למודי מלחמות <br>

מלחמות, בתרבות שלנו, נכפות עלינו. במלחמות נעצרים החיים, לעיתים סוטים לחלוטין ממסלולם, ואנשים נהרגים ונפצעים. לפי הגדרה זו, אנחנו נמצאים עכשיו במלחמה כוללת, רב חזיתית, והאויב בלתי נראה, ולנו אין כל אמצעי זיהוי או הגנה נגדו. כשכבר ניתן לזהות, אם ניתן בכלל לזהות בוודאות, זה מאוחר מדי, הנזק כבר נגרם. טרם נאמר נואש, אנחנו יודעים שנשרוד, למרות האבדות והנטל הכבד על חיינו. איך אנחנו כל כך בטוחים, למרות גלי המתקפות נגדנו, כל ההרוגים והנפגעים? העבר מלמד אותנו זאת. אך העובדה שקיים פתח, כשנגיע לסוף המנהרה, אינה מקלה ולו כהוא זה את הלחץ בו אנו נתונים ברגע זה ממש. הנה, אנחנו נחנקים. אלפי טונות של הר מעלינו, ואלו יכולים למחוץ אותנו למוות ודאי. במנהרה טורפים ומזיקים, חלקם אינם מוכרים לנו כלל. אור אין לנו, גם לא אמצעים אחרים. איך נתקיים, איך נשרוד, גם אם לא היו כל אותם איומים קיומיים אחרים?

נאמר לנו בספר דברים פרק כ׳, "כי תצא למלחמה על אויבך, וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם, כי ה׳ אלוהיך עמך, המעלך מארץ מצרים"... כי תצא למלחמה אל תירא! אך טבע האנוש הוא לפחד מהבלתי נודע, לחשוש, ומי יכול להרגיע אותנו, היוצאים לקרב?

"והיה כקרבכם אל המלחמה, וניגש הכהן ודיבר אל העם. ואמר אליהם: "הנה אנחנו מכונסים, מחכים למוצא פיו של הכהן, ואנו רועדים, גם אם כלפי חוץ אנחנו מנסים להפגין אי-אכפתיות או גבורה. וכך אומר הכהן: "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה׳ אלוהיכם ההולך עמכם, להלחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם"!

ממשיך משה בדבריו אל בני ישראל המרוכזים לפניו ושומעים בצמא את דבריו, בזמן ההוא לכל הזמנים עד עצם יום זה. ראשית הפטורים - מי שבנה בית חדש ולא חנכו, מי אשר נטע כרם ולא חיללו, מי אשר ארש אישה ולא לקחה ואיתם גם כל יראי ורכי הלבב, שמא אלו האחרונים ימסו לבב אחיהם. משם ניתנות הלכות המלחמה.

במלחמת האזרחים בארה"ב, בתחילת יולי, 1863, יצא הרג׳ימנט (יחידה שגודלה כחטיבה) האירי לקרב בגטיסברג. האב קורבי קרא לכל החיילים הניצבים בפניו, בין אם הם שייכים היו לרג׳ימנט ובין אם היו אחיהם מנגד, לבקש סליחה וכפרה בפני בוראם. אותו מעמד מתואר בתמונה "מחילה תחת אש", ועד היום ניתן היה למצוא את פסלו של האב קורבי באוניברסיטת נוטרה דאם, האוניברסיטה שהאב קורבי שירת כנשיאה פעמיים.

היום (ביחוד אחרי שמונה שנות שלטונו של הנשיא אובמה) לא היה מעז איש דת להוביל את האנשים לקרב. בכלל, קרב לא היה עולה על הדעת, פיוס ב"דרכים דיפלומטיות" (או מטוסים מלאים מילארד דולרים במזומן) הייתה הדרך הנבחרת. גרוע יותר שבעצם ימים אלו, פסלים כמו זה של האב קורבי מנותצים ומופלים, בלי שהאנרכיסטים ידעו מי הם היו ומה תרומתם, ואוניברסיטאות מהמובילות בעולם מסירות שמות של מקימיהן, נשיאי ארה"ב ושאר דמויות היסטוריות בשל דרישה של האנרכיסטים ל"צדק חברתי". בשנת 1938 בגרמניה שרפו ספרים והמשיכו לשרוף אנשים. ב-2020 בארה"ב מנתצים ומחללים פסלים, ומהם ימשיכו לרצוח אנשים (בגלל שמישהו יהודי או תומך ישראל, או כל מי שלא ימצא חן בעיני דורשי ה"צדק החברתי" המדומה).

ההיסטוריה הצבאית של ארה"ב מכבדת את האב קורבי עד עצם יום זה, והרג׳ימנט האירי, המוביל את מצעד סיינט פטריק בעיר ניו-יורק מדי שנה, מטפח את מסורת העבר בקרב החיילים והקצינים ומשמש דוגמה לדור ההמשך. קולונל ג׳ים גוניו, מפקד הרג׳ימנט משך כעשור, עכשיו בדימוס, מעלה על נס את ההיסטוריה הייחודית של היחידה, מהלך מלחמת האזרחים, מלחמות העולם הראשונה והשנייה והמלחמות / השירות בעירק ובאפגניסטן. 170 שנים, ומוטו שהיחידה ולוחמיה לא יסוגו. עבורו גאוות היחידה מוטמעת בכל אחד מחייליו וקציניו, בגלל שאנחנו "לוחמי ה-69 של חיל הרגלים האמריקני, האירים הלוחמים"!

