חוסן לאומי

בפרוץ הקורונה לראשונה חווינו חוויות מחזקות וזו חוויה שלא אשכח. היה זה יום שישי, בתי החיילת הודיעה לי שהיא יוצאת עם הסגל הרפואי לטפל בחיילים שנדבקו בנגיף הקורונה. "חשוב מאוד שהצבא יישאר כשיר ללחימה בכל רגע נתון", הסבירה לי החיילת שלי.

באותה שנייה הרגשתי שעננה אפורה נפלה עליי, הדמעות זלגו מבלי שרציתי אך המשכתי את השיחה אתה כרגיל, דיברתי אתה בטלפון בביטחון ובגאווה כי לצד ההבנה שלא אראה אותה חודשיים ולצד החשש שהיא תידבק הבנתי שזו שליחות ותרומה למדינה.

מהר בישלתי, קניתי לה כל מה שצריך, נסעתי אליה להיפרד לתקופה הקרובה, אך קילומטר לפני נקודת המפגש מכוניות של משטרה צבאית חסמו את הכניסה לבסיס - 'אין יוצא ואין נכנס' זהו... בהנחיית הרמטכ"ל - החיילים בהסגר. בלב כבד קראתי: "אלה בתי היקרה, חיילת שלי, נשמה יפה שלי אני אמך הגאה - מצדיעה לך"!!

בהשראת אותו מקרה ובתקופת פרוץ מגיפת הקורונה כתבתי את המאמר הבא. נדמה כי הוא מתאים גם לתקופה זו בה הגל השני מתקרב לאיטו.

מהו חוסן לאומי? מהו מבחן המאה ואיזו תפילה נישא בליבנו? חוסן לאומי (בקצרה) הוא היכולת של מדינה להגן בתקופות משבר על כלל אזרחיה. היכולת של כלל מנהיגיה ללמוד מההיסטוריה: מהעבר ומההווה, להפיק לקחים, לקבל החלטות ולשלהב את העם לשתף פעולה עם ההחלטות בכדי למזער את המהלומות, הנזקים ואיבוד בני אדם. חוסן לאומי זו גם היכולת של מדינה להתאושש מהר ממשברים ולהחזיר את כלל אזרחיה לשגרה בטוחה.

וזה אכן מה מדינתנו עשתה בגל הראשון: היא למדה מהמתרחש בעולם וקיבלה החלטות שמנעו את הידרדרותנו הלאומית-הבריאותית והחברתית. ועשתה הכל כדי שנחזור לשגרה בטוחה. ברוב המשברים שהמדינה התמודדה איתם התקבלו החלטות בדרגים השונים. חלק מההחלטות יצאו לפועל אפילו מבלי שנדע כדי לאפשר לנו האזרחים לתפקד ככל האפשר בשגרה ובתחושת ביטחון.

אך הפעם זה שונה. הפעם המדינה זקוקה לכל אחד מאתנו. ויותר מכך, כל אחד מאתנו זקוק לשני. מגיפת הקורונה מציבה את עם ישראל כולו במבחן שלא היה כמותו. 'מבחן כל אזרחיה'. כן, אני, אתה, את, כולנו במבחן 'התלות ההדדית'. אנחנו תלויים זה בזה!

לכן צריך ש-100% מהאוכלוסייה יגלו אחריות אישית ומוסרית וישמרו על 100% מההנחיות. קריטי שנקבל ב'מבחן המאה' ציון 100 כדי שהתפילה שכל אחד נושא בליבו - תתקבל. תפילה לחיילים ולכל אזרחי המדינה בלי הבדל דת ולאום:

מי ייתן ולא ניפול לזה החולי; מי ייתן והסגל הרפואי יעמוד בנטל הרובץ עליו; מי ייתן ומשפחות לא יקרסו כלכלית; מי ייתן ומחלה זו לא תיגבה יותר קורבנות; מי ייתן והאוכלוסיות שבסיכון יצאו מכלל סכנה; מי ייתן ויישמרו הסבים והסבתות; מי ייתן ונמשיך להיות מדינת חזקה. מדינה שבנתה את חוסנה בדם, יזע ודמעות מאז תקומתה. כל כך הרבה חיילים ואזרחים חרפו נפשם במלחמות ובקרבות ישראל כדי שאתה, את ואני נחיה בתחושת 'חוסן לאומי' ו'גאווה לאומית'. מי ייתן ונחזור כפי שכתוב בהמנון "להיות עם חופשי בארצנו...".

חוסן בינלאומי "הנה בא השלום"!?

האם ביכולתה של חשיבה אסטרטגית בעיתוי הנכון לקרב אותנו אל ה'שלום העולמי' המיוחל? חשיבה אסטרטגית מאפשרת לנו להחליט על מהלך חד וברור שמשיג תוצאות מוצלחות בזמן הקצר ביותר. ההחלטה האסטרטגית שאני ממליצה עליה בעקבות הקורונה היא לאחד כוחות ולבצע "סגר בינלאומי": סגר בכל המדינות באותו זמן. והשאלה מי המנהיג שירים את הכפפה?

