"חותם בערבה" - סיפורי עין יהב ועין חוסוב

חגי פורת (צנחן וסייר וותיק) הציע לקפלן לרדת יחד עם חמישה צעירים אחרים מכפר יהושע לערבה, לכמה חודשים, כדי להכין שטחים ותשתיות לקראת בואו של גרעין הנח"ל הראשון לעין יהב. הצעת חגי לקפלן הייתה תוצאה מפניית דוד בן-גוריון לנער מהמושבים והקיבוצים הוותיקים לרדת לנגב "ולהפריח את השממה".

קפלן הסכים ונראה שסבר שקרבתו לחגי תוביל אותו לעבר הגיוס לצנחנים על-אף הניתוח שעבר, אשר מנע ממנו בינתיים להצטרף לחיל קרבי. אמנם, הוצעה למתנדבים מכפר יהושע משכורת זעומה אך הם לא ראו בכך בעיה מכיוון שעבורם היה צעד זה מעין התגייסות/שליחות למימוש אידאל ציוני כמו "הפרחת השממה".

בשנת 1957 ירדו אם כן לערבה שבעה צעירים: חמישה בחורים ושתי בחורות רכובים על טנדר ויליס סוכנותי, עמם יוני דואר להודעות דחופות, והחלו במסע המפרך לנגב. בחבורה היו: חגי פורת, שי בן אליהו, נחום קפלן, תרזה לוברסקי, יצחק אנקורי, דינה רוחני ורמי נבו. הנסיעה לעין יהב הייתה בגדר הרפתקה גם בשל הסיכונים בסיבובים "במעלה העקרבים" וגם עקב החשש מהתקפת מסתננים מירדן כפי שאירע לפני כמה חודשים באזור זה.

בהגיעם בערב למקום, מצאו שם לדברי קפלן שני מבנים עלובים, שאריות מחוות הגדנ"ע שפורקה, וכמה "טיפוסים" שהסתובבו שם ועסקו בניסיונות חקלאיים. החבורה התפזרה מלבד יעקב עורב (בודהה) שנותר לגדל עיזים ולגדל שיחי מלוח עבורם כמזון טרי. את שעות החום הפיגו באמצעות טפטוף מים על סירה קוצנית עקרון שאומץ לאחר מכן במכשיר "הדזרט קולר".

עין יהב וסביבתה נכללה בשנה זו בתחום המשטר הצבאי באזור ואסורה הייתה לכניסה גם ליהודים וגם לבדואים. בחודשים עד בוא הגרעין למדה קבוצת כפר יהושע את סודות הערבה, בעלי החיים, הצמחייה ונכחו לראשונה בשיטפון מדברי.

כשהגיעו הנח"לאים הפך המקום למחנה צבאי על כל המשתמע מכך. כשהבנים הלכו "לאימון מתקדם" של הצנחנים הצטרף אליהם קפלן בעידודו של מפקד פיקוד הנח"ל שמואל אייל, אולם לא יכול היה להמשיך במסלול עקב בעיות רפואיות בעבר. הוא סיים טירונות קצרה ונשלח לתפקיד קשר בחיל השריון. לאחר כשנה חזר לעין יהב ומצא מקום אחר.

הסוכנות היהודית בנתה בעין יהב שני בניינים של ממש. האחד שימש את סגל המפקדים, ובחדרים הנוספים התגוררו הצעירים שבאו מהצפון שי ורותי ובחדר אחר חגי. חגי עמד על כך שקפלן יתגורר בחדרו ולא יוחזר לאוהל. קפלן זכה בהטבה זו היות שהיה מהראשונים שהגיעו מכפר יהושע להכנת השטח.

בינתיים בעין יהב נותרו רק חגי ושי שנחשבו "למוזרים". מפקד ההיאחזות היה רמי זית שנהרג לאחר מכן במלחמת ששת הימים. ממשיך ומספר קפלן כי בקיץ 1962, בהיותו חבר "מושבוץ" (מושב וקיבוץ יחדיו כפי שכונתה עין-יהב) נשלח לקיבוץ כנרת על-מנת להעביר משם עצי תמרים לנטיעה בעין-יהב. החוטרים הועברו מכינרת לערבה וניטעו בלילות. זה היה הבסיס למטע הדקלים הנהדר שצמח לאחר מכן בערבה.

