בור קורונה כלכלי ימני <br>

אל לנו להיות פעורי פה מכך שהממשלה לא נחלצת למען האזרחים - מדיניותה הכלכלית-ימנית הפושעת והמבזה הביאה עלינו אסונות בזה אחר זה במשך שנים. ניתן לשער שעל-פי מדיניות זו, הממשלה חשבה שיש מספיק זמן עד הגל השני ושעד אז המשק יבריא באופן יחסי ויזרים לאזרחים מעט כסף אשר אמור היה לכלכל אותם עד ההגבלות העתידיות.

צחי הנגבי, בצעד שניסה לגונן על המדיניות הכלכלית של הממשלה, טען כי זה חארטה, כלשונו, להגיד שאין לאנשים מה לאכול. לטענתו, הממשלה דואגת לאזרחים בדמות דמי אבטלה וסיוע לעצמאים, ובזכותה הם מצליחים להתקיים.

בשביל ראש הממשלה בנימין נתניהו מדובר במטעמים. הוא הסתייג מדבריו של הנגבי, לבש בגדי צדיק, וזעק את זעקתם של האזרחים. הוא, אשר בימים בהם באמת אין לאנשים מה לאכול בא ומבקש הטבות מס בגובה שאזרחים מן השורה יכולים רק לחלום עליהם, יצא החומל; וכמובן שמיליונרים כמוהו יכולים לראות מצוקה של אנשים, ואף רצוי בכך, אך לא הוא.

לא פעם ולא פעמיים נזרקה לאוויר האמירה כי מערכת הבריאות שלנו הייתה על סף קריסה עוד לפני פרוץ המגיפה. ונכון, אף מדינה לא יכלה להיערך לקורונה, מה עוד שאותה מערכת מוכיחה את עצמה כרגע כיעילה, אך לא ניתן להגיד את אותו הדבר על הכלכלה שלנו.

הפערים החברתיים-כלכליים במדינה טרם הקורונה יצאו מכלל שליטה, ובימים טרופים אלו הם מרקיעים שחקים. ונכון, כמעט כל מדינה בעולם, בטח ובטח אלו אשר הטילו סגר, ספגו מכה כלכלית קשה ונוראה, אך מה שאנו חווים כרגע הוא בסך-הכל סימפטום; הכתובת הייתה על הקיר.

גזרות כלכליות

אין אנו באמת מסוגלים לאמוד את ממדיה האמיתיים של המגיפה הכלכלית אשר מאיימת להרעיד ולטלטל את כל המדינה. אט אט אנו מקלפים עוד ועוד פיסת מידע, ובכל פעם שאנו עושים זאת, אנו מגלים כי הנזק הכלכלי אשר נגרם למשק עוד נמצא בחיתוליו וכי הגרוע מכל עוד לפנינו. בכל יום שעובר אנו מבינים כי כל ניסיון לכמת את אותו הנזק נידון לכישלון מראש, וזאת, בין השאר, מכיוון שאין באפשרותנו לנבא את העתיד ולדעת אילו עוד גזרות כלכליות - גם המוצדקות ביותר - עוד יבואו לכלותנו.

בכל פעם שמישהו אינו מקפיד ללבוש מסיכה, לשמור על היגיינה ולשמור על כללי הריחוק החברתי, הוא ממית עלינו אסון - לא רק בריאותי, אלא גם כלכלי; המשוואה פשוטה: ככל שיהיו יותר נדבקים, יהיו יותר חולים קשים, יותר מונשמים, יותר מתים, וכנגזרת מכך - גזירות כלכליות קשות יותר.

הממשלה מתמהמהת עם אותן גזירות מכיוון שהיא נוהגת בפופוליזם ופוחדת לשתק את המשק, אך גזירות שלא יבואו היום, יביאו עלינו סגר מחר; ולפחות כרגע, נראה שהסגר בלתי נמנע. מצב זה נובע, בין השאר, מההבנה שהמשק לא יעמוד בעוד ועוד הגבלות, למרות שהן מתבקשות; אך ההבנה שהמשק לא יעמוד בסגר נוסף צריכה לגבור ביד חזקה ובזרוע נטויה על ההבנה הראשונה.

