" ארוך וממושך, ובישר, שהוא מאשר לו להשתחרר הביתה ליומיים, מעין חופשה במתנה, או "חנינה קטנה", על גזר הדין הכבד ועל העונש, שהוא עומד לרצות. הוא זכה בברכה שגרמה לו אנחת רווחה לבלות סופשבוע בבית בחיק המשפחה... שלא היה בטוח שיראה אותה שוב!

טיפול צמוד

צל הניתוח המתוכנן ביום ראשון, על ראשנו ריחף ולא נתן לנו לישון. והוא ראה בדמיונו את הניתוח הקשה, איך אותו מרדימים ומחדירים לגופו מצלמות ומכשרים, וחותכים מבִּטְנו כמה איברים וגידול אלים. האם הוא יחלים? יישאר בחיים??? איך המשק יראה בלעדיו? מי ייקח אותו לידיו, ויטפל ביציר כפיו, שהוא אהבת חייו?

חיכיתי מחוץ לחדר הניתוח עם בתי ובני. היינו דרוכים ומתוחים. אחרי שמונה שעות ארוכות, קראו לנו להיכנס למבואה של חדרי הניתוח. עמדו לפנינו שלושת הכירורגים המוכרים, שנראו לאים, מותשים ומכורכמים. האם הם הרימו ידיים??? ההבעה על פניהם הייתה קשוחה וחמורה, האם משהו לא כשורה קרה?!

"הכול עבר בסדר..." אמר הסטז'ר, "הצלחנו לבצע את הניתוח בלי לפתוח את הבטן, הניתוח נעשה בלפרוסקופיה, הוצאנו הכל (מנו את האיברים שהוצאו) ומסרנו לפתולוגיה... התוצאות יהיו בעוד שלושה שבועות"... "העבודה טרם הסתיימה... מכינים אותו... לא תוכלו לראותו מתאושש, הוא מפה יוחש לטיפול נמרץ, שם יקבל טיפול צמוד ומסור, ורק בעוד שעה קלה תוכלו לשם לסור".

עדיין לא הייתי רגועה: "למה אתם נראים כל כך טרודים וחיוורים, מותשים ובלי צבע על הפנים? האם אתם משהו מאתנו מסתירים"? מנהל המחלקה ענה: "לא, זה בגלל משהו אחר, הכל בסדר!!!" לא השתכנעתי. אולי הם פישלו, חששתי?! חסתי עליהם! חשבתי איזו אחריות מוטלת עליהם וכמה בריאות זה עולה להם!!! חיכינו לראותו!!

המתנו ליד "טיפול נמרץ" וראינו איך לשם הוא מוכנס. עד שחיברו אותו לכול המכשירים...
ראינו, איך הרופא המנתח, ה"מלאך" המבורך, לא סיים את הניתוח והלך, ובטרם אכל או נח, ליווה את המנותח לטיפול נמרץ, והמשיך לעקוב אחריו. קשה להאמין מה עשה לנו לראות את האחריות והמסירות של הרופא, שעוקב מקרוב ולא מרפה, עד שבמו עיניו רואה מה בדיוק קורה. ומורה ומנחה את הצוות המטפל.

כשהמנתח, סיים ויצא מטיפול נמרץ, רצנו אחריו, לשמוע איך הניתוח עבר? אמר, שהכול עבר בשלום והיה מוצלח, לא פתחו את הבטן... ושוב שאלתי אותו, למה הוא נראה כל כך עצוב וטרוד? והוא ענה: "זה לא ניתוח פשוט"!!! ויכולתי לחוש כמה כוחות נפש ל"מלאכים" האלה נחוץ, ואיך הם ממשיכים את היום שהיה כל כך לחוץ???

זכינו באוצר

נכנסנו לחדר טיפול נמרץ. הוא שכב מחובר לצינורות רבים ולחמצן. לפי המוניטור, אפשר היה לראות שעמד בניתוח הכול-כך מסובך. ניסיתי לדבר אתו. הוא היה עדיין בהשפעת סמי ההרדמה. ידיו היו קפואות וכחולות, והאחות התקשתה לשים אטב על האצבע, כדי לבדוק לו את אחוז החמצן בדם...נ יסיתי לדבר אתו, הוא המהם... הבנתי שהוא מטושטש, ולא בהכרה ממש, קיוויתי שאין חשש!!!

