ראשי מדינות ומערכות ביטחונית מפיצים מיתוסים בהתאם לתפיסה "אדם לאדם אויב", כדי שהמידע על מערכות אלה יהיה מסווג, מעובד וממודר אפילו בתוך הצמרות, כדי שאדם יחיד לא יוכל לראות את התמונה כולה ולהבין את כל פרטיה והיבטיה.

המיתוסים, שלכל אדם יש ניגשוּת אליהם, הם התורה שבכתב. ידיעת העובדות היא התורה שבעל-פה. האמת הביטחונית מוצנעת בתחום התורה שבעל-פה. רק קטעים ממנה ידועים ואסור להעלותם על הכתב. לכן הם נשכחים. אם רוצים ללמד אותם יש לגלותם מחדש. זאת אחת מסיבות האופי הפרימיטיבי של מערכות הביטחון, וגם מידע על האופי הזה אסור לפרסם. רוב ההיסטוריונים מבססים את מחקריהם ופרסומיהם על תורה שבכתב, משמיצים ומחרימים מי שמתבסס על תורה שבעל-פה והממסד מעניק להם פרסים כספיים ומעמד בכיר במערכת. מי שמפרסם מידע המתבסס על תורה שבעל-פה מוגדר כאִיום. מבחינת הממסד חושׂפי תורה שבעל-פה משפיעים לרעה לא רק על מערכת הביטחון אלא על החברה כולה. כך פוגעים מקבלי ההחלטות באינטליגנציה של מערכת הביטחון ושל היחידים שבתוכה. כלומר, פוגעים באמצעי-השרידות של ההומו-סָפִּיֶינס.
חכמינו דרשו כך את הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך": "מי שהיה בידו למחות ולא מיחה, אפילו קִיים את כל התורה כולה, מידת הדין תיפרע ממנו בתחילה".¹

לפי האנתרופולוג לואיס ליקי² חל המעבר של בני-אדם מצַיִד וקטטות ללוחמה בתקופה שבה למדו להדליק אש, כלומר לפני כארבעים אלף שנה. האש מיסדה את חיי הלילה, השיחות סביב המדורה, הסיפורים והמיתוסים. "כך נוצרו המושגים טוב ורע, אנשים טובים ואנשים רעים, ידידים ואויבים, גמול ונקם. רק כאשר היו מושגים אשר כאלה לדבר שבשגרה בתוככי החשיבה שלנו, רק אז יכולנו להנציח את השׂנאות שלנו, לארגן את אֵיבותינו. רק כאשר מושגים אלו היו לא רק נחלת חבורות מבודדות אלא נחלת פסיפס החבורות שאנו קוראים כשבט, רק אז יכלו להיווצר המשיכה המשותפת, הקריאה המשותפת של הרגשות, הז'רגון המשותף שאִפשר את הלוחמה המאורגנת".³

למיתוס הקמאי הזה יש להוסיף את מיתוס הביטחון, שסייע למקבלי ההחלטות לקיים צבאות גדולים בלי שליטה ממשית בהם ברגעי אמת, בשדות הקרב. גאוניותו המניפולטיבית של נפוליאון לא סייעה לו לשלוט במאות אלפי חייליו בשדות-הקרב של רוסיה בשנת 1912. הם וקיסרוּתו נקברו במשטחי השלג, אבל המיתוס הנפוליאוני שׂרד בגלל הצורך של המערכות הפוליטיות ומערכות הביטחון לשרוד, והצורך שלהן להתאבד. נפוליאונים קטנים סייעו להעביר את המיתוס מדור לדור.

בחברות הומניסטיות השימוש במיתוסים ביטחוניים רווח יותר מבחברות אחרות בגלל הרצון של מקבלי ההחלטות להעלים מהציבור (בעיקר ההומניסטים) ומזרועות החוק את האמיתוֹת שביטויָן הוא זלזול בחיי-אדם ופגיעה בעקרון קדושתם. לכן רוֹוח אופי מיתולוגי לחלקים גדולים מהיצירה האמנותיות בחברות ההומניסטיות. אפלטון אבחן לפני 2500 שנה בהשפעה השלילית של אמנות מסוג זה על תרבותה של החברה המגבירה מאפיינים של שקרנות וצביעות, של הצהרות הומניסטיות ומעשים נפשעים.

