במוצ"ש ובמהלך יום ראשון (5.7.20), למד עם ישראל, מהתקשורת, על אירוע יוצא דופן בהיקפו באירן. מתקן גדול להעשרת אורניום בנתנז, ליבה הפועם של תעשיית הגרעין האירנית, פוצץ. על-פי פרסומים זרים ולפי הודאת האירנים עצמם, נגרם למתקן ולמוצריו בפוטנציה - נזק רב.
מה היו אמורים להיות מוצריו של מתקן זה? צנטריפוגות (סרכזות) משוכללות שכושרן בהפרדת אורניום, רב משל קודמותיהן. צנטריפוגות אלה היו מאפשרות לממשל האירני לעבור לייצור נשק גרעיני בקיע, מיד עם קבלת אור ירוק מהממשלה האירנית. כל דיון בשאלת ההתקדמות המרשימה של האירנים בתוכנית הגרעין שלהם, ראוי שיבחן גם את התקדמותה של אירן, במקביל, בתוכניתה השאפתנית לבניית טילים בליסטיים.
על נושא קריטי ומורכב זה, עברו בישראל, בניד עפעף ובמשיכת כתפיים. הרי כבר הורגלנו בבשורות דומות. צה"ל, על-פי פרסומים זרים, תוקף כוחות אירניים ומשתפי פעולה עמם, כמעט מידי לילה בסוריה. אלא שהפעם, מבין השורות הקמצניות, בדיווח על אירוע יוצא דופן זה, בולט השוני. ראשית ההיקף הגדול של פעולה זו. שנית השיטה.
לפי דיווח בוושינגטון פוסט (שהובא בידיעות אחרונות ובישראל היום), מדובר בתגובת סייבר ישראלית על נסיון להרעיל את הבארות... קרי את המים המיוצרים במתקני ההתפלה הישראלים. לו היה צולח נסיון אירני זה, ישראל ותושביה היו סופגים מכה קשה. פיסית (אספקת מיים), ומוראלית. תגובה ראשונה הייתה (כך העיתון), בשיתוק נמל גדול (שהיד רג'אי), בדרום אירן. העובדה כי מדובר עכשיו בהתקפת סייבר נרחבת, אשר לפי פרסומים זרים, הונחתה מישראל, מצביעה הן על עליית מדרגה במאבק מול האירנים, והן על אילוץ מדינות ערב המתונות ככל, שהדבר כרוך וקשור בישראל, לרדת מן הגדר. יותר ויותר מסתבר להן, כי הגורם היחידי שיעצור את האירנים, בפועל, לא בדיבורים או בחרמות (אף שהם חשובים מאוד כשלעצמם), מהשתלטות על המזרח התיכון, היא ישראל ואין זולתה, וכמסתבר באופן אירוני לחלוטין, מדינת היהודים היא עכשיו מגינתם.
קל מאוד להיווכח, אומרים יודעי דבר, בריכוך הטון, כלפי ישראל, במדינות ערב השונות. אומנם מלך ירדן ממשיך לצרוח ככרוכיה נגד החלת הריבונות והסיפוח (של הבקעה). אלא שמול התקף ההיסטריה של המלך, כולם מבינים כי די בדיון אחד "סודי בהחלט", של ממשלת ישראל, בנושא אספקת המים, לממלכה הצמאה (100 מיליון מע"ק, פי שניים מהמתחייב בהסכמי השלום), במיוחד נוכח התחזית על היובש הצפוי לכולנו בקיץ השנה, כדי שהוא יגיע, בדחילו וברחימו, מהר מאוד אל פתחי משרד רה"מ.
וכאן אנו מגיעים אל עיקר עניינינו. קיראו לכך סיפוח, קיראו לכך ריבונות. הנושא העומד עכשיו על הפרק הוא תוכנית השלום של טראמפ, בכל תפארתה ובכל דלותה. אם ינתן לפושטי העור התורניים מבין הפוליטיקאים הישראלים, בראשם גנץ ואשכנזי, להמשיך לעסוק במלאכתם הבזויה, להמשיך ולמרוט מתוכנית גדולה זו את נוצותיה ואת עורה, תישאר ישראל ללא כלום, תרתי משמע. הרי לישראל הוגשה על מגש של כסף תוכנית נדיבה זו, שאמורה להציל אותה מעבר היסטורי של כישלונות צבאיים בממדים תנכי"ים (מיותר לפרט), בזה אחר זה, ומעתיד היסטורי, מבעית לא פחות, הנובע מגבולות אושוויץ (כל הזכויות על הטרמינולוגיה הזו, לאבא אבן).
שבירת הקיפאון המדיני
לא ברור מה דחף את הצמד דלעיל (גנץ-אשכנזי), לנקוט בעמדתם הנוכחית, אלא אם פועל כאן הרצון הטפשי והאנוכי להתבדל מנתניהו בכל מחיר, משום שההישג הזה, אם יהיה, ירשם על שמו, גם בזכות קרבתו הידועה לנשיא ארה"ב.
חשיבות ידועה ונוספת, יש לייחס לעובדה שכל מו"מ עתידי בינינו לבין הפלשתינים, יחל מנקודת היציאה החדשה, שתוכתב בעת הזימון למו"מ. היא תחל מעובדת קיומם של גבולות חדשים על-פי תוכנית המאה. לא מאלה של 67. מצב זה יסייע גם לפלשתינים להשתחרר מהדיבור הכפייתי שלהם על זכות השיבה. לנוכח התוויית גבולות חדשה, יאלם ויעלם סוף-סוף פטפוט הרסני זה שטרפד כל מו"מ בעבר.
כך באופן אבסורדי, דווקא תוכנית המאה, היא זו שתאפשר התנעת התהליך המדיני מחדש. האם יבינו עובדת חיים זו גם בשמאל? האם יבינו עובדה זו גם בכחול לבן? ההישג המסתמן לנתניהו על-פי הסקרים, בבחירות הבאות (כ-40 מנדטים), הגלישה של כחול לבן אל מספר מנדטים חד ספרתי, היא כחרב המתנפנפת מעל לראשם של א"ב (אשכנזי ובני גנץ). אולם דווקא בשעה מורכבת, אך גם מבטיחה זו, נדרש מהצמד דלעיל לנהוג על-פי האינטרסים הברורים של ישראל, ולקדם תוכנית היסטורית שאולי לא תזומן לנו שוב.