זכרתי שהמנתח אמר לי שיש סכנת מוות גם אחרי הניתוח... המערכה הראשונה הסתיימה! השאלה, איך תעבור ההחלמה??? למחרת באנו אותו לבקר, הוא קבל אותנו בחיוך של מנצח, למרות כל האינפוזיות והצינורות, הזונדה באף והקתטר, הוא ללא כאבים כלל, ומיד ביקש את הטלפון לדבר עם הפועל, כדי להודיע לו אילו פעולות עליו לבצע... שחר חדש...

במשך חיי הארוכים לא ראיתי מעולם רגישות ואכפתיות כזו של רופא, ובעולם המנוכר שבו אנו חיים, זה נדיר ונהדר. זכינו באוצר, בדמות רופא שלפני כן היה זר, וכעת הוא חלק מכל מה שהוא הווה ועבר. קשה להבין איזו מסירות, אנושיות, מקצועיות, יש באדם אחד.

כעבור יומיים הוא הוחזר למחלקה, מחובר לצינורות, מראה לא מלבב ומכמיר לב. כאן יעבור ימים קשים ומתישים של יאוש, של כאב, של תשישות, בגלל הצום, כי אסור לו לאכול ולשתות. הפה יבש, לא יכול לבלוע, אפילו לא רוק. באף תקועה לו זונדה והיא מקשה, הגרון ניחר. כאן יחפרו לו במחטים ויחטטו לו כדי למצוא ורידים, כדי לערות לו אינפוזיה של נוזלים עם מלחים, ותרופות נגד כאבים. יש לו צינורות מימין ומשמאל, ובפנים הכל חתוך ומחובר, כי הוצאו מבטנו איבר ועוד איבר, שהגוף צריך לפעול בלעדיו... והוא בצום, לא יכול לאכול, חלש ומיואש וקשה לו לנשום, או לעשות כמה צעדים, כדי להגיע לשרותים.

כאן ירוקנו ויחבשו לו את הנקזים היוצאים מהבטן. וכאן הפיסיותרפיסטית תלמד אותו לפסוע את צעדיו הראשונים וגם לנשום נכון, כדי להכניס יותר אוויר לריאות. לכאן תגיע הדיאטנית, שתמליץ על תזונה נוזלית חמישה ימים אחרי הניתוח שלא בא אוכל לפיו... לכאן יבוא פסיכולוג, לבדוק, מדוע אין לו מצב רוח... בבקרים יחכה לביקור רופאים, ירצה שכבר יגיעו, כדי לבקש עזרה על כל הסבל הנורא שנשמתו בלילה עברה. והם ינסו להרגיע בתרופות ובכול מיני טיפולים, כשהם מזכירים לו, שהוא עבר את אחד הניתוחים הכי קשים, שממנו לא כל כך מהר מתאוששים... וכאן אשב אני לידו כל הימים, ואנסה לסייע, אפנה לרופאים ולאחיות שיעזרו לו לחזור לחיות...
ולמרות שהוא מרגיש נכה, חסר אונים, בכול זאת רוצה להאמין, שיתקיים מה שהרופא המנתח הבטיח, שלעמוד על הרגלים יצליח.

למה?

בוקר אחד, אחרי לילה מאוד קשה, שעבר על המנותח, ראיתי את מנהל המחלקה בפרוזדור וביקשתי שיסור לראותו וייתן מענה על כמה תלונות, שהפכו את לילו לגיהינום. הוא הגיע מיד, פקד על האחיות והרופאים להוציא לו את הזונדה מהאף, את החמצן, את הקתטר, ועוד כמה צינורות מהבטן, ולאפשר לו להרטיב את הפה במים. לעשות לו בדיקות דם, ובדיקות של הנקזים. הוא הזמין עבורו פיסיותרפיסטית, שתעזור לו לקום וללכת ולמלא את הריאות בחמצן. בלילה, הורה לתת לו מורפיום, כדי שיירדם, כדי שלא יעבור עליו שוב לילה מאיים.

