"קדם 101" - פתחה את הדרך ליחידה 101

כך כותבים השניים על עצמם: מרדכי רוטנברג יליד 1932, שימש פרופ' לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית במשך כחמישים שנה. נחשב לאבי "הפסיכולוגיה היהודית", תאוריה אותה פיתח וכתב על כך 16 ספרים. זכה בפרס ירושלים ובפרס ישראל (2009). בכיכר צה"ל (ספרא), נחקק שמו כמי שהשתתף כגדנ"עי בכיבוש מנזר נוטרדאם ושעצר בעצמו בשנת 1948, טור משוריינים ירדני שהתקדם למרכז ירושלים.

גדעון קלופשטוק, אף הוא הצטרף כבר בגיל 14 ל"הגנה", השתתף בכל מלחמות ישראל והיה למהנדס שעסק בהתקנת גפיים ורגליים לנכים. רוטנברג גויס לחטיבת הנח"ל עם הקמתה בתחילת 1950, כמו שאר חבריו, ילידי 1932. הקמת הנח"ל התחילה בגיוס החיילים מהבקו"ם והעברתם למחנה 80, שאותו גם בנו הטירונים במו ידיהם. הגישה כלפי טירוני הנח"ל באותה שנה קבעה כי הם אמורים להיות ממשיכי הפלמ"ח - יחידה צבאית המשלבת את ההתיישבות והלחימה, בדגש על סיירות.

הצורך בפעילות הזו נולד בעקבות מלחמת השחרור וגיבוש קווי הפסקת האש. היה ברור לירדנים וגם לישראל שקווי שביתת האש הסופיים ייקבעו בשטח, ולא רק על המפות. הירדנים ניסו בדרכים שונות לקבוע את קו הגבול החדש לפי צורכיהם, והדבר נעשה בעיקר על-ידי שליחת עדרים לתוך שטח ישראל. המשימה של סיירי הנח"ל הייתה לעצור את הפעילות הזו דרך מניעת כניסת העדרים, גירוש מקומיים שניסו לחצות את הקו בחסות כוחות צבא ירדניים והפעלת מארבים בלילות לעצירת מסתננים.

לימים מאפייני הפעילות שוכללו על-ידי יחידה 101. ראוי להזכיר כי יחידת הקומנדו 101 פעלה החל מאוגוסט 1953 ועד לינואר 1954 - סה"כ פחות מחמישה חודשים ואז מוזגו לגד' 890. על-אף זמן פעילותה העצמאית הקצרה, רוטנברג אינו חולק על תרומתה לצה"ל, אבל מתקשה להשלים העלמת חלקה של היחידה אליה הוא השתייך (להוציא פרסומים מעטים בעיתונים) - שכללה עשרות רבות של פעולות שביצעה הן במארבים והן בפשיטות, חלקן לטווחים ארוכים.

לפי חשבונו, במשך כשנתיים הייתה "חוליית התגבור" עוברת את הגבול כל שבועיים אם לפטרול ואם "לאמבוש" וכל זאת מבלי שהיחידה קיבלה אימוני קומנדו ומצוידת בנשק נחות. לדבריו, חלק מהפעולות של היחידה אף הוסתרו במכוון. כל אלה גומדו מול העשייה, שלא בהכרח הייתה רבה יותר, של יחידת הקומנדו 101 - שזכתה לפרסום רב, בין השאר עקב הסיבה שחלק מחייליה ומפקדיה התקדמו לתפקידים בכירים בצבא.

רוטנברג שהיה ממייסדי קיבוץ שלעבים (היה הקיבוץ הראשון של הנח"ל) סיפר: "כשייסדנו את קיבוץ "שעלבים", סמוך לגבול ירדן, כבר בלילה הראשון הגיעו אלינו הפדאיונים. היו לנו חיסולים לא קלים". המסתננים היו מטמינים מטעני נפץ בשדות - בתוך פגר של פרה, בציוד חקלאי ועוד... שלחו לנו מחלקה דרוזית מתוך כוונה שהם יעזרו לנו להרחיק את המסתננים הירדנים מגבולות הקיבוץ".

"...לאחר שהתקרבו לכפרי הערבים, הקשיבו הדרוזים כיצד הכפריים מתקשרים ביניהם, קראו להם בשמותיהם ופתחו עליהם באש ממרחק מטרים ספורים. שעלבים הוקמה על חורבות הכפר הערבי סלביט בשיטת "חומה ומגדל". בצבא הוחלט לשלוח לקיבוץ מחלקה דרוזית שתסייע לשעלבים מפני מכת המסתננים ורוטנברג נבחר להיות הסייר שלהם בדרכם לפעילות בכפר אימוואס בפאתי מנזר השתקנים.