מפתיע שנתניהו, אשר בגל הראשון ביצע צעדים אמיצים והטיל סגר, מהסס כיום להטיל מגבלות נוספות על-מנת שלא ניקלע לסגר בעתיד. הוא הרי יודע שללא מגבלות כואבות יבואו מגבלות כאובות אף יותר; אין זה מפתיע שראש הממשלה, אשר טיפל בפן הבריאותי של המגיפה לעילא ולעילא, מטפל בפן הכלכלי שלה באופן פושע.

העובדה שהגענו למצב בו המדינה, מבחינה בריאותית, משוועת לסגר, אך מבחינה כלכלית מדחיקה את המחשבה הזו ודוחה אותה על הסף מכל וכל, אינה מפתיעה. בזמן שמדינות אחרות מזרימות כספים בסכומי עתק למשק - כאן מבטיחים חבילות סיוע בסכומים... לכאורה נכבדים, אפשר להגיד, בלשון המעטה... ואפילו לא מזרימים אותם פנימה למשק. אך שוב, מדובר בסך-הכל בסימפטום.

תספורת

ניתן להניח כי הממשלה שיערה כי פתיחתו היחסית מהירה של המשק תיצור מצב שהוא יבריא, יתחזק וייתן אוויר לנשימה לאזרחים לקראת ההגבלות העתידיות של הגל השני, אשר לפי ההשערות היה אמור להגיח מאוחר יותר. עד אז, כנראה חשבו, שהמשק יתייצב באופן יחסי בצורה שתיצור הזרמת כספים לאזרחים מהעבודות שלהם. הטעות הייתה לסמוך על כך שהגל השני יגיע למחוזותינו מאוחר יותר, אך הטעות הפושעת באמת הייתה לסמוך על חוסן המשק - חוסן אשר לא קיים כבר שנים; רק נדמה שהוא קיים, אך מדובר בבועה שקרית.

מדיניות הימין הכלכלית הבזויה של הממשלה, שהתהוותה והתחזקה ביתר שאת מאז שנתניהו התמנה לשר האוצר בזמן כהותנו של אריאל שרון בראשות הממשלה ועד לימינו אנו, מחפירה ומעוררת סלידה. כאשר סופרים רק את בעלי ההון, מבססים עליהם את הכלכלה, ודואגים לפרק את מעמד הביניים עד כדי כך שהעשירונים התחתונים של מעמד זה מתקרבים לעוני. אין זה מפתיע שהממשלה אינה נחלצת באמת ובתמים למען האזרחים בימי מגיפה כלכלית קטלנית וחולנית.

כאשר פוטרים את בעלי ההון ואת חברות הענק במשק ממיסים, עושים להם תספורות ומשיתים את הכנסות המדינה על כל מי שלא נכלל בעשירון העליון, או יותר נכון, את אלו אשר אין להם את הכסף לעשות זאת ולעמוד בזה; כאשר הממשלה שבעת רצון מהתמ"ג, למרות שמספריו הנאים נובעים מהכנסותיהם של אלו אשר שולטים ברוב הכסף של המדינה; כאשר מוחצים את הסיכוי של דור שלם לרכוש דירה ודוחקים אותו לשלם מחירי שכירויות מופקעים;

כאשר משתיתים את הכסף הרב שעושים בעלי הממון על האנשים הקטנים; כאשר עושים את כל זה - אין לאף אחד את הפריבילגיה להיות מופתע מכך שהמשק קורס ומכך שהממשלה אינה נוקפת אצבע על-מנת להוציא את המדינה מהחול הטובעני הכלכלי שבו אנו טובעים. הכתובת רשומה על הקיר באותיות ענק, מודגשות. המדינה לא מפקירה את האזרחים רק עכשיו - היא עושה זאת בשיטתיות כבר שנים על גבי שנים; זו לא טעות, זו מדיניות.