פריחה במוזאון הרצליה

מוזאון הרצליה, בהנהלה האמנותית של האוצרת איה לוריא, הממשיכה את התנופה שחולל בו יואב דגון המנוח, שעיצב אותו כמוזאון ישראלי ובינלאומי עכשווי, מלא כעת את הרוח העכשווית המשובחת. בקיר המבואה מוצגים ציורים על כלונסאות, המיצגים פן אחד מרבים המייצגים את כשרונו של אחד מטובי האמנים החיים בתוכינו כיום - ליאוניד בלקלב. זהו רק פן מצומצם של יצירתו, מעצם הפורמט שלו, מהיות הקרשים שבחר לצייר עליהם צרים מאד, כך שהדיוקנות המופלאים שלו מקבלים רזולוציה שונה מהרגיל. יש בזה איזכור לימי העבר בהם המצוקה הכריחה אותו לצייר על קרשים, שהיו מצויים סביבו, בגלל מקצועו של אביו, הנגר.

כשרון ציור הדיוקנאות שלו שבה את לבו של אספן ומצנט האמנות לאונרד לאורד, שהזמין אצלו שני דיוקנות של לאודר, אחד עבור עצמו והשני נתרם למוזאון ישראל. על כוחו וייחודו האמנותי אפשר היה לעמוד למראה תערוכות היחיד שלו במוזאונים השונים ובגלריה זימאק.

נגיעת היד הכה רגישה בנושא הדיוקן, המשותפת לבלקלב ולאלי שמיר, מעבירה את המבקר במוזאון מפרוזדור הקומה התחתונה דרך רישומיו המעודנים של אלי שמיר. אך רק באולמות רחבי הידיים בהם מוצגות יצירותיו המונומנטליות, מתרגש הצופה עוד יותר. אין תואר הולם יותר לאמן אלי שמיר מאשר לכנותו "אמן ישראלי". ההתרגשות למראה רגבי העפר בציורי אלי שמיר את נופי הקיבוץ והעמק, ממצקת את האהבה לארץ ישראל בלב כל צופה. כאילו אהבת שמיר לרגבי אדמת קיבוץ מולדתו דבקה בצופה ומשמנת את הלב. הממורנדום של אביו ושאר אבותיו הרוחניים בקיבוץ ומייסדיו, מהווה כעין תיעוד היסטורי לתקופה כה משמעותית בתקומת הארץ, שחלפה ואיננה עוד. הצניעות ועמל הכפיים שאיפיינו אותם, ובזכותם יש לנו קיום כיום, ממחישים את צידוק תורת הציונות המעשית והרוחנית של אחד העם - כיבוש הארץ תוך התנחלות בה והפריית השממה והפיכת הארץ לגן פורח.

מיכל ממיט וורקה בסגנון ציוריה מדגימה את הרוח הנושבת בציור העכשווי הבינלאומי. ההתייחסות לסובב אותה ולסביבה החברתית באה לידי ביטוי בצבע העור של מושאי ציוריה. כמו כמה גדולי הציור האמריקני של המאה ה-20 ועוד יותר מכך - כיום, הם רבים וזוכים להצלחה, כך בעלי צבע העור השחור או השחום מציירים דמויות כהות עור. מיכל ממיט וורקה מציירת בצבעוניות מרנינה בסגנון הקשור לריאליה, אך במשיחות מכחול המתרכזות בשטחי כתמי הצבע ופחות בפרטים. סגנון המשלב נאיביות עם נטייה למופשט עם קסם הלוכד את עין הצופה.

יאן ראוכוורגר, שכשרון הרישום הרגיש שלו וסגנון ציורו בצבע, המחובר לליריות והאימפרסיוניזם כאחד, מתמקד בתערוכתו בדיוקנאות אשתו השנייה, גלית, המהווה את האייקון והמוזה לכל ציוריו. יאן נהג לארח בביתו ביפו ציירים רבים לשם ציורי דיוקנאות מודלים, במיוחד את לוסי, שהייתה המודל האהובה על ציירי שנות השמונים עקב ממדיה הנדיבים, שכל הציירים הקלאסים נדרשו לשכמותם. משום מה אין זכר בתערוכה לאשתו הראשונה, אירה, ממנה נפרד לאחר זמן, והייתה אמנית מעולה בפני עצמה. ציוריו רכי הצבע, הכמו-מטושטשים, מעניקים אווירה של מיסתורין, רוחניות ורגש.

גולת הכותרת של הביקור במוזאון הרצליה היא תערוכת הדיוקנאות של אהרון שאול שור (1945-1864) מטובי ציירי ישראל שעלו לארץ בראשית המאה העשרים מגרמניה, והביאו עימם את מסורת חיתוכי העץ והרישום הנפלאים שלהם. הקבוצה שהפכה את בית הספר לאמנות "בצלאל" שייסד בוריס ש"ץ לאבן היסוד של האמנות העברית. הדיוקנאות שצייר אהרון שאול שור הם בית ספר לכל תלמידי האמנות והציירים בארץ. ראוי שכל מורה לאמנות יקח את תלמידיו לתערוכה זו, כדי שאולי ידבק בהם שמץ מהגאונות של שור, ואולי ילמדו להעריך ציור משובח מהו ולא יסגדו למולך (האליל) של הציור "הרזה" או האמנות העניה שנפוצו במחוזותינו כמה עשרות שנים בעידוד קליקת האמנים השלטת. גם תערוכת דיוקנות שונים מאוסף המוזאון, שחלקם לא ידוע מי צייר אותם, הם אוסף יקר ערך ונדיר באיכותו. גם אלה ראויים לביקור כל אוהב אמנות.

הביקור בשלל תערוכות מוזאון הרצליה מעניק חוויה שבימינו כולם זקוקים לכזאת. מעורר את הנפש ומעורר מחשבה. נושא את הצופה הרחק מתלאות ההווה, אל מחוזות הרוח והתעלות הנפש. שאפו לאיה לוריא האוצרת של התערוכות המרכזיות, ומנהלת המוזאון. ושאפו לאמנים המציגים ומשיבי הנפש למבקרים בתערוכותיהם.