בשנים מנובמבר 1959 ועד ספטמבר 1962 הייתה עין יהב דומה לקיבוץ וממאות החיילים והמתנדבים שעברו דרכה רק 12 מתוכם הפכו לחברים וראו בעין-יהב את ביתם. החלו דיונים בין החברים על עתיד המקום והרוב היה בעד הפיכתה של עין יהב למושב כדוגמת כפר יהושע.

קפלן נרתע מהרעיון וספקות החלו לקנן בו. הוא ורותי בת זוגו, ביקשו הרפתקה נוספת והצטרפו לחבורה אחרת שהוצע להם רעיון מהפכני על-ידי קצין הפיתוח של משרד החקלאות לערבה ולאילת - לנסות ולגדל ירקות על חלקה חולית קטנה סמוך למעיין חוסוב, תוך שימוש במימיו.

קפלן ורותי סלדו מאורח החיים המושבי שטובת הכלל הכריעה בו וחיפשו צורת חיים בה יינתן דגש יתר לאישי, לפרטי. קפלן נחרד מיחס אנשי עין יהב לעוזבים שכונו "בוגדים". באותו זמן התוודע קפלן להצעתו "המהפכנית" של קצין הפיתוח של משרד החקלאות לערבה ולאילת - לנסות ולגדל ירקות על חלקה חולית קטנה סמוך למעין חוסוב ותך שימוש במימיו.

קפלן שולהב על-ידי יענקלה וגיל גלונסקי. לבסוף הודיע קפלן על עזיבתו וכל קשריו החברתיים נגדעו. משום כך, בלית ברירה, עזב במהירות את המקום והזעם כלפיו הופנה עתה לחברתו רותי שנותרה בעין יהב.

ביום העזיבה הגיע קומנדקר מהיחידה הדרוזית שישבה בעין-חוסוב והסיעה אותו על מטלטליו עד לעץ השיזף, כ-25 ק"מ של צער וספקות. בהמשך מספר קפלן על "החרם" שהוטל עליו ועל בני משפחתו ועל השנים הרבות בהן לא דיברו אנשי עין יהב עם קפלן "הבוגד". עם הזמן נשכחו היריבויות ורובם השלימו עמו מלבד ידיד נפשו שי, שעמו לא החליף מילה עד סיום כתיבת ספרו.

בפרק הבא מצטט קפלן את תגובת העיתונות על הצלחת הניסיונות החקלאיים בעין חוסוב ורובם תחת ההגדרה: הפלא החקלאי. הקבוצה כונתה מצד אחד על-ידי העיתונאים כמשוגעים, "רובינזונים", מוזרים, אך מצד שני תיארו בכתבותיהם בהתלהבות את הצלחת הגידולים החקלאיים בניגוד לכל חוות הדעת המדעיות והחקלאיות.

בין העיתונאים הבולטים בעיתונות היומית של שנות השישים הוזכרו כתבות של ע' ריבליס, מ' תלמי, צ' רימון ור' כסליו. קפלן קבע כי בניגוד לקביעותיו השליליות של פרופ' ארנון מראשית שנות החמישים כי לא ניתן לגדל על קרקעות אלו חקלאות ביקשה הקבוצה בעין חוסוב להוכיח כי: ניתן לגדל על קרקע ערבתית ללא ציפוי חול מיובא; לשווק ירקות קיץ בחורף, כלומר להזרים לשוק ירקות שעד אז נראו בארץ רק בקיץ; לעשות את כל זאת בהשקעה פרטית ללא תמיכה כספית של המוסדות.

ואכן, לאחר שנה שנתיים השתנו הכותרות בעיתונות היומית ומתיישבי עין חוסוב כונו חלוצים, נועזים, בעלי יוזמה ועוד. אולם הצלחת החקלאים המסורים הפכה לנושא לוויכוח פוליטי בין המוסדות שעסקו עד כה ביישוב הערבה - הסוכנות, משרד החקלאות הקק"ל, מינהל מקרקעי ישראל וראשי תנועת המושבים.

רובם ראו בהצלחת הקבוצה "סכנה" לאידאולוגיה המושבית שהייתה עד אז מאוד סוציאליסטית (קרובה ברוחה לקיבוץ) ומבחינתם קיים היה חשש שהצעירים בתנועות המיישבות יפנו "ליוזמה הפרטית" ויוותרו על המסגרות האידאולוגיות הקלאסיות שהובילו את ההתיישבות בנגב בשנות השישים.