תפיסת העולם של הצבא בהנחיית רה"מ דוד בן-גוריון הייתה להתנער מהפעולות הצבאיות של היחידה, ולא לקחת עליהן אחריות. הייתה חשיבה שפעולות לא-רשמיות ייצרו הרתעה בצד השני מבלי שישראל תיאלץ לקחת אחריות על הפרת הסכמי הפסקת האש מצדנו. תפיסת העולם השתנתה לחלוטין בעת הקמת 101, ומרבית הפעולות קיבלו פרסום, כאשר התפיסה החדשה גרסה שהרתעה תושג בין היתר דווקא מפרסום האירועים.

מבלי להיכנס לוויכוח אודות השיטה הנכונה, הלוחמים הפשוטים אשר שבו מדי בוקר ממארבים בגשם ובבוץ, תוך סיכון חיים, הרגישו כעבור שנים בחוסר צדק שנגרם להם על השמטת חלקם בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל. אחת הפעולות היותר משמעותיות שביצעה היחידה, ושחלקו של רוטנברג בה היה משמעותי, היא הפעולה בכפר עידנא שמדרום לירושלים.

מחלקת החיפוי במבצע נטשה את עמדותיה טרם סיום הקרב ורוטנברג וחבריו נותרו כמעט לבדם להשלים את המשימה; זו כללה, בין היתר, הובלת עדר כבשים גדול (כ-150 ראש) לשטחנו תחת אש ירדנית כבדה. פעולה זו נמצאת בזיכרונו של רוטנברג כמעין טראומה, אך מכיוון שלצד היותו לוחם הוא היה גם "ליצן הגדוד", נמצאו הדרכים להתגבר עליה.

נביא כאן שני סיפורים להתרשמות מסגנונו של רוטנברג ושותפו ומהנושאים בהם פעלו. "ליל הגמלים - או פעולת גמל", כך מכונה הסיפורון הבא: "פעם תפסנו שיירת גמלים. לאחר שהצלחנו לחזור לשטח ישראל, ונרדמנו כמו חמורים, שמעתי פתאום גמל אחד משמיע קולות ומתחיל לרוץ לכיוון עזה עם חייל שהתיישב לתומו על דבשתו... הצלחתי לעצור את הגמל במרוצתו, ובכך מנעתי מהגמל קבלת צל"ש מהצבא המצרי על הצלחתו לשבות חייל ישראלי... ואת כל זה עשיתי בזכות הניסיון שצברתי בחיקוי קולות של גמלים וחיות אחרות".

או סיפור אחר על "התקיעה של כמה ימים בירדן": בשלהי 1950 המחלקה עברה הכשרה בקיבוץ חפץ חיים"... נבחרה לפעולת גמול...מחוסר מקצועיות שוטטנו אז יומיים או שלושה בירדן ואיבדנו שניים או שלושה לוחמים. עד שחילצו אותנו בקושי בעזרת אווירוני פייפר ותותחנים עם מכשירי קשר פגומים... כך גיליתי שמוטי בלזר הוא טיפוס אמיץ אשר מלמל אומנם את תפילת הווידוי, או שמע ישראל, כאשר רצנו בין הכדורים, אך נשאר שקט כקלינט איסטווד...

באחת הנסיגות החפוזות נפל אריה בן נתן לבור באזור בית ג'וברין וכאן גיליתי שוב גיבור קר מזג ושמו שייקה וחצי (ורדי) אשר חיבר יחד מספר חגורות של רובים... שאפשרו לו לחלץ את בר נתן מהבור, כשהוא מצטט פסוק מספר משלי "שבע ייפול צדיק וקם". כאן מסביר רוטנברג כי נאמר למפקד המחלקה רובין כי אפשר לשתף את כל המחלקה בפעילות ועליו לבחור חמישה לחומים נבחרים ורק אז ישותף בפעילות מבצעית מעבר לגבול.

יתר על כן..." השורה התחתונה היא שמפקדי הפעולות דאז שמחו וסמכו על התמצאותנו בשטח". רוטנברג הסביר בנקודה זו שהיחידה שלהם בת ה-5 איש כונתה מעתה ואילך "חוליית תגבור" ופעלה מדי פעם עם כוח אחר ובאזור גבול אחר (מצרים, ירדן) אך עם זאת היא לא שותפה במהלך הקרב הכולל ולא תמיד הכירה את המפקדים והכוח העיקרי.