עד הצהריים עמלו עליו האחיות והרופאים ללא ליאות, לבצע את מה שמנהל המחלקה, המנתח, הורה להן לעשות. הרגשנו שכול מה שהוא אומר, מתבצע מיד ובמומחיות. שוב גילינו, שיש לנו רופא שהוא מלאך מבורך, מעניק לו מזור, ומכניס לחייו קרן אור... ותקווה שכל הקושי יעבור.
כל הימים ישבתי ליד מיטתו ולא עזבתי אותו לרגע. בערב, אחרי ששכב לישון נסעתי הביתה. נכנסתי למכונית וצעקתי ובכיתי בקול רם: "למה? למה? למה"??? הרי כל חייו רק נתן, ונתן, ולעצמו דבר לא לקח. למה מגיע לו לסבול כך??? חזרתי הביתה מותשת ופצועה. הרגשתי על בשרי איך הכאב והאומללות שלו ננעצים בי כמו קוצים והכאב הנוראי מחבר אותנו יותר חזק והופך אותנו לגוף אחד, שכואב וסובל ביחד.

והצום שנגזר עליו לפני הניתוח ואחריו, המשיך לתת את אותותיו. מיום ליום הוא הלך ונחלש ולא היה לו כוח לעמוד על רגליו. הכריחו אותו לקום ולהתחיל להתהלך. כשעשה כמה צעדים, הרגשנו שזה השג. לא היה לו פשוט להתישב או לשכב. והדבר הכי קשה היה לקום ללכת למקלחת שהטילה עליו מורא ופחד...

ובכל פעם כשהוא התלונן על איזו שהוא כאב או מצוקה, אם המנתח לא נוכח במחלקה, הרופאים התורנים, הזעיקו אותו והוא מיד נענה ונתן עצה, כך שהרגשנו שהוא תמיד שם ואף פעם לא נעלם. הוא תמיד ידע במי מדובר, כאילו התיק הרפואי שלו, מונח לפניו. הוא העניק למטופל את מקומו, והוא חש כאילו הוא החולה היחיד במחלקה, וכך גם הרגישו כל השאר.

הרגשנו ביטחון, שהוא האדם הנכון, עבורנו הוא סימל את בית החולים והעניק לו הוד, כמקום, שבו החולה לא הולך בו לאיבוד, ולחולה יש כבוד והוא יודע, שיש לו למי לפנות וליהנות מטיפול הכי טוב. אילו זה היה כך בכול המחלקות, אולי אפשר היה לוותר על הרבה תרופות מיותרות ולהסתפק במבט, במילה טובה, בתקווה, באופק. אלו הדברים הנחוצים לחולה.

השמש זרחה

בוקר אחד, אחרי ימים ולילות קשים ונואשים, רק שמונה ימים אחרי הניתוח, הודיע לו המנתח שהוא הביתה משתחרר. הייתי בהלם. איך אקח אותו הביתה??? מנהל המחלקה אמר, שיש פה חיידקים וזה נורא מסוכן... והבטיח לי שבכול בעיה קטנה שתצוץ, אני רשאית להביא אותו מיד ל"מיון", או למחלקה, ושלא אפחד מכלום. ועוד איך פחדתי!!! איך אצליח לטפל בו לבד, בלי כל הרופאים והאחיות שעושים עבודה מקצועיות והוא שבר כלי??? ואני מה אני???

נסענו הביתה. השמש זרחה. היה יום נעים אחרי כמה ימים גשומים וקרים. הוא היה מאושר, כמו אסיר ששוחרר ממאסר. עלה שמונה מדרגות עד הכניסה הביתה בלי לעצור והרגיש שהוא יכול!!! אחר כך הוא יצטרך לעלות עוד 18 מדרגות עד חדר השינה. האם יצליח? ואם לא? האם הלילה ישן על הכורסא בסלון?

הילדים והנכדים מאוד שמחו. באו לראותו. אך הוא היה טרוד בעולמו. גם אמו שגרה בשכנות, שלא ראתה אותו מלפני הניתוח, הגיעה לבקרו. היא לא הייתה בהיסטריה על מה שבנה עבר ויעבור. היא שדרה קור רוח. כאילו השלימה עם גזרת הגורל, או שלא הבינה כלל באיזו מחלה מדובר. יותר מזה שהיא חרדה לשלומו, הוא חרד לה יותר. אמר לרופא: "יש לי אימא בת תשעים וארבע. אני חייב להבריא. היא כבר איבדה בן! ואתה יודע מה זה לאבד עוד בן"? הרופא הבטיח לו שזה לא יקרה... ועבורו הוא היה מלאך!