בכל החלטה אסטרטגית חייבים להתממש מס' עקרונות ברזל, ואציין רק חמישה מהם:

1. עקרון העתידנות: ההחלטה האסטרטגית צריכה לתת מענה ליציאה מהמשבר: 'סגר בינלאומי' יאפשר לחזות את הצפי לסיום המשבר.

2. עקרון היעילות: במקום אינספור מהלכים והנחיות שהשלטון מתחנן שהעם יקפיד עליהם - יש לפעול באסטרטגיה אחת ולנתב אליה את כל האנרגיות כדי להגיע לתוצאות קריטיות ליציאה מהמשבר בזמן הקצר ביותר.

דוגמה לתוצאות קריטיות:

א. להגיע במידי להבחנה מלאה בין בריאים לבין החולים.

ב. חזרה לשגרת הטיסות לא תתאפשר לכל מדינה בנפרד.

כדי להשיב את השגרה הבינלאומית - חייבים להתלכד ולעשות זאת ביחד!

ג. יצירת "פניות" למנהיגים לעסוק בעוד מהויות.

מנהיגי העולם יוכלו לטכס עצה ולאגד משאבים בכדי לצאת מהמשבר.

3. עקרון החיסכון: סגר בינלאומי יחסוך לנו המון כסף, זמן, מאמץ וקורבנות.

4. עקרון מניעת החרפה: סגר בינלאומי ימנע החרפת הקריסה של מערכות ברמה העולמית, המדינית, האזורית המשפחתית שצפויה. לכן צריך לקבל החלטה מהירה.

5. עקרון מימוש החזון: החלטה אסטרטגית במהותה מתחברת לחזון שהוא רעיון גדול יותר בעל תרומה וערך חברתי עצום.

החזון: זו ההזדמנות אולי החד-פעמית לקרב את 'השלום העולמי' ו'תחושת הביטחון העולמי' שכולנו מייחלים אליהם.

הנה בא השלום"?! הלוואי.

אינני רואה פתרון מהיר אחר להתמודדות עם המגיפה מאשר 'סגר בינלאומי'. גם אם יקרה "נס" וימצא נסיוב לנגיף הקורונה עדיין נצטרך איזשהו תיאום בינלאומי לפני פתיחת שערי העולם. "מנהיגים לא בונים על ניסים, הם מייצרים אותם" (הח"מ).

חוסן כלל עולמי

"אל ליבם של מנהיגי העולם ניתן להגיע או במשברים עצומים או בחגיגות של הישגים ענקיים, לכן אין תקופה מתאימה יותר להגיע אל חזון מדיני גדול ויעדים פורצי גבולות - אלא בתקופה זו" (הח"מ). אנו נמצאים בתקופה בה כל המדינות עוסקות באותו עניין אחד ומהותי והוא: הצלת נפשות בעקבות מגיפת הקורונה.

האם יש מקום למנף את 'הדאגה לחיי אדם' גם מחוץ לגבולות המגיפה? האם יש מקום לקיים שיח עולמי על הצלת חיי אדם גם בהקשרים נוספים? למשל, מניעת הטרור, השכנת ביטחון במזרח התיכון ובעולם. מעין יצירת "אכפתיות עולמית". הטרור הוא מגיפה בפני עצמה שאינה נובעת מנגיף שמתרבה ללא צורך במנהיג ובמשאבים.

הטרור מתנהל על-ידי מוחות אדם שמתכננים בזדון ובעקביות לפגוע בחיי אדם. תקופת המגיפה מוכיחה לנו שמוחות הטרור יכולים לחשוב אחרת. ש'הסדר העולמי' יכול להישמר. הנה, כבר לא מושקעות אנרגיות ומשאבים למלחמות סרק כבעבר, לפעולות טרור ואיבה. משום שכיום, רוב האנרגיה והמשאבים מושקעים בהצלת חיי אדם, לחיזוק החוסן של אזרחי המדינה, להעצמת אוכלוסיות נחלשות. כפי שממילא היה ראוי שיקרה גם ללא המגיפה.

כל שנותר כרגע הוא ליצור שיח בינלאומי סביב נושא "הצלת חיי אדם". ליצור שיח מכוון בו נקרא בקול רם ונישא לשמור על ביטחון האזרחים גם לאחר שהמגיפה תחלוף. "כשהזדמנות פוגשת מוכנות נוצר מומנטום ואז ניסים מתחילים להתרחש". הקורונה יצרה הזדמנות להתקדם צעד נוסף אל השלום והביטחון העולמי. אין עם מוכן יותר ל'רגיעה ביטחונית' מאשר עם ישראל. יש מומנטום, חסר רק השיח שבאחרית הימים יביא את ה"נס": את השלום אן את הביטחון הלאומי הקבוע.