בקטעים רבים בספרון מנסה רוטנברג, באמצעות קטעי עיתונות, תעודות וראיונות להוכיח את תרומתה של חוליית התגבור. ניתן לומר שהוא ניסה "להחדיר סיכה" לסיפורי יחידת 101 כתגמול על אי-הזכרת יחידתו הקטנה ופעולתה. רוטנברג מדגיש שעד שנכנסו הר ציון וחבריו לירדן עם טומיגנים הייתה יחידת התגבור בפעולות גמול קטנות דומות מצוידת רק ברובים צ'כים, סטנים ורימוני יד.

מכיוון שנחשבו כיחידה דתית (ארבעה מבין חמשת חברי החוליה חבשו כיפות) נראה שהקיבוצניקים בצנחנים זלזלו בהם ולא ראו בהם חיילים מועמדים ליחידת קומנדו. בהמשך מנסה רוטנברג להתמודד עם קביעת ההיסטוריונים בני מוריס ויהודה ואלך כי הפעולה באידנא בשנת 1952 וכן בכפר פלמה היו על רמת ביצוע נמוכה ונכשלו. רק בשנת 2000 הכיר יהודה ואלך בפעילות החשובה של "סיירת הנח"ל" וזאת עולה מהתשובה למכתב ששלח לו רוטנברג.

על אף שבשנת 1953 נרשמו עשרות כישלונות המשיך צה"ל לשלוח את יחידת התגבור לכפר המרצחים דווימה מצוידת עדיין ברובים צ'כים בלבד. השניים יצאו נגד שיטת ההסתרה וההכחשה שנהג צה"ל באותן שנים לגבי הפעילות הצבאית מעבר לגבול ולפי דעתם יחידתם סבלה מ"השכחה" זו.

כדי לחזק דבריהם הביאו השניים צילום מכתבה שהתפרסמה בעתון הארץ באפריל 1951 שכותרתה "שני אינצידנטים חדשים בגבול בין ישראל לירדן", שעיקרה שמירה על מדיניות "העמימות" והוזכרו בה פעילות ירי ליד דווימה ודהרייה שהסתיימה ללא אבדות ופרטי התקרית נמסרו לבירור לוועדת שביתת הנשק המעורבת.

בניגוד ל-101, שם דאג הפיקוד להחליף להם משימה מורכבת בקלה יותר כמו הכוונה לפשיטה על אידנא שבוטלה ובמקומה פוצצה משטרת א-רווה הריקה מחיילים בעמדות השמירה, ליחידת התגבור לא היה מי שידאג והם נשלחו למשימות הקשות ביותר מבלי שצה"ל ויתר להם. בהקשר לכך טענו השניים כי יחידת התגבור שפעלה באידנא קודם לכן, שימשה "כשפני ניסיון" עבור מפקדי ה-101.

באמצעות תיאור הקרב של יחידת התגבור באידנא, שכלל הליכה דרך בית גוברין לפאתי הר חברון כולל סיפור על בריחת חיילי החיפוי, השלכת נשק של חיילי הנח"ל הנסוגים ועל רצונם להעמיס את עדר הכבשים שאותו הביאה יחידת התגבור לקיבוצם, דבר שנמנע על-ידי החמישה, מצביע רוטנברג על דבקותם במשימה של יחידתו הקטנה בהשוואה לחוסר המשמעת "והבלגן" ששרר ביחידות האחרות. העדר הוחזר בסופו של דבר באמצעות דני מט לירדן.

ביולי שנת 1996 פרסם פרופ' מרדכי רוטנברג מאמר קצר "בידיעות אחרונות" תחת הכותרת: מה נשתנה מאז מינוס 101. במאמר שוב נזכר רוטנברג בפעילות שביצעה יחידת התגבור מעבר לגבול הירדני, על בריחת מחלקת החיפוי הישראלית ועל העובדה שעל אף שנותר יחיד בשטח אויב הוא חזר לשטח ישראל עם עדר גדול של כבשים.

לדעת הכותב גם היום, צה"ל פועל ללא תחכום וערמומיות ומעדיף פעילות "בומבסטית" על פני פעילות ערמומית חשאית. בכנס 60 שנה ליחידת 101 שוב חזרו קצ'ה וחבריו מה-101 על הטענה ש"יחידת התגבור" הייתה לא מקצועית, ירדה מהמארבים מוקדם, וכך התאפשר למסתננים לגנוב צינורות בקיבוץ ניר עם.