בגלל הפרדוקס ההומניסטי, ניסו מקבלי ההחלטות האמריקנים להעלים מהציבור את מעשי הטבח של הצבא האמריקני בווייטנאם, ומקבלי ההחלטות הישראלים הסתירו מעשי טבח שיחידות ה"הגנה" וצה"ל היו מעורבים בהם במלחמת העצמאות ובמלחמות הבאות. מבַצְעֵי הטבח בכפר הערבי עין-זיתון, שליד צפת, למשל, השתייכו לחטיבת "יפתח", שמפקדהּ היה אז יגאל אלון. חשיפת הטבח הזה הייתה עלולה לפגוע בתדמית ובאינטרס השׂרידוּת של אלון, של הפלמ"ח, של ה"הגנה", של מפלגת "אחדות העבודה" של "הקיבוץ המאוחד" ותנועת העבודה (השמאל) כולה. ותיקי הפלמ"ח הפיקו סרט על חטיבת "יפתח", והוא מוקרן מדי פעם בטלוויזיה הישראלית ובערוץ ההיסטוריה. לא היה בו אִזכור לטבח הזה. גם ההיסטוריונית המהוללת של אוניברסיטת תל אביב, שזכתה בפרס ישראל, לא הזכירה את הטבח בביוגרפיה שפרסמה על יגאל אלון. אִם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר?!. ואכן אוניברסיטה זאת, שהפרופסורים שבה ידועים בגישתם ההומניסטית הפומבית, מנעה ממני להרצות בחוג לפילוסופיה שהוזמנתי אליו על הבעיות של חקר מלחמות, שמא אחשוף את קלונם של הפרופסורים הבכירים שלה. ניהלתי נגדם מאבק ציבורי על סתימת פיות ואף התפרסם בידיעות אחרונות מאמר ראשי בנושא זה שביקר אותם קשה. הם הודיעו לי שכף רגלי לא תדרוך יותר באוניברסיטת תל אביב, כאילו מדובר ברכושם הפרטי.

ביטוי דרמטי לפרדוקס ההומניסטי היה משפטו של אלוף-משנה יהודה מאיר, על שפקד על יחידת צנחנים לשבור ידיים ורגליים של מסיטים פלשתינים מהכפרים ביתא וחווארה באזור שכם, שהובלו לחקירה בתחילת ימי האינתיפאדה הראשונה בינואר 1988. צה"ל התאמץ לטשטש עקבות אבל אמצעי התקשורת חשׂפו את מה שקרה. שופט בית הדין הגבוה לצדק יהודה בייסקי כתב בפסק הדין: "מעשיו של יהודה מאיר מקוממים כל בן-תרבות". כך כפה השופט הנכבד על צה"ל לנהל משפט צבאי נגד הקצין הבכיר ולחשוף אירועים "חריגים" נוספים, שאולי פוגעים עוד יותר בכל בן-תרבות. לפי הבנתם של ראשי מערכת הביטחון ושל מפקדיה הבכירים, פגעו החשיפות האלה באינטרס השרידות של צה"ל, ולמעשה שלהם עצמם.

מסקנה: מדינות בעלות תרבות בלתי-הומניסטית מנצלות את היחס לחיי אדם במדינת תרבות הומניסטית, סוחטות מהן טובות הנאה וּויתורים בנושאים חיוניים באיומים על חיי אזרחיהן, מערערות את הקונצנזוס של תושביהן באיומים אלה וכך מפחיתות את יכולת שרידותן. הרי כמה דוגמאות: ויתורי העולם החופשי להיטלר כשפלש צבאו לצ'כוסלובקיה, ו"הסכם מינכן"; כספי הכופר והטבות אחרות שנתנו מדינות דמוקרטיות לארגוני טרור כדי שישחררו חטופים לרבות נשים וילדים. בשנת 2006 נחטף חייל צה"ל גלעד שליט, שנהג בניגוד לפקודות ולמה שהוכשר, על-ידי מחבלים פלשתינים שהשתייכו לארגוני הטרור חמאס, ועדות ההתנגדות העממית וצבא האיסלאם. שליט הוחזק בשבי ברצועת עזה במשך כחמש שנים וארבעה חודשים (1,941 ימים). במסגרת עסקה בין ישראל לחמאס הוא שוחרר והושב לישראל ב-18 באוקטובר 2011 תמורת שחרור 1,027 אסירים ביטחוניים, בהם 280 אסירי עולם, על תכנון וביצוע פיגועי טרור ורצח בישראל. חלק מהאסירים ששוחררו בעסקה שָבוּ לעסוק בטרור (לפי הערכת גורם ביטחוני בכיר: כ-40%)⁴ והם היו מעורבים בין היתר ברצח עשרה ישראלים ופציעת רבים אחרים.⁵

בפרשת שליט הביסו ארגוני הטרור הפלשתינים הבלתי הומניסטים במודע ובמוצהר את מדינת ישראל ההומניסטית, החזקה מהם צבאית אלפי מונים. לפי העיקרון ההומניסטי של "קדוּשת חיי אדם" שוחרר בעסקה אדם חי תמורת עשרה נרצחים. משפחות הנרצחים בוודאי אינן סבורות ששחרור שליט היה מעשה הומניסטי. פרשה זאת מציבה סימן שאלה על סיסמת ההומניסטים שתרבותם מחזקת את מדינותיהם.
____________________

בשבוע הבא: שני מודלים של הפקת לקחים; הפקת לקחים יעילה כמעט לא ריאלית; ניגוד בין האינטרס של המערכת לאינטרס של העומדים בראשה; לא הפקנו את לקחי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה ושילמנו את המחיר במלחמת יום הכיפורים; הגנרלים היינץ גודריאן ואריק שרון; תהליכי אנטרופיה חזקים בישראל.