הסעודה האחרונה של ביבי

בימים אלה של קורונה והפגנות חברתיות ופוליטיות, כשעדיין הרבה עסקים סגורים ואנשים רבים לא יודעים איך ישרדו כלכלית ונפשית, אולי אין זה מן הראוי לדבר על אמנות. אולם לפי מספר המבקרים בגלריות שנפתחו לאחרונה (תחת הגבלת מספר המבקרים), זו אולי נקודת אור זוהרת ומחממת לב. זו הוכחה חותכת שאמנות אינה מצרך משני, אלא צורך עמוק, מאתגר אינטלקטואלית ומרגיע כאחד. ואז הגיעה "הסעודה האחרונה" של האמן איתי זלאיט והנגישה את הקשר בין אמנות ואקטואליה כיום.

זלאיט כבר איתגר אותנו בעבר עם אמנות מחאה בה העמיד (2016) בכיכר רבין פסל זהב של ביבי שהופל על-ידי אנשים מהקהל, ובנובמבר 2018 הציב בכיכר הבימה פסל בדמותה של שרת התרבות דאז, מירי רגב - לבושה בשמלה לבנה אל מול מראה גדולה. הפעם המיצב מוצג באישור העירייה ליום אחד בלבד, וחבל (5.7.2020, תשעה באב), אך הוא יותר מושקע ומושחז: "הסעודה האחרונה" מרפררת, כמובן, ליצירה האלמותית של לאונרדו דה וינצ'י בה נראה ישו עם השליחים, מעט לפני צליבתו, ואמנים רבים כבר עשו עליה פארפרזה אישית מותאמת למטרתם ולזמנם (וורהול, עדי נס - צילום עם חיילים, אנג'ליקה שר - צילום מחווה לעדי נס עם חיילות אוכלות אבטיח, ועוד).

כאן, ביבי נראה מדושן ושבע, אוכל לבדו מכל טוב הארץ ("השליחים", כלומר שליחי הציבור, נעלמו). השולחן עוצב יחד עם השפיות מורן אהרון ואליש אנגלברג ועליו נראים פירות, לחמים, נקניקים ויינות, עם שנדליר בסגנון אירופי בורגני. ביבי מסיים בקינוח של עוגה ועליה ציור ארץ ישראל. כן, הוא אוכל אותנו.

זלאיט מסביר כי בארץ לא צולבים אבל אפשר לשפוט. אנחנו נמצאים בצומת שבה יש שתי אפשרויות: שביבי הנאשם בפלילים יישפט באופן דמוקרטי ויסולק ואז זו תהיה הסעודה האחרונה של ביבי, או שזאת תהיה הסעודה האחרונה של הדמוקרטיה שלנו שביבי כבר כירסם בה לעומק והוא עתה בשלב הקינוח...

התקשורת, כמובן, עטה על המיצב הקונטרוברסלי ועודדה בקהל השמעת חילוקי דעות לגבי גורלו של ביבי ומקומה של האמנות באקטואליה. זה דווקא טוב להזכיר למדינאים ולעם שהרבה מהאמנים עדיין לא חזרו לעבודתם הרגילה וכלכלתם תלויה על בלימה. האמן דוד טרטקובר כבר הציג במוזאון ת"א (2016) מחאה בולטת וישירה נגד נתניהו, כמו: העמדת צילום בן-גוריון והכיתוב "מתקומה" לצילום נתניהו מתחתיו והכיתוב: "לקטסטרופה".

אמנות מעולם לא היוותה מקור הסתה ממשי. לציבור יש מה לומר והוא אומר זאת בהפגנות ההמוניות נגד השלטון. השאלה אם יש מי שמקשיב ואם יהיו להן תוצאות. במדינות אחרות הפגנות נרחבות כאלה כבר היו מורידות שליטים.