בסתיו אותה שנה האזין רוטנברג לתוכנית טלוויזיה על מלחמת קדש אשר במהלכה התבקש שרון לספר כיצד הקים את יחידה 101. אריק אמר שעד 1953 בוצעו פעולות תגמול שרובן נכשלו. לטענת אריק, מח"ט 16 משאל שחם העביר לו מסר חדש מבן גוריון כי ייתכן שעקרון הסודיות וההכחשה שננקטו עד אז, תרמו כנראה "לכשלון" הפעולות עד 1953.

לפני שנים לא מעטות, באחד הפרסומים על יחידה 101, התבטא אריק שרון בתוכנית טלוויזיה על כך שעד 1953 מרבית הפעולות של צה"ל נכשלו, והקמת יחידה 101 שינתה את המצב. רוטנברג "קפץ" למשמע הדברים ושלח פקס לשרון ובו כתב: "אכן, פאשלות היו, אך אנשים סיכנו את חייהם לא פחות מאשר בפעולות המהוללות שזכו להירשם כפרקי גבורה בהיסטוריה הלאומית שלנו. שכן קרה גם שנשארנו בשטח אויב עם פצועים והרוגים במשך יומיים-שלושה, עד שהצלחנו להיחלץ בחשכת הליל".

באותו הפקס התלונן רוטנברג כי ההיסטוריון בני מוריס כינה את הפורעים מעבר לגבול פליטים מסכנים ששבו על-מנת לקחת את רכושם בעוד שרוטנברג נכח בעובדה כי היורים ומטמיני המוקשים היו אנשי המשמר הלאומי הירדני. באותו היום צלצל אריק שרון (שהיה אז כבר שר), והתנצל באומרו שהוא מכיר את העשייה של היחידה לתגבור והוסיף לגבי רוטנברג - "ובימינו היית מקבל צל"ש".

גם דני מט שתחילה סירב להכיר ביחידת התגבור הסכים לדבר עם רוטנברג שראה בו כל השנים את האשם בטעות בניווט שחשפה את היחידה לחיילי המשמר הלאומי. עם זאת הודה רוטנברג כי למד מדני מט שדאות ולוחמה של יחידים ברמה הגבוהה ביותר. ניסיונותיו של רוטנברג לעניין את ארכיון צה"ל בפעילות היחידה נתקלה באדישות ובסירוב לפתוח בפניהם את התיקים הרלוונטיים.

ניתן היה לאחר סיום הקריאה לקבוע כי הספרון המונח לפנינו הוא מעין מסמך שנועד "לטהר" את החייל הדתי שסבל מסוג של אפליה בעת מלחמת העצמאות מצדם של החילונים ובעיקר בני ההתיישבות העובדת ולהשוות את מידת קרביותם ליחידות האמיצות והטובות בצנחנים בגולני ובנח"ל.

לאחר שלא קיבלנו תאוריה זו, המשכנו ועניינו על שלוש השאלות שהצבנו בפתיח. באשר לשאלה הראשונה עולה כי למרות שהציוד הצבאי של יחידת התגבור היה עלוב ביותר בהשוואה ליחידות המה"ל ולמרות שהצבא הירדני והמצרי השתמשו בבדואים ובפלחים כשכבת מגן והתרעה לפני קרב גלוי עם היחידה הישראלית, הוברר כי התושייה שגילתה יחידת התגבור, דבקותה במשימה ורצונה להוכיח את יכולתה הקרבית מנעו בהרבה מקרים את ההשתלטות בפועל של ירדן או מצרים על שטחים חקלאיים ובארות שנותרו ללא בעלים בקרבת הגבול, באמצעות רועים או נוודים.

באשר לשאלה האם הועילה מדיניות ההסתרה וההכחשה של ישראל בכל הקשור לחדירת היחידה אל מעבר לגבול - נראה שמדיניות זו פגעה ביכולתו של צה"ל לעצור את ההסתננות בשני הגבולות ואף הכריחה את המנהיגות (בן-גוריון, דיין, שרון) להקים יחידה חדשה בדמות "הקדם 101", לציידה כראוי ולשלחה לפעולות תגמול גדולות שלגביהן לא הייתה שום הסתרה או הכחשה.

ההפך, המנהיגים חשבו בשלהי 1953 שכך יורם המורל בצה"ל ותיפתר בדרך צבאית שאלת המסתננים. מכאן ברור שלגבי השאלה השלישית יש להשיב בכנות שהישגיה הצנועים של היחידה לתגבור, ביחוד באזור דווימה, אידנא, בית ג'וברין והאזור, ניסיונם הנצבר והעובדה שהמה"ל חשף בגינם שיטות לחימה - כל אלה שימשו את מקימי יחידת ה-101, יחידת הקומנדו הגלויה, שהפיחה רוח לחימה והביאה הישגים צבאיים במלחמה נגד המסתננים.