אך יותר מכל, מספר הוא על מפקד היחידה ב-2001, לאחר התקפות הטרור על ארה"ב, שקרא לאנשיו והם התייצבו בהיקף מסביב לבנייני התאומים שהתמוטטו. היה שם כזה תוהו ובוהו, והם יצרו חיץ מגן בנסיון להשיב סדר על-כנו. כשמושל ניו-יורק התקשר למפקד היחידה להפעילו, ענה זה - אנחנו כבר בשטח. המושל התרעם לשניה חולפת, שכן הוא לא נתן את ההוראה, אך היה גאה הן במוכנות לקרב והן בעשיה, כשאף אחד אחר לא עשה. זה היה נחוץ, כך שהם לא חיכו לאישור או בקשה, יזמו והוציאו לפועל.

מלחמות ההווה

אנחנו עכשיו בתקופה מאוד מעניינת, בין צום הרביעי (י"ז בתמוז, בחודש הרביעי למנין החודשים בתקופת המקרא) לבין צום החמישי (תשעה באב). בי"ז בתמוז הובקעו חומות ירושלים על-ידי טיטוס הרומי, ושלושה שבועות אחר כך, בתשעה באב, בית המקדש (הראשון ואח"כ השני) נחרב. עד עצם ימים אלו, אנחנו יודעים שחורבן הבית בא עלינו בשל שנאת חינם, שנאה מבית, ולכן הדתיים בינינו כה מאמינים ושוקדים על אהבת חינם, עשיה ברוכה כתרופת נגד לאותה שנאת חינם עתיקת יומין. הדתיים בינינו גם מאמינים ומקווים שימי הצום יהפכו לימי שמחה ומשתה, אך כל זאת באחרית הימים, שאנו בראשיתם.

מדוע בעסקי מלחמות אנו כרגע? בארה"ב, אנחנו נמצאים במלחמה בה תקף אותנו נגיף ותוקפים אותנו אנרכיסטים שרוצים להחריב את ארה"ב. שנאת אחים מתפרצת לנגד עינינו ממש, והבחירות הקרבות לנשיאות עוד עלולות להביא אותנו לידי מלחמת אחים (ואם הנשיא טראמפ יזכה בקדנציה נוספת, ארה"ב תואר בלהבות והדי התפרעויות שבכמותן לא התנסנו בחיינו). בארץ אנחנו נמצאים במלחמה בה תקף אותנו אותו נגיף בדיוק, ולצידו אותה שנאת חינם עתיקת ימים, אותה הספקנו להדחיק וכמעט לשכוח, אך היא ממאנת להעלם ומתעקשת לצוף שנית לפני השטח. שנאת חינם זו היא מלשון "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", וכאן הכוונה פשוטה - ישראלים ויהודים הם האויבים הגרועים ביותר, שכן מאותו רחם, מאותה אם מוצאם, אותו דם זורם בגופם.

בניגוד לארה"ב הנלחמת מאויב בלתי נראה ואויב מפנים, בישראל, כיון שתמיד חייבים אנו להצטיין ולהיות יוצאי דופן, לעשות מעל ומעבר לכל אחד אחר ולהתנסות בצורה הרבה יותר אינטנסיבית - קיימים אותו אויב בלתי נראה וגם אויב מפנים, ובנוסף להם האויב החיצוני, אירן ושלוחותיה הקדמיות (חמס וחיזבאללה) והרשות הפלשתינית ואיתה כל הערבים המוסלמים המעזים לקרוא לעצמם "פלשתינים". אם להלחם, אז מכל הכיוונים, אויב גדול ורב. אומר לנו משה רבנו, "הרגעו, אל דאגה, תצאו כשידכם על העליונה". האויב נראה משמעותי ביותר, עצום וחזק, אך הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא ההולך עמנו להלחם עם כל אויבינו ולהושיענו.

"כי תצא למלחמה"! נכון שבימים אלו ממש, קמים רבים ואומרים "אסור"! שיבוא הרב או חובש הכיפה הסרוגה ויעודד אותנו. טוב שעדיין לא אומרים לנו שאסור להניח תפילין או להתפלל (בהר-הבית אסור, אך נראה שבצבא העם עדיין מותר), אולי גם זה בוא יבוא. בינתיים, אותם יפי נפש המתרחקים מהמקורות ומהדת ימשיכו להתעלם מהמציאות ולנסות להשתחוות עמוק יותר, שמא יואילו אויבינו להתרצות, והנה ברור לנו עתה מי אלו - אותם פחדנים ורכי הלב שצוונו להשאירם בעורף שלא ירפו ידיהם של העוסקים במלאכה. בעוד אלו מאתנו מהווים סכנה ממשית, המאמינים יצעדו קדימה, בסיכון עצמי רב ובאמונה חדורה. ידם של אלו האחרונים תהא על העליונה (בסופו של דבר), שכן ה׳ אלוהינו ההולך עמנו להלחם עם אויבינו למען הושיע אותנו.