קפלן נזכר במראות עין חוסוב בעת הגיעו לשם: מחנה צבאי קטן, שלד אוטובוס, עץ שיזף ענק, עץ אקליפטוס גדול, באר תצפית, גנרטור ומלוא העין מדבר. במקום שהו שני מפעילי הגנרטור, חיילים דרוזים, והחבורה: יענקלה, גיל וקפלן. במחנה הבריטי הנטוש התגוררו החיילים אתם אכלה החבורה.

שילדת האוטובוס הייתה לביתם ובהסכמת החבורה הביא קפלן את חברתו רותי שנותרה בעין יהב, שסבלה מטינת החברים כלפיה עקב עזיבת ובגידת החבורה. מיקום האוטובוס נקבע על-ידי הצבא שחשש לחיי החבורה מפעילות הפדאיון באזור.

התברר שיש לשמור בלילה על חלקות הירקות הניסיוניים מפני חדירת בעל חיים שבאו לאכלם, זאבים, דורבנים, שועלים וצבאים. כך סיירו בני החבורה בחלקות לילה לילה ואף הבעירו צמיגים כדי לסלק את החיות באמצעות הריח והאש. בהמשך הפרק מונה קפלן את האישים שסייעו לחבורה בעין יהב וזאת בניגוד לדעת הקהל "ולעמדת התנועה": אלוף פיקוד הדרום בין 1958 - 1962 אברהם יפה ומחליפו (משנת 1969) אריק שרון.

המחסור בידיים עובדות עיכב את התפתחות היישובים בערבה. שר החלאות ח' גבעתי לא קיבל את טענות הסוכנות וגופים אחרים שמעשי החבורה הוא גזל קרקע ומים וראה בהצלחת הניסיונות שלב חשוב בהמשך יישוב הערבה. החבורה, מעודדת מגישה זו, המשיכה בעבודה והשיווק הראשון של הירקות לערי המרכז היה לציון דרך.

נכון שעין גדי הקדימו את עין חוסוב בגידול ירקות קיץ בחורף אך קשיי התחבורה משם אפשרו לחבורה בעין חוסוב להשיג מחירים גבוהים במרכז הארץ שסייעו להחזרת השקעותיהם הפרטיות הגדולות.

חברת "מקורות" אפשרה לחבורת עין חוסוב לקדוח ולהעמיק את הבאר הישנה ולהחליף את הצנרת - עבודה שעלתה למתיישבים החדשים הון רב. בעבור המים שהועברו לאחר הקידוח למחנה הדרוזי, נדרש צה"ל לשלם אולם החבורה החליטה לתרום את הסכום "לקרן המגן".

שנת 1963 הייתה שנה בה החלו תהליכים חשובים עבור עין חוסוב. בתחילתה הוחל בשיווק ירקות קיץ בתקופת החורף; זריעת מלפפונים, עגבניות חצילים ופלפלים גם בחולות וגם על קרקע החמדה שהמומחים קבעו כי לא ניתן לגדל עליה דבר; רותי, חברתו של קפלן עזבה את עין יהב והצטרפה כבת זוגו לחבורה בעין חוסוב.

בתחילת 1964 - גידול רחב ומסחרי של ירקות על קרקעות החמדה. הוחל בסלילת כביש שיעבור ליד החווה; הושג אישור לקידוח באר נוספת שהכילה מים רבים וטובים; החבורה למדה להחדיר מים לקרקע החמדה האטומה באמצעות קלטור; בסיוע ידידים ומומחים שיפרו את ההשקיה בתלמים; בזכות יהודה זהר, הייתה החבורה לחקלאים הראשונים שהישקו באמצעות צינור מחורר (שיותר מאוחר הפך לפטנט ומוצר עולמי שנקרא "טפטפת" ושקודם על-ידי המהנדס שמחה בלאס).

לאחר מספר עונות נוצר מפגש של "הנועזים" מעין חוסוב עם פרופסור ארנון שנדהם מתוצאות גידול ירקות בחמדה והודה באומץ לב בטעות שעשה עת קבע כי לא ניתן לגדל על קרקע מסוג זה גידולים חקלאיים.