"מגדל פיקוח"

רוח התקופה משתקפת גם בתערוכה הקבוצתית "הפיקוח והחופש" בגלריה רוזנפלד עם מיטב אמני-הבית שלה ואמנים אורחים: "אנו רגילים לחשוב על מגדלי פיקוח בהקשר של שדות תעופה - מקומות שהפכו כעת שוממים ונטושים, מושא של פנטזיה על חופש תנועה וחופש בכלל. מאידך-גיסא, כאזרחים, הפכנו להיות מפוקחים יותר, מוגבלים בתנועה ובחרויות אישיות".

בין המציגים זויה צרקסקי נאדי בציור של חופשה חלומית על-ידי אגם, גיא און בצילום מציצני של ציצי המציץ מבעד רפפת חלון, ציור/קולאז' מינימליסטי נפלא של אפרת חכמי: כף רגל אישה (על-פי הלק האדום על אצבעותיה) מבצבצת מרקע תכלת אחיד - ים המלח, ועוד עבודות טובות של אמנים ראויים.

נועה אירוניק (1993), אמנית צעירה ומבטיחה בוגרת שנקר מציגה נושא המטופל אצלה באירוניה (מכאן אולי שמה Ironic?) בציור וברישום: סוסים לרכיבה תחרותית וג'וקי'ז. כאן, בציור וירטואוזי מרשים, בעל הסוס, הנראה כמו הבלש האנגלי של קונן דויל, בשיתוף הג'וקי שלו, מסמם את הסוס כדי שינצח בתחרות... מה עם הפיקוח?

פיקוח על נשק?

אם יש אקדח במערכה הראשונה יש לירות בו עד סוף המחזה, זהו כלל ידוע במחזאות. ערן וולקובסקי (גלריה raw art) מניח אקדח טעון על שולחן ליד אגרטל מסוגנן ועל ידו רישום מכונית. רמז לבאות? לאו-דווקא. הקומפוזיציות הצבעוניות נעימות לעיין. דווקא באיורים היומיים שלו בעיתון 'הארץ' הוא נחרץ וחד יותר.

בגלריה חנינא הסמוכה מציג ציקי אייזנברג בין היתר עבודה מאתגרת של רובה על רגע צבעי איקאה, פס צהוב בין שני פסים כחולים. זהו דימוי של הרובה שירה בקנדי, והוא אחד מסדרת כלי הנשק שהרגו אנשים ידועים ואהודים, ביניהם האקדח שהרג את לנון, מסביר האמן. צבעי איקאה מסמלים, לדעתי, את החנות והמצרכים העממיים האהודים על הקהל הרחב. האם גם הרובה הפך למצרך עממי נדרש? בארה"ב - ייתכן. נקווה שבארץ לא.

בית האמנים בת"א מציג מספר תערוכות, ביניהן עבודות חדשות (2020) המסתמכות על צילומים ישנים של דודו גרשטיין. האמן ידוע מפסלי המתכת הצבעוניים והמקוריים שלו הכוללים פרחים, ציפרים, נגנים, רוכבי אופניים, אצנים ועוד. עבודות מתכת מונומנטליות של גרשטיין מוצגות בארץ וברחבי העולם. הפן הדו-ממדי שלו, הציור, כמעט ולא מוכר לציבור. גילוי נאות, למדנו יחד בבצלאל. קובץ אחד מציג תמונות היפר ריאליסטיות של מרפסות בתים ביפו על יושביהן מוצגות חזיתית, ישירות לעין צופה. קובץ שני מציג חזית מכוניות ומה שנשקף מהן, מראות חולפים של רחובות פריז, עצים וצללים.

תערוכה מעניינת נוספת היא זו של האמנית הדס שלגמן. על גבי ניר זפת שחור המשמש לחיפוי גגות היא חורטת דמויות, חיות ומשפטים כמגילת קלף עתיקה. צריך להתמסר לעבודות כדי לגלות את עושר הדימויים החבוי בתוכן.

לסיכום, אפשר לומר שהמוזות שרות למרות "התותחים" (הגזירות וההפגנות) ואף משתפות פעולה עם המחאות העממיות, כחלק מהעם.