בחודש יולי 9461 יצאה מנמל באקאר שבצפון יוגוסלביה (היום קרואטיה) אוניית המעפילים 'הגנה' כשעל סיפונה 2678 מעפילים ניצולי שואה, ביניהם אבי, עופר בן צבי ז"ל. בלב ים האונייה נעצרה בשל תקלה. המעפילים נצטוו לזרוק לים את חפציהם האישיים כדי למנוע ממנה לשקוע. היא נגררה על-ידי הבריטים לנמל חיפה תוך התכתשות עם המעפילים והצוות, והמעפילים נשלחו למחנה המעצר בעתלית. הייתה זו האונייה האחרונה שנתפסה, אשר נוסעיה הושארו בארץ ולא נשלחו לקפריסין. בסיפור הקצר 'סברה' ביקשתי להנציח את אבי, עופר בן צבי ז"ל, שהיה ממעפילי האונייה. עוד על קורות האונייה שאחר כך הפכה ל'אח"י הגנה' תוכלו לקרוא
באתר.
ברגליים גסות נכנסו שלושת הקצינים הנאצים לתוך הבית לאחר שחבטו על דלת הכניסה עם קתות הרובים בדפיקות עזות. נקישות המגפיים על רצפת הבית העבירו בי רעד בלתי נשלט. נצמדתי בפחד לאמא שהביטה בהם מבועתת. הם צעדו באדנות לתוך ביתנו הקטן, העיפו מבט בחדרים ונכנסו לסלון. שם נעמדו מול ארון הספרים העמוס ואחד מהם השמיע שריקת הפתעה.
׳תראו תראו מה יש ליהודונים האלו פה בארון. לא פחות ולא יותר, ספרים בגרמנית של שילר וגתה וניטשה. ממתי נהייתם תרבותיים כל כך? אה'??? אבא ניצב מולם חוור וקומתו כאילו הצטמקה למולם. ׳אני... אני דובר גרמנית... מעריץ את התרבות הגרמנית...'
בגסות הם שלפו את הספרים בגרמנית מתוך הארון, תוך שהם מפילים את האחרים על הרצפה. לאחר שאספו לחיקם כעשרה ספרים, יצאו מהבית ללא אומר וטרקו אחריהם את הדלת. מספר שניות היינו שלושתנו כמשותקים. אחר כך נצמדנו זה לזה ללא אומר ואמא פרצה בבכי בלתי נשלט.
לאחר מספר חודשים הגיעה הוראת הגירוש ליהודי העיירה. אספנו מעט מחפצינו במזוודה אחת שהותר לנו ליטול עמנו, ויצאנו באישון לילה במשאית לעיר רומן. בלילה אחד הפכנו לפליטים חסרי כל, שחיינו תלויים על חוט השערה, והטלאי הצהוב מלווה אותנו במשך שנים ארוכות.
ביום השחרור סירבתי להסיר אותו. התקשיתי להאמין שאני עתה אדם חופשי, וכך גם הוריי, שהמשיכו לשאת אותו עוד שבועות ארוכים. במוחנו ידענו שמציאות חיינו השתנתה וניצלנו בנס מהתופת, אך הלב המפוחד מאן להאמין.
'איך אמרת שקוראים לך? זולא זלמנוביץ? זה שם מהגלות... כאן אתה יהודי בארץ ישראל. פה נקרא לך זלמן... זלמן זלמנוביץ. תיקח שתי חליפות חקי מהערימה וגש לביתן ממול, שם מחכה לכם ריבה, המחנכת של חברת הנוער מרומניה׳.
לפלשתינא הגעתי באוניית המעפילים 'ההגנה'. הייתי רק בן 14 ובלילות, על הדרגש הצר בבטן האונייה, נתתי דרור לרגשותיי ובכיתי בכי תמרורים. תמונות חיינו במלחמה והזיכרונות הקשים צפו ועלו, וכך גם הגעגועים להורי ולאחי, שלא ידעתי מתי אזכה לפגוש אותם שוב. בכל מאודי רציתי להיות ׳סברה׳. למחוק את רומניה המקוללת מחיי ולהיוולד מחדש כצעיר בארץ ישראל. ביקשתי להיות גבר אמיץ וגאה המחובר לאדמת המולדת, ולא הילד המפוחד והרדוף שהייתי ברומניה.
מהר מאוד קלטתי את העברית וניסיתי להתקרב לבני הנוער הקיבוצניקים, אך הם הביטו בי ובחבריי, ניצולי השואה, בהתנשאות מהולה בחמלה. לעתים חשתי בבוז סמוי שהיה טבוע בהתנהגותם כלפינו. הם קלטו אותנו לקיבוצם, אך הצעירים שבהם לא הצליחו להסתיר את הניכור והזרות שחשו כלפינו ואת העובדה שראו עצמם כזן אחר של אנשים. אנשים חופשיים, גאים, שצמחו בנופיה של הארץ והם מחוברים אליה בטבעיות, מלידה.
פעם אחת, בגיל 17, ניסיתי להתיידד עם צעירה צברית, קיבוצניקית בת גילי, אך היא דחתה אותי. ׳אל תיעלב זלמן, זה לא אישי... אני מרגישה שאין לנו דבר במשותף... ותחליף מהר את השם שלך'. שמי גרם לי לבושה גדולה. לא פעם ולא פעמיים הקניטו אותי חבריי כששרו את השיר: ׳זלמן יש לו מכנסיים, ארוכות עד הברכיים, אם יפלו המכנסיים, אז יראו לו את ה...'
השיר המשפיל הזה דבק בי בחברת הנוער. נשבעתי לעצמי לאמץ לעצמי שם עברי אחר, יפה ואצילי, שלא ידבק בו רבב של גלות או גיחוך.
כשהתגייסתי לצה"ל אימצתי לעצמי את השם עופר, ואת שם המשפחה בן צבי. רק כשמפקד קורס הקצינים ענד לכתפיי את הדרגות, ושמעתי את הכרוז קורא/ סגן משנה עופר בן צבי - הרגשתי סוף-סוף ישראלי.