בין השנים 1962 - 1964 דיווחה העיתונות היומית על המתרחש בחווה - כך כונה השטח עליו ישבה החבורה בעין חוסוב. קצת מהכתבים הדגישו בפליאה את ההישגים החקלאיים ואחרים המשיכו לכנות את החקלאים - "בריונים". המילה "משוגעים" הופיעה כמעט בכל דיווח עיתונאי כמבטאת את האומץ הנדרש לחיות שם אך גם את חוסר הוודאות של מהלך זה לאורך זמן ואת העדר התמיכה הממסדית לחבורה.

הנה למשל קטע מכתבה של איתן מור מ 1964: "...ראשית הנחת צינור באורך 1,700 מטר להובלת מים ממעיין החצבה שמימיו מכילים 1,000 מיליגרם כלור לליטר. יום ולילה עמלו על שיפוצה של משאבה משותקת עד שהחלה מזרימה מים. גם מכון מים התקינו בעצמם. הניחו קו מים באורך 5 ק"מ.

יום אחד ירדה תפוקת המים והעמידה בסכנה את כל המפעל....120 דונם של הירקות נשארו ללא מים. מחוסר ברירה המתיישבים החלו למשוך מים מן הבאר הארטזית על-אף הסכנה של ייבוש המעיין".

נושא חפירת הבארות באופן פרטי (דבר העומד בניגוד לחוק במדינת ישראל) הסעיר את המוסדות ואף הגיע לבתי המשפט. בסיפא של פרק זה מתאר קפלן ברגישות רבה את בניית משפחתו ובניית מגוריהם והולדת ילדיהם וזאת בסערות הפוליטיות והחברתיות שהתרגשו עליהם חדשים לבקרים.

קפלן מנה את הטענות של המוסדות המיישבים כנגדם מול הצלחתם החקלאית: החבורה מנצלת את השטח היחיד הראוי לעיבוד חקלאי באזור; החבורה מנצלת את מקור המים היחיד בערבה; החבורה מעסיקה פועלים שכירים; הצריפים במקום הוקמו ללא רישיון וללא מפת תכנון מוכרת; החבורה הואשמה בכך שהמניע להתיישבותם אינו מוסרי; חבריה ניצלו קשרים אישיים עם אלופי צה"ל ופוליטיקאים על-מנת לקדם את האינטרסים שלהם; המקום אינו ישוב ואינו מתכוון להיות יישוב; החבורה משתלטת על שטחים ועל בארות מים.

בדפים הבאים מצטט קפלן את המאבקים המשפטיים שנוהלו כלפי החבורה ואת המלחמה המשפטית-מוסרית שהם השיבו שערה. שר החקלאות משה דיין תמך בחבורה והקצה אמצעים לקידוחים בערבה. מאידך-גיסא, עובדי המשרד בערבה נהגו בתוקפנות כלפי החבורה והמשיכה לראות בהם "הרפתקנים" הגוזלים רכוש המדינה.

המאבק הגיע לשיאו לאחר שמשה דיין הוחלף בחיים גבתי ומשרד החקלאות החליט לפנות את המתיישבים. כצעד ראשון הוכרז על הקמת יישוב חדש, בשיטות המקובלות בעין חצבה, בדיוק על השטח בו ישבה החבורה. בתחילת אוגוסט 1965 פורסמה הודעה בעיתונות כי היאחזות נח"ל תוקם בחצבה שם מתגוררים עתה 2 חקלאים.

כתב ידיעות אחרונות יצא באמצע אוגוסט 1965 במאמר גדול שביקש להגן על החבורה ובעיקר נגד כוונת משרד החקלאות לגרשם. קפלן מספר שהמתיישבים יצאו לפגוש אישית את שר החקלאות בקיבוץ יפעת וכן את יוסף וייץ, אביו של רענן וייץ "האויב הגדול של החווה".

לאחר ביקור שר החקלאות במקום וההתרשמות העמוקה מהישגי החקלאים בגידול ירקות בחמדות, הוחלט לעכב את פינויים אך השר לא עמד בלחץ הקק"ל ותנועת המושבים והמתיישבים נאלצו לפנות לבג"ץ. ככל שקמו לחבורה סנגורים מטעם העיתונות כך הקשו המוסדות יותר ויותר את עמדתם.

ראובן אלוני, ממנהל קרקעי ישראל ואנשי משרד החקלאות כולל השר וכמובן הקק"ל והסוכנות כולם קבעו שהתיישבות נושאת עצמה בערבה חייבת למנות לפחות 60 משפחות ויש אם כן להעלות לשם גרעין נח"ל שיהווה בסיס ליישוב מעין זה. החבורה אף קיימה מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב והוכיחו כי הפניה אליהם לתחילת הניסיונות הייתה ביוזמת משרד החקלאות בשנת 1962 ולא "מחטף יישובי".

כיום (1965) טענו נציגי החבורה מונה המשק 10 מתיישבים המוכנים לקבל על עצמם את סוג ההתארגנות שיקבע משרד החקלאות. מחזור המשק עומד על 200 אלף ל"י בשנה וחובות המתיישבים עומדים על 100 אלף ל"י. הטענה העיקרית - גם אם יוקם יישוב קבע במקום החבורה תשתלב בו ומשום כך אין צורך לפנותם.

המתיישבים החמירו בדרישתם ואיימו כי לא יפנו את ה-300 דונם שבעיבודם ולא ימסרו את הנשק שברשותם. עוד איימו כי אם יבוא גורם לחרוש את קרקעותיהם הם ישכבו מתחת לגלגלי הטרקטור. המוסדות לא ויתרו אך לא העזו לפנותם. ב-9 דצמבר 1965 עלה על הקרקע היישוב (היאחזות נח"ל חצבה) בסמוך לקרקעות החבורה, המוכר על-ידי המוסדות, שהשתייך לתנועת המושבים (שייכות פוליטית זה העיקר ולא כפי שהחבורה נהגה - בלתי תלויה כלל).

החבורה ראתה ניצחון בכך שוועדת השמות הארצית ויתרה על השם שנקבע תחילה ליישוב החדש "שיזף" (ע"ש השיזף הענק במקום) והחליטה לקוראו בשם "עין חצבה" ובכך העניקו לגיטימיות לחבורת "המשוגעים" משנת 1962. מסיום פרק זה ממשיך הסופר לתאר את הגלגולים שעבר המקום משנת 1965 ועד שלהי שנות התשעים כולל המאבקים הפוליטיים, הריבים עם הצבא ועם אנשי עין יהב וההצלחות המקצועיות בגידול הירקות.

בתום קריאת ספר מרתק זה חייב הקורא לשאול עצמו: האם מדובר ביומן אישי אוטוביוגרפי המיועד להציג את הדמות ופועלה בפני הדור הנוכחי ובעיקר בני משפחתו כמי שפעל על-פי צו מצפונו ובהתאם לאידאולוגיה שקידם בזמנו דוד בן-גוריון בקוראו לנוער ליישב את הנגב?

או, האם הספר הינו דוח על הניסיונות החקלאיים בגידול ירקות בחורף, על קרקעות שנחשבו עד אז לבלתי ניתנות למצע חקלאי? או שמא זה כתב אשמה חריף כנגד המוסדות המיישבים (בעיקר תנועת המושבים, משרד החקלאות ועוד) שלא מוכנים היו "להתגמש" אלא להסכים אך ורק להתיישבות מגובה פוליטית על-פי החלוקה המסורתית בארץ בשנות השישים?

האם כותב הספר מתכוון לומר כי ניתן ליישב את הנגב בכל מקום ואתר השאלה היא רק מידת ההקרבה של החקלאי, הסיכון שהוא נוטל עליו והידיעה כי חייו בשלבים ארוכים יהיו קשים, ויעוררו מחלוקות?

דומה כי הספר נותן תשובות חלקיות לכל אחת מהשאלות שהצגנו ונתקבל כאן ספר שאינו מחקר שיטתי, שאינו נסמך על תעודות ומסמכים בני הזמן ועל ראיונות עם האישים העיקריים שפעלו באותה עת, אלא מעביר תחושות של מתיישבים נועזים שהיו מוכנים "ללכת עד הסוף" עם האמת שלהם.

לכולם ברור שהשיטה בה בחרו "המשוגעים-"הרובינזונים" אינה מתאימה לגופים גדולים ולהתיישבות רחבה על-פי תוכנית ממשלתית ועם זאת, נועזותם הוכיחה וחיזקה את אלה שטענו כי ניתן בשיטות השקיה מיוחדות (כולל שיטת הטפטוף) ובהכנה נכונה של הקרקע לקליטת המים ובלימוד תנאי האקלים והמדבר, להגיע להישגים חקלאיים יוצאי דופן.

קצת ממורשתם שוקעה בהמשך שנות השבעים ועד התשעים בשכלול גידול הירקות ביישובי הערבה. צאו לדרך, קראו בספר וחושו תחושת ראשוניות